"אני לא יודעת לצלם".
כך התחילה השיחה שלי עם נתלי, כשהתקשרתי להתעניין בסדנת צילום זוגית.
"אבל הזוגי", המשכתי להציג את עצמנו, "עשה לפני כמה שנים קורס צילום מקצועי. אשתו (כלומר אני!) נתנה לו מתנה ליום-הולדת עגול" (סוג של קוצר-ראיה נשי. יום אחד עוד יקראו לתופעה הזו על שמי).
"אני לא מלמדת לצלם", היתה התגובה המיידית, "אני מלמדת לצלם בסמארטפון".
השתכנעתי.
שבוע אחרי השיחה הזו נפגשנו בפארק הירקון, איש איש וסמארטפונו בידו: נתלי תמיר, שמלמדת צילום מתחת לאף, האיש, ואני, שלא יודעת לצלם.
זה היה הצעד הראשון בדרך לחופשה זוגית תלת-לילית. התחלנו כשהוא אסף אותי בסיום יום עבודה, ובעשרים דקות נסיעה הספקנו להתעדכן בכל מה שקרה, לסגור את המשרד מאחורינו ולצאת לחופשי. אבל מה שהכניס אותנו ממש לאווירה היה היפוך נקודת המבט, במובן הפשוט ביותר של המילה.
תרגילי החימום שהטילה עלינו נתלי מיקדו אותנו במה שמעניין כל אחד. אותו מעניינים הצבעים. פיזיקאי, נו. אמנם, כשמדובר ברמזור, הכתום והצהוב נראים לו בסך הכל סטיית תקן של ירוק – אבל הנטיה של הפלפון לתקן לו צבעים בצילום מטריפה אותו. אותי מעניינת תנועה. לא שאני מבינה את רזי המיקוד והצבע על דקויותיהם, אבל צילום תנועה נראה לי ממש כמו המגרש של הגדולים.
למרבה ההפתעה, אני לא מתביישת להודות בזה בקול. למרבה ההפתעה, אגלה בשעות הקרובות שגם אני, הקטנה, יכולה.
וכשכל אחד מתמקד בשלו, לא מתחרים.
או, אם נקפיד לדייק, כמעט לא מתחרים.
כשעומדים מול עץ, נתלי מלמדת אותנו לצלם מאותה נקודה פוקוסים שונים. האיש עושה את זה נהדר. אני, לעומתו, לא מצליחה לראות הבדל משמעותי בין שתי התמונות שצילמתי. כל אחד בוחר את התמונה המוצלחת שלו ומעלה לווטסאפ – ואני מתפעלת מהצילום שלו, אבל מרגישה מדקרה קטנה של קנאה, שמפתיעה אפילו אותי.
אנחנו מצלמים עוד ועוד עד רדת החשכה. זכרון הטלפון מתמלא ביחס ישר להתרוקנות הסוללה, ואנחנו מסכמים את הסדנה ועולים צפונה, אל עליית הגג היפהפיה של ג'וד.
ביומיים הבאים נגלה שאנחנו מנהלים תחרות קטנה, כיפית, משעשעת ורצינית כאחד.
כיפית, כי תמונותינו משתקפות זו בזו, מדרבנות זו את זו לנסות שוב, לנסות קצת אחרת.
משעשעת, כי אנחנו נשואים כמעט שלושה עשורים, וצילום, עם כל הכבוד, הוא רק אנקדוטה…
ורצינית, כי בכל זאת: אותו מקום, תמונות שונות. וגם אם אין "נכון" ו"לא נכון" – יש מיוחד, יפה, תופס את הרגע. יותר או פחות.
ביום השלישי אנחנו מפטפטים על תחרות.
אווירת תחרות לא זרה לנו. זכרונותיה של אמא שלי מילדותה בניו-יורק היו מרופדים בתעודות הצטיינות; אמא שלו אהבה מבחנים, כי כך ידעו גם אחרים כמה היא באמת יודעת. וזה עוד לפני שהגענו לאבות… אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו: שנינו תחרותיים (אבל אני יותר).
יש אנשים שגדלו בבתים תחרותיים, וחושבים שתחרות היא דבר נורא. אנחנו חושבים ש
תחרות היא דווקא סבבה. בתנאי.
"יותר מהר, יותר גבוה, יותר יפה, יותר חזק". קשה להתווכח עם זה: תחרות מדרבנת, מנצחת את העצלנות הטבעית, מזיזה את בן-האנוש מכורסתו וגורמת לו לפעול.
תחרות מעודדת עשיה, תחרות מעודדת שיפור, תחרות מעודדת למידה.
מתי היא כדאית? במצב של תנאים ידועים ובטוחים:
- כשהיא מתרחשת בתנאים שווים מתוך הקפדה על הגינות, וכל המשתתפים בה יכולים לנצח,
- כשהיא לא קובעת את יחסו של האדם כלפי עצמו, את ערכו – בעיניו או בעיני החשובים לו,
- כשלמשתתפים יש חוסן, והם מסוגלים להתמודד עם תוצאות שאינן המקום הראשון.
כשכל התנאים האלה מתקיימים, תחרות יכולה להיראות כסוג של משחק. זה עניין של פוקוס.
הבעיה האמיתית מתעוררת כאשר אחד מהתנאים לא מתקיים. ואני לא מתייחסת לתנאי הראשון. הוא בסיסי כל כך שהיעדרו הופך את התחרות ללא לגיטימית.
אבל התנאי השני. מה איתו?
מה קורה כשהתחרות הופכת להיות עניין קיומי?
אמריקאי ויפני שטיילו באלסקה גילו שדוב עוקב אחריהם. מיהר היפני לנעול נעלי ריצה. אתה חושב שתוכל לרוץ יותר מהר ממנו? – התפלא האמריקאי. לא, ענה היפני, אבל מספיק שארוץ מהר ממך.
לפעמים הנצחון בתחרות הוא באמת עניין קיומי. לאו דווקא פיזי: לפעמים ההישג בתחרות הוא זה שיקבע את מעמדו של האדם – כלכלית, מקצועית, חברתית. במצב כזה הסכנה באי-נצחון כל כך גדולה, שלא ניתן להתייחס לתחרות בקלות ראש. למעשה, היא מפסיקה להיות תחרות והופכת להיות מלחמה. ובמלחמה, כמו במלחמה, הכל מותר. ואין מקום להומור, ללמידה "בשביל הכיף" או להנאה.
כמה תחרויות כאלה יש בחיים באמת? כמה פעמים נלחם האדם על חייו?
והאם מספר התחרויות האלה, שפוגש האדם הנורמטיבי, יכולה להסביר את טרנד ההתנגדות ההורית והמורית לתחרויות?
האמנם ניתן לומר כי תחרויות בתוך המערכת, תחרויות בגיל בית הספר, הן באופן כללי כאלה המאלצות את הילד להילחם "על כל הקופה"?
אני בספק.
בשיחות עם מתנגדי תחרויות – בעיקר המתנגדים להן בגיל בית הספר – הם לא מעלים חשש מפני התחרות ה"אמיתית", הקיומית. החשש הוא מפני התחרות האחרת, הידידותית עד המקצועית-למחצה, רק משום שעלולים שלא לנצח בה.
כמובן: בכל תחרות יהיה מי שלא ניצח. ומה יקרה לו אז? מה ייגרם לנפשו הרכה? מה יקרה לדימויו העצמי? האם יחזיק הילד מעמד ברוח מצויה?
כלומר, העניין הוא היעדר חוסן.
ד"ר אנאבלה שקד היא פסיכותרפיסטית. היא מעבירה הרצאות, ושווה לשמוע אותה, אבל אם לא יוצא – אז לפחות לקרוא. בראיון שנערך עמה במסגרת המדור "סדרת חינוך" בעיתון מקור ראשון, התייחסה שקד להורות ההליקופטר, זו המגוננת על הילדים ללא הרף. "הורים צריכים לזכור שיש רק שני סוגי חיים שהם יכולים להציע לילדים שלהם: חיים קשים או חיים רעים. החדשות הטובות פה הן שהחיים קשים פחות למי שפוגש את משימות החיים באופן אקטיבי".
תחרות היא חלק מהחיים האמיתיים, אלה שצריך להכין אליהם את הילדים
מי שמסתכל בעיניים פקוחות על החיים, מגלה שיש בהם מידה מסוימת, מובנית, של תחרותיות. הרי יש מספר מוגבל של מקומות באוטובוס, ואם הגעתי מאוחר – איאלץ לחכות לקו הבא ויתכן שאאחר להגיע למחוז חפצי; יש מספר מוגבל של משרות שאני חושקת בהן, ועל כל אחת מתמודדים אנשים נוספים; ואם אני עוסקת במכירות, אני מתחרה על לבם של הלקוחות עם עסקים הדומים לי.
מה קורה כשאני לא מצליחה? – אני מאוכזבת. מהעולם, מעצמי. אני בוחנת שוב מי אני, מה יכולותי, מציבה סימני שאלה. זה תהליך קשה. אבל אמיתי.
וכשאני מסתכלת על התהליך הזה של הבירור העצמי שמביא עמו הכשלון, ואני מתבוננת בילדים, אני רואה שתי אפשרויות:
האפשרות הנוחה: למנוע מהילדים שלי התמודדות בחברה תחרותית. לספר להם שהם מוצלחים כפי שהם, לא להניח להם להשוות את עצמם לאחרים, לשלוח אותם לבית ספר שבעיניו כל ילד הוא סחלב רגיש במיוחד, כל ילד הוא גאון בדרכו. לא לגלות להם שיש משהו שהם פחות טובים בו, לא לספר להם שיש מי שיותר.
אבל אני חושבת שזו טעות, משתי סיבות.
הראשונה, היא משום שההשוואה והתחרות קיימות באופן מובנה בעולמם של הילדים. אנחנו לא מייבאים אותן מבחוץ. לא מאמינים לי? – שבו לשיחה קצרה עם ילד בגן, שאלו אותו מי מצייר הכי יפה בגן שלו, מי הכי חכם, מי משחק כדורגל הכי טוב או כל "הכי" שתרצו. הוא ידע לענות. זה לא אומר שהוא חי בתחושת מדידה בלתי פוסקת, או שהוא סובל מרגשי נחיתות. זה רק אומר שהוא יודע להעריך את מה שהוא רואה סביבו. וטוב שכך.
והשניה, החשובה יותר, היא משום שכשאני מונעת מהם את האכזבה – אני מונעת מהם גם את בניית החוסן. כי חוסן לא נבנה רק מליטופים, אלא ממיזוג של ליטופים ונפילות, חיבוקים וניחומים, הצלחות ואכזבות.
וזו האפשרות האחרת, הפחות נוחה, היותר נכונה: להכיר לילדים את העולם על תחרויותיו, הצלחותיו וכשלונותיו. לעודד אותם לנסות, גם כשלא בטוח שיצליחו. איך אומר פליקס ב"יש ילדים זיגזג"? "צריך תעיז".
כי יש נפילות בחיים. הן מתחילות כשהתינוקות פתאום לומדים ללכת, וממשיכות כשבני השש לומדים פתאום לקרוא. תינוקות, ללא ספק, מנסים ללכת רק מתוך מוטיבציה פנימית, ולא מתוך תחרות; אצל בני השש זה כבר מעורבב, וברור שבשלבים הבאים של ההתפתחות יהיה מקום גם למוטיבציה חיצונית. כי במקום שבו יש חברה אנושית, יש תחרות.
האם כל האנשים בעולם תחרותיים? – ברור שלא, אבל רובם בכל זאת כן. אינני מאמינה בקומוניזם. כפי שאמר ג'ורג אורוול, All animals are equal, but some animals are more equal than others.
לרוב האנשים זה בסדר, להיות אלה שהם more equal than others.
אף אחד לא רוצה להיות זה שהוא less equal.
יכול להיות שאת בעד תחרות כי מחוננים נוטים להיות תחרותיים?
ילדים מחוננים הם ילדים. מבוגרים מחוננים הם מבוגרים.
חלקם תחרותיים. חלקם לא. לפעמים הם מנצחים בתחרויות. לפעמים לא.
וכשהם לא מנצחים, או כשהם חוששים מכשלון, הם מפחדים לנסות. הם נמנעים מכשלון פוטנציאלי ממש כמו ילדים שאינם מחוננים, אולי אפילו יותר מהם, אולי אפילו טוב מהם. משום שהכשלון מאיים על מעמדו של הילד המחונן, ובעיקר של הילדה המחוננת, ששואלים את עצמם: אם נכשלתי, מה זה אומר עלי? אולי אני לא מחוננת כמו שכולם חושבים? ומה יחשבו עלי – הורים, מורים, חברות וחברים – אם לא אצליח?
ובדיוק בגלל החשש הזה חשוב לבנות חוסן.
איך בונים חוסן?
מאפשרים לילדים להתנסות. כן, גם להתחרות. גם לחוות כשלון. לא מכריחים להתחרות, אבל מעודדים.
מוודאים שהתחרות אפשרית ומתאימה לרמה שלהם; ואם היא לא, או שבאמת יש חשש מנזק, מגבילים אותם. העידוד וההגבלה – שניהם תפקידים הוריים, תפקידים של מבוגר אחראי.
לא מסייעים להם מעבר לנדרש, בוודאי שלא מבטיחים להם פרסים אם יצליחו.
נמצאים אתם לאורך התהליך: מסייעים לפני התחרות, תומכים אחריה. משדרים להם מסרים ברורים, יציבים ועקביים:
- הצלחה דורשת מידה של כשרון, אבל היא תוצאה של מאמץ;
- יש חשיבות עצומה בשיפור יחסית לעצמי. המאמץ לשיפור מתמיד הוא מצויינות;
- תחרות מאתגרת באופן שונה ממצויינות אישית, דווקא משום שהיא יחסית. גם אם הגעתי לשיא שלי – יתכן שיהיו טובים ממני, וגם אם לא הגעתי לשיא – יתכן שאנצח;
- התחרות איננה "הימור על כל הקופה". אנחנו נמשיך לאהוב אותך, להעריך אותך ולשמוח בך – תהא התוצאה אשר תהא.
משדרים את המסרים האלה בעקביות, וממש מאמינים בהם ומרגישים אותם עמוק בפנים.
כך, לאט לאט, במנות קטנות של כשלון והצלחה, נבנה חוסן:
נבנות היכולת להעז, היכולת להצליח והיכולת להכשל.
נבנה הדימוי העצמי הנכון, זה שמחובר למציאות, שיודע שיכולת היא עניין גמיש, ושרק התנסות ועשיה מגדילות אותה.
33 תגובות
וואו איזה פוסט נהדר, נושאים כל כך עמוקים והאופן בו שילבת אותם יחד. פוסט שהתחיל בסיפור על חוויה פרטית שהדהדה בך לחשוב שוב על נושא התחרות. לפני כחודש, בשיחה עם אשה חכמה, היא סיפרה לי שכל חייה הרגישה שהיא אינה מתחרה עם הסובבים, אבל איכשהו כולם חשבו שכן. ואז הבנתי שפעמים רבות גם אני חווה חוויה דומה. זה גרם לי לנסות להבין מה אני מרגישה לגבי תחרות. אני לוקחת את זה לעולם העבודה. כמה חשוב שמנהלים יאפשרו להעז, לנסות דרכים חדשות, ולא ישפטו תמיד רק לפי מבחן התוצאה. גם מכישלון לומדים. האמת, שפעמים רבות אני מעריכה יותר את התהליך מאשר את התוצאה. אני מוצאת שיש לו תרומה רבה יותר ללמידה שלנו. תחרות גורמת לי להסיט את תשומת הלב לאחרים במקום להתרכז במה שאני עושה. כאשר אני מתרכזת בתהליך אני שמה לב Pay attention, ואילו תחרות ותוצאה היא כמעט כולה Get attention כלומר, לקבל תשומת לב מהסובבים.
זהו פוסט שאני מעבירה לכמה מחברי ההורים, המנהלים והעובדים.
יפעת,
שמחה כל כך שאת כאן.
שני דברים את מציפה במדויק:
אחד – שיש הבדל בין מה שעושה ומרגיש האדם, לבין מה שרואה ומפרשת הסביבה. זוכרת היתקלות עם תלמידה, איירוע משמעתי בטיול שנתי, שהייתי מוכנה "להיכנס בה" בכל הכח, ומזל שמחנכת ותיקה בצוות אמרה לי: "תגידי, את בטוחה שהיא יודעת מה לא היה בסדר במה שהיא עשתה?" ומודה על כך שהיתה לי נכונות לחשוב שניה ולהודות שזה מצריך בדיקה. בשיחה עם התלמידה ביקשתי שתתאר לי מה עשתה וסיפרתי לה מה ראיתי. מה ראינו. היא היתה המומה, וגם אני: היא – שכך ראינו, אני – שהיא לא ראתה… – ואני כותבת את זה כי שניהם חשובים. בעיקר מה אנחנו, אבל גם מה שרואים מלמד אותנו משהו חשוב.
והשני – שאלת המוקד: מה העיקר: האם תשומת הלב שאני נותנת, או שאני מקבלת? – לא חשבתי על זה כך. תודה רבה על הזוית החדשה הזאת.
טוב, האמת שיותר מידי זמן לא קראתי פוסט בשלמותו (יש כאלה שמקבלים אותו מראש נגיד…), יותר מידי בקלות מסתפק בהשתקפות שבפייסבוק.
רציתי לומר, בהמשך למה שהדס כתבה, שלפעמים לא נחמד ללמוד עם ההוא שמתחרה ופחות מסוגל גם לפעול בשותפות.
אני זוכר שבישיבה בשנים הראשונות לפעמים ויכוחים עם חברותות היו מתלהטים, ולקחתי קשה מצבים שבהם הרגשתי שלא מקבלים את מה שאני מציע בסוגיה. זה גרם לי להרגיש לא מוערך. אבל מאוחר יותר הבנתי שזה יותר מזה, זה יוצר דינמיקה של תחרות במקום שיתוף ועבודה יחד. ולאחר ההבנה הזאת הייתי מסוגל ללמוד רק עם חברותות שמוכנות לשמוע את שתי האפשרויות להבנה, לקבל במידה זו או אחרת את ההצעה השניה, או לפחות לדעת לחזור על מה שהשני אומר ולומר מה החולשות שלו, ולא מחפשות להיות ה"צודק".
יכול להיות שזה עניין של אופי. יכול להיות שזה גם עניין של דור (אמא מספרת שכשאבא והחברותא שלו היו לומדים בבית הם היו צועקים אחד על השני…). אבל בעיני זה מדגים את זה שהתחרות יכולה לבוא על חשבון הבנה, קבלה של הלגיטימיות של מה שהאחר חושב (גם בלי להעריך אותו פחות), ועבודת צוות שיכולה להניב פירות.
מרדכי, איך זה שלקח לי חודש לענות? (חופש גדול. כמובן. אבל יש גם תגובות שלוקח לי זמן לחשוב עליהן, וזו אחת כזאת. חוצמזה, כמו שכתבת, יש כאלה שמדברים על הפוסטים מחוץ לכתובת הזו…)
לא נחמד ללמוד עם ההוא שמתחרה.
נכון. כל כך נכון. כי תחרות באמת לא מניעה למידה משותפת. היא מניעה למידה.
השותפות היא עניין מורכב כשלעצמו (ואני מתכננת פוסט על זה, איך לא?…) – כי שיתוף תמיד יצור משהו שהוא שונה ממה שכל אחד מאיתנו היה משיג אילו היה לבד. אנחנו משתפים פעולה מתוך הנחה שהמשהו החדש יהיה טוב יותר, בבחינת "שלם העולה על סך חלקיו", אבל לא תמיד הוא עולה. לפעמים הוא דווקא פחות טוב.
כי כשדברים באים אחד על חשבון השני, זה לכל הכיוונים. כתבת שתחרות יכולה לבוא על חשבון עבודת צוות. אמת. היא יכולה, באותה מידה, לגרום לעבודת צוות (צוות אחר, שמטרתו לנצח בתחרות…) וגם ההיפך הוא הנכון: עבודת צוות יכולה לבוא על חשבון תעוזה, התקדמות, נחישות, דבקות. החוכמה היא לדעת מתי נכון לנו כך ומתי כך, ולא ללכת עם הפחד שמשתק או מביא להתנהגות אוטומטית. וזה, כנראה, מפעל חיינו.
תודה רבה על פוסט חשוב מאין כמוהו.
מעבירה לכמה אנשים שהתחרות היא זו המגדירה אותם.
תודה, הדס! שימחת אותי מאד
מסכימה בגדול, אבל מוסיפה שחוסן הוא היכולת להבין שאני, גם בתחרות מול עצמי יכולה לא להצליח, ומזה לקום.
זה מנוגד לאחת מהגדרות הבסיס שלך.
בנוסף תחרותיות היא משהו נחמד, ויש לו שלבים, ורצוי תמיד, ללמד שיתופיות לפני תחרותיות, בוודאי משום ששיתופיות פחות טבעית לרוב הילדים – אנשים.
ובכלל, למידה והתפתחות, עם כל הקשיים שבהן, שאחרת אין התקדמות, הן מיטיבות במרחב מאפשר ומקבל, בו אפשר להפסיד ולנצח בכבוד
שרון,
תודה שאת כאן!
אני שואלת על ההגדרה "תחרות" מול עצמי. אולי זו לא תחרות. היא בוודאי שונה מ"תחרות" מול אחרים. אנחנו משתמשים באותה מילה, אבל יודעים שזה קצת אחרת…
ולגבי שיתופיות. האם זה עניין של סדר? דווקא זה לפני זה? או שזה עניין של למדה במקביל: יש תחרות ויש שיתופיות, וזו מובילה אותי כך וזו אחרת, ובזו אני טובה יותר או פחות, ושווה לי להיכנס לזו או לזו בהתאם למצב? מה שכן, מסכימה אתך ששיתופיות פחות טבעית, ושבאופן כללי המערכת לא מעודדת אותה גם כשהיא מספרת לעצמה שכן (עבודה בקבוצות זה לא שיתופיות, ב-90% מהמקרים, ואני חוששת שאני עדינה. והתרבות הבסיסית בבתי הספר היא "כל אחד והדף שלו" ו"לא, אי אפשר לעשות בזוגות"… זה מקום שמהערכת ממש צריכה לחשוב עליו שוב ולהעמיק את הטיפול בו.
וסיכמת כל כך יפה: התנאי ללמידה איננו אי-קושי, אלא מרחב מאפשר ולמקבל.
הפוסט הזה נוגע בי מאלף זוויות. אצטרך לקרוא אותו עוד ועוד.
אני זוכרת שכתבת שמחוננים נחשבים כבעלי חוסן רגשי נמוך יותר. ולא בטוחה שזה משפיע ישירות על התחרותיות.
יש מי (ואני רואה את זה באופן בולט כשאני משווה – ואני משווה, באופן אוטומטי בין שני שניי) שהחוסן הנמוך גורם לי לרצות לשלוט במציאות, לא להתמודד עם חוסר האונים. הוא בודק את זה בתחרות בלתי פוסקת, וחרד מהאופציה של ההפסד. ויש מי שכל כך בטוח בעצמו, שהסוגיה שמעסיקה אותו היא אחרת ופחות תחרותית.
*בניי
שירה,
לא כתבתי שמחוננים הם בעלי חוסן רגשי נמוך. כן כתבתי שהפער בין הקוגניציה להתפתחות הרגשית עשוי לבלבל, כאילו יש להם חוסן של מבוגרים מכפי שהם באמת, בעוד שבמובן הזה הם אינם מבוגרים לגילם, ולעצים אף צעירים ממנו.
וכתבת על זה שהחוסן הנמוך גורם לו לרצות לשלוט במציאות – וזה כל כך מובן, אלא שהמציאות לא נוטה להרשות לנו לשלוט בה… וזה בדיוק המקום שלנו, לזמן – ממש באופן מכוון – הפסדים שהוא יכול לעמוד בהם בלי שהשמים יפלו. ואני יודעת שזה קל להגיד; ושקשה הרבה יותר לעשות את זה באופן מותאם-אישית.
וגם מה שכתבת בסוף חשוב. כי יש כאלה שאינם זקוקים לתחרות. זו הימנעות מזוג אחר, והרבה פחות מטרידה בעיני (רק צריך לדעת שהיא כזאת).
תודה על הפוסט המעניין! הארת נושא המלווה אותנו לכל אורך הדרך בגידול הילדים שמתחילת דרכם במסגרות הלימוד כאילו קיבלו סוג של הבטחה להצליח ועכשיו הם לא פעם במעין מרדף להוכיח ולהשיג ולממש…
תודה, יעל!
אנחנו משתדלים להזכיר שוב ושוב שילדים מתקבלים לתוכניות ייעודיות. שגם אם נכנסו לתוכנית המחוננים בכתה ג', אבל לא מתקבלים לכתה בחטיבת הביניים – זה לא הופך אותם לפחות מחוננים, זה אומר שלא התקבלו לתוכנית אחרת. זה מסר מורכב, אבל הוא חשוב. כי המאמץ צריך להיות לשיפור ולמימוש יכולות, להתקדמות עצמית, לא משום שאחרים חושבים ש, לא כדי לשמור על כתר.
תחרות בעיני היא חלק מהחיים. חלק מהקיום. חלק מהקצב.
תחרות מאפשרת יצירתיות, ואנדרנלין, והתרגשות, וחיווי נקודתי למה שיצרנו במציאות.
הדבר המרכזי שהופך תחרות לבריאה וטובה, זו ההפרדה בין התוצאה לבינינו.
לי מאוד עוזר לומר שבנקודת זמן הזו, בתנאים האילו, עם הקלפים האילו, זו התוצאה.
אין לה קשר למי אנחנו, והיא לא מגדירה אותנו, רק את התוצר שיצרנו.
מתוך ההפרדה ישנה בריאה, יש חדווה, יש חמלה, יש כיף, יש שקט.
בתהליכי מדידה בארגונים זה עולה מאוד חזק. כל יצירה ופיתוח מתחיל בעיני ממדידה.
אנשים פוחדים ממדידה כי בעיניים היא משקפת מה אני שווה, וזו בעיני טרגדיה.
שום תוצאה ("טובה", או "לא טובה") לא מגדירה אותי, היא מגדירה דבר חשוב אחר של ביצוע,
ורצף של ביצועים בכיוון הנכון מייצרים מסוגלות.
אני אוהבת תחרות (למרות שלדעתי אני לא ממש תחרותית ;), זה מייצר שמחה ואנרגיה טובה ומעורר את הלמידה. וזה רק אומר, שעלינו כמנחים להיות עירנים יותר לתגובות, ולתווך תגובות ופרשנות לתחרות.
לתת נקודות בונוס על העזה, על הבנת הטעות, לשים פוקוס על הדרך, על גמישות ושינוי אסטרטגיה באמצע. וכן, להרגיש נוח להתמקד בתוצאה – היא מאפשרת לשים אותנו בצד, ולבחון את הצעדים מול התוצאה, ואז זה הופך את העולם למשחק, לאנרגטי, למעניין, מכניס "פלפל", כמו החוויה שאת חווית בתהליך הצילום. נשיקות ושבת שלום 🙂
מרב יקרה לי,
כמובן, העלית נקודה שהייתי צריכה סופ"ש ארוך לחשוב עליה: דיברת על "ההפרדה בין התוצאה ובינינו". כי זה בדיוק זה: יש מה שהשגתי (הפעם, או עד הפעם), ויש מה שאני.
וכשיש הפרדה בין השניים – זה מורכב, אבל זה הכי אמיתי ופשוט שיש.
וכשאת כותבת על המדידה בארגונים, ואת רואה בפחד טרגדיה – אני אומרת: נכון! וזו הטרגדיה במה שקורה לציונים בבית הספר, וזו הסיבה שהאוירה הציבורית (מי צריך מבחנים? למה צריך ציונים?) היא שגויה. כי מה שצריך זה לא לבטל את הציונים, אלא להעמיד אותם במקומם ובמשמעותם: כלי (טוב יותר או פחות, ואולי צריך לשנות את דרך המדידה והציינון או את זמנו או כמותו) – כלי, שנותן תמונת סטילס של מימדים מסוימים. לא פחות, לא יותר.
וכמובן שצדקת בהגדרת הערנות. זו הגדרה מצוינת שמשתלבת עם מה שכתבתי, על התפקיד ההורי: לעודד זה מתפקידנו, וגם לעצור אם צריך; והכי – לעזור להעמיד את הסיטואציה במקומה הנכון, האנרגטי, הטוב.
איזה כיף שכתבת!
רחל, כל כך יפה וחד את כותבת. אני לא תחרותית. כך מגדירה את עצמי, בין השאר.., כי כך החלטתי להיות. שונאת להפסיד. ההבעה של לא אכפת לי להפסיד או לנצח, אדישות לכאורה, הפכה להיות טבע. כל כך מבינה את החוששים להתחרות, הייתי שם. לפעמים עדיין שם. מתאכזבת מעצמי, מוצאת את מה שרע, את התכונות הפחות מוצלחות שבי, כאילו הן היחידות. מזל שבגרתי ולמדתי (קצת) לשחרר.
לשחרר, גם את זה צריך ללמד.
איריס יקרה, את כותבת שצריך ללמד לשחרר. ואני שואלת את עצמי אם אפשר ללמד את זה, או שזה דבר שנלמד עצמאית (או שאינו נלמד, אבל גם זה עצמאית).
כך החלטתי להיות, את אומרת, ואני שומעת את התהליך שלפני ההחלטה, ומדמיינת את ראשה המבצבץ-מדי-פעם של התחרות, שקוראת תגר על ההחלטה שלך להשאיר אותה לאחרים.
כמה כח צריך כדי להחליט החלטה כזאת (להיות תחרותי או להיות לא-, באופן מודע). כמה נחישות צריך כדי לשמור עליה. ויותר משניהם צריך ידיעה פנימית של תועלת והפסד ובגרות שמאפשרת החלטה.
וכמה כח צריך לשחרר. אולי יותר מאשר להחזיק. מזל שבגרתי, את אומרת, ואני חושבת: מזל, אבל גם הרבה מאמץ. ממש כמו בהצלחה, הדפים ביומן לא עושים את העבודה בעצמם.
תודה שכתבת. תודה ששחררת.
כמה חשוב הפוסט הזה. הבעיה הרצינית עם הילדות , שלי סיימה עכשיו כיתה ז'
היא, שהן בתחרותיות של מי לובשת יותר מותגים, של מי התיק או הקלמר הכי הכי , מי קיבלה הצטיינות יתרה ומי לא בגלל נקודה אחת שגזלה את הכבוד ממנה וכו'
וזה גולש למקום של הערך העצמי שלהן מול עצמן ומול החברות ומסתכם בתחושה של 'אני לא טובה מספיק'
לא משנה כמה אני מנסה להסביר לה לשחר שלי שלא תשווה את עצמה לאחרות, כלום לא עוזר…..
אביטל,
את מעלה פה משהו כל כך חשוב, על פער הדורות, שאולי הוא בעצם הפער בין ה"אני" לבין מי שמבחוץ.
התבגרות זה גיל כל כך קשה, של בניית דימוי ומעמד (הם כל כך שונים זה מזה אבל כל כך קשורים אחד לשני), של שינויים בגוף ובנפש ובציפיות של מתבגרים מעצמם ומאיתנו ושלנו מהם ו… – סערה גדולה.
וקצת כמו במבוך, המתבגרים חווים את הסערה כשרגליהם על קרקעיתה ועיניהם מגיעות רק עד לגובה שלהם. ואנחנו, ההורים, רואים את הסערה מלמעלה, יודעים כמה היא זמנים – מה שלא עושה אותה פחותה בחשיבותה – וכמה היא עומדת לעבור מקום וקהל; יודעים שהתיק והקלמר של היום ישתנו (ויהפכו לכתובת הדירה ולתואר בעבודה ולרכב ולחופשה) וההרכב החברתי ישתנה (וכבר לא יהיה לגמרי תלוי גיל, אלא יותר קשור למקצוע ולתחומי עניין ולגיל הילדים אבל גם למעמד חברתי, ואנחנו משתבללים סביב עצמנו). ומבינים, יותר מהם, את הסיפור הגדול של החיים.
והאמפתיה אליהם לא יכולה להחליף את הנסיון שלנו. והנסיון שלנו לא יכול להחליף את הנסיון שלהם. ואולי זה הדבר הכי חשוב: שאנחנו עומדים מאחוריהם כקיר תומך, שיש לו נסיון ונשימה (דווקא כי הוא בחוץ, וגם כי הוא מנוסה) ולא נכנסים להם פנימה, לא נלחמים עבורם – רק נותנים להם את הכלים להצליח במאבקים שלהם עם עצמם, נגד עצמם, עם החברה ונגדה, כל אלה יחד. ואת הקיר התומך והאיתן הזה הם מעריכים (גם כשהם מתנפצים אליו וגם כשהם מבקשים לעקוף או לנפץ אותו). היום אני יכולה לומר לך, שהם גם זוכרים אותו, אחרי שהכל נגמר.
אין כמו הורות. אין כמו התבגרות. איזה מזל שזה עובר עם הגיל (-:
אני לא כל כך יכולה לכתוב פה בלי לגלוש לדברים אישיים מידי שלא זה המקום בשבילם. כתבת מצוין על נושא מאד חשוב.
תודה, יקרה.
ואכן, יש דברים שתגובה בבלוג אינה הבמה המתאימה להם…
תחרות זה לא רק הדברים ששמו עליהם כותרת של תחרות. בכל פעם שכיתה מעלה הצגה, מתקיימת תחרות מי יקבל את התפקידים הראשיים. בכל פעם שמשחקים מחניים או כדורגל, יש תחרות בין קבוצות. בחירות למועצת תלמידים זאת גם תחרות.
לנסות לייצר בית ספר בלי תחרות זה חוסר הבנה לחשיבות שילדים מייחסים לדברים האלה.
בית ספר יכול ליזום תחרויות בתחומים שונים, וגם תחרויות קבוצתיות (בין כיתות, או בכל חלוקה אחרת), שיתנו לתלמידים שאף פעם לא זוכים את האפשרות לזכות מדי פעם, ולכאלה שזוכים בקביעות את ההזדמנות להפסיד לפעמים.
בבית הספר של אחת הבנות שלי יש משחק בשם "צלצול פרשת שבוע", שבו רב בית הספר מתקשר במוצאי שבת לשני תלמידים לחוד להם חידות על פרשת השבוע, ואם הם ענו נכון, הם מקבלים פרס (קטן) מול כל בית הספר בשבוע הבא. זאת יופי של הזדמנות לאפשר זכייה לתלמידים פחות בולטים.
רות,
תודה שהגעת גם למרחב הזה
את מרחיבה את מושג התחרות לכל עניין שבו יש מיון וסינון. זה בהחלט הופך את התחרות לחלק בלתי נפרד מהחיים.
וגם, מסכימה אתך שילדים מייחסים חשיבות לתחרות, אם נרצה ואם לאו.
"צלצול פרשת השבוע" הוא נהדר כי הוא לא תלוי במהירות תגובה, והדיבור בו אינו פומבי, ודווקא התגמול כן. ויש בו הנעה ללמידה (חיצונית, וזה בסדר, ומוגבלת, עד בוא הפרס, ובכל זאת: הנעה), וכל אחד יכול. אהבתי.
איזה יופי של פוסט, במיוחד כל ההשתלבות בין הורות הליקופטר, לכוחנות , לחוסן, למלחמה.
אני נותנת לילדות שלי להכשל בדברים ולא מוותרת להן. כי החיים הם החיים ואם אני מוותרת אז אני מכשילה אותן בעצמן. מה שיפה לראות איך כל אחת מתחרה בצורה אחרת, כמו שאני מתחרה בצורה אחרת.
אני חושב שרצוי לשים דגש על התנהלות בתחרות של בנות כי, לדעתי, בנות יותר מפחדות מעימותים.
יונית,
שמחה כל כך שאהבת.
את מכינה אותן לחיים, כתבת, ומתבוננת כיצד הן שונות זו מזו. השונות הזו מרתקת, ולפעמים אני תוהה מה ממנה מובנה ומה נובע מיחסי הגומלין המשפחתיים האלה. מה בין התחרותיות של הראשונים לזו של השניים, וכך הלאה…
והבנות? לגמרי על הכוונת. חומרי קריאה לחופש
ויש גם צד שני לעדשה… התבוסתנות שהיא תוצאה של חוסר חוסן שמביאה מראש לחוסר העזה לחוסר התנסות ולחוסר מיצוי של חוויות החיים
שרי,
האם זה הצד השני? אני חושבת שזה אותו הצד: הצד הבטוח.
אלא שיש מי שעבורו הצד הבטוח הוא ההישג, ויש מי שעבורו הצד הבטוח הוא הישיבה במקום שבו אי אפשר להיכשל. והוא יושב שם, ולא זז (אלא אם כן הוא בונה עוד מתרס).
זה מביא אותי להרהר שוב בפער שבין הורים לילדים שהפוכים מהם. או בפער שבתוכנו, אלה שיודעים שהם אחד, ורוצים להיות השני. האם צריך לשנות? האם כדאי?
יש לי כל כך הרבה מה לומר על הנושא, מכל כך הרבה פנים – כאמא למחוננים שחלקם תחרותיים להפליא וחלקם נמנעים, כנמנעת מתחרויות בעצמי וכמפליאה במציאת אסטרטגיות חילופיות לתחרות… אבל ברשותך, אשתף פוסט שלי שמדבר בדיוק על זה ועל ההתפעלות והפליאה הבו זמנית שלי מזה שיודע להציב לעצמו אתגר, להשיג אותו ולהמשיך הלאה.
ותודה על פוסט מרתק ומעורר מחשבה ♥️
https://www.meydale.co.il/vision/
כמה פנים.
כמה פנים יפות ומגוונות.
אני קוראת ומחייכת כשאני חושבת על התחרות האחרונה שמילאה את פייסבוקך בשבועות האחרונים, תחרות שאת חווה כאמא-של, והוא חלק מקבוצה, וזה קצת דומה וגם כל כך שונה מתחרות של יחיד.
ואיזה פוסט מופלא שיתפת פה.
קוראת אותו וחושבת, האם תמיד יש שאיפה?
מהו בכלל הכח המניע הזה? ומה קורה כשהוא קיים – אבל מעורפל, כשאין "מטרה", כשאין הרגשה מוקדמת של מה שצריך להיות ומה שנכון? כשיש סבך?
וצריכה עוד לחשוב.
רחל יקרה, הבאת פה נושא שנוגע לליבי בשכבות רבות, ומלווה אותי עד היום.
הן כילדה שגדלה עם 3 אחים גדולים ותחרותיים, והן כאמא, אשה ובכל מסגרת אפשרית.
אהבתי איך חיברת לסדנת צילום בנייד בה חוויתי את שניכם מנקודות מבט שונות. את היצירה של כל אחד ממכם, והתפיסה והמסר אותו רציתם להעביר. אחד רוצה את הצבע הנכון, השנייה רוצה לזרום עם התנועה. השוני והביחד, היה מרתק עבורי, והחוט השני שחיברה ושזרה בינכם אחד גדול, הסקרנות.
ההבנה, הלמידה והחקירה. היתה מדהימה, והביאה ועדיין מביאה כל כך הרבה יצירה. כתבת כל כך מעניין, והצילומים פה יצרו תנועה והיפוך נקודת מבט של עולמי עם שיקוף גדול. תודה לכם על כך
נתלי, כשאני חושבת על זה, אצלי התחרות – או החשש ממנה – היו שם כל הזמן, בבסיס, ממש כפי שניכר בשיחה הראשונה שלנו.
והמחשבה על זה מעלה בי חיוך גדול: כמה הרבה למדנו בסדנה הזו, חוץ מלצלם בסמארטפון…
מאד מסכימה איתך. השיח הפנימי אצלי בקונפליקט תמידי. מתי לשבח, מתי להציב את המציאות כפי שהיא, האם לייפות אותה כדי לא להכאיב וכו.
תודה, תמר. הורות היא מפעל חיים. חלק מהמפעל הוא הקונפליקט התמידי הזה, שלפעמים לא נדע במשך זמן רב, ואולי לעולם, אם הכרענו בו נכון.