רחל ארליך

רחל ארליך

תמונה ו-15 מלים: על התמודדות עם אתגר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

"את מצלמת תמונה, כותבת עליה 15 מלים, ומפרסמת בקבוצה שלנו. ככה, כל יום, במשך חודש".

את המשימה הזו קיבלתי במסגרת קורס "הפרלמנט" שאני לומדת אצל יונית צוק. יונית קראה לזה אתגר. אני קראתי לזה משימה קשה-עד-בלתי-אפשרית.

מה קרה באמת? הצלחתי, אם כי לא לגמרי. היה קשה. לא מאתגר; קשה. היה גם כיף, ולמרבה ההפתעה – אני ממשיכה בזה קצת, לא בעקביות. ולמדתי, שהצלחה חלקית עשויה להיות קשה לעיכול יותר מאשר אי-הצלחה. וכמובן, אין מקום מתאים יותר לספר על האתגר שניתן לי בקורס כתיבת בלוגים, מאשר כאן, בבלוג.

המשימה

את המשימה בחרתי. זה חשוב: היה "סל" של אפשרויות, כולן נועדו להעיר את המוזות, לתזז את הצ'אקרות, בקיצור, ליצור מחוייבות וכתיבה.

התחלתי בהאבבלוגינג. מסתובבת, מצלמת, מצרפת מלה למלה. ומודה ליונית שהרשתה לי להשתמש בתמונה (ולהרוויח מלים…)

החלק של המוזות היה לי יותר פשוט. אני פטפטנית מטבעי. החלק של המחוייבות קשה יותר: הרגלי עבודה הם לא הצד החזק שלי. החלק השלישי, זה שיונית לא ממש דיברה עליו, היה האתגר שלי לעצמי: לצאת מאיזור הנוחות וללמוד משהו חדש. כלומר, שני משהו-ים חדשים: לצלם, ולכתוב במגבלת 15 מלים.

לצלם

נתחיל מזה שאני לא ויזואלית. אני יודעת להתפעם מנוף, להתרגש מתמונה יפה או לזהות עיצוב שאני אוהבת. אבל תמונות אינן הכלי הטבעי שלי: אני פשוט מילולית (לא היינו כאן לולא הייתי כזאת). אם תתנו לי תמונה מלווה במלים, אראה את המלים ואזכור אותן, הרבה לפני שאשים לב שהיתה תמונה. אין לי אינסטגרם; אני כותבת בלוג. עד כדי כך אינני ויזואלית, שהייתי צריכה לארח סטודנטית בשיעורים שלי כדי להבין שחשוב להראות לתלמידים תמונות של האנשים שעשו הסטוריה.

אז אני לא ממש רואה תמונות, ולצלם – אני עוד פחות יודעת. ולראות את המלים, או לכתוב את התמונה? – זה כבר ממש למיטיבי-לכת, וכמו צלמת – גם זה אני לא.

ומגבלת המלים?

טוב, אם הגענו עד הלום, בטח רואים עלי ש-15 מלים לא ממש מספיקות לי…

אז מה גרם לי להוסיף קושי על אתגר?

זו היתה בעיקר ההחלטה ללמוד מהקורס כל מה שאני יכולה. וגם, אין להכחיש, הלמידה בחברת בלוגריות שיש להן את זה, שכל תמונה שהן מצלמות או קולאז' שהן מציגות גורם לפני להוריק מקנאה. אז ככה, חשבתי בלבי, ארוויח 2+2: אעורר את צ'אקרת הכתיבה ואעמוד בהתחייבות, וגם אלמד את עצמי להתבונן ולצלם ולעמוד במגבלת 15 המלים.

שגרה של ששי בבוקר. כולם ישנים. אני והקפה, מול החלון: נוף חורפי של גשם זלעפות.

הדרך לפצות את עצמי על הקושי הנוסף היתה שימוש בכלים זמינים. החלטתי שאת התמונות אצלם בסלולרי. כדי לא להסתבך עם רעיונות, בחרתי בנושא כללי: "שגרה". אחרי שלושה חודשים של חופשה, תחילת שנה, חגים, שוב תחילת שנה, מחלה והחתונה של רוח וסערה חשבתי שקצת שגרה תעשה לי טוב.

הביצוע

התמונות הראשונות היו בנאליות באופן מביך, וכך גם הכתיבה בעקבותיהן. קצת "זייפתי" את חוסר הכשרון הצילומי: במקום תמונה אחת, טובה ממש, הלכתי על קולאז' תמונות קטנות. ההתכווננות שלי לנושא השגרה דחפה גם היא לכיוון שגרתי מעט. העצירה היתה העניין הקשה-באמת: לחשוב שראיתי משהו ששווה צילום, ולעצור, ולצלם אותו כמה פעמים עד שיצא טוב, וכל זה באמצע החיים.

די בהתחלה גם שיחקתי עם עצמי בשאלת האותנטיות: אם צילמתי שתי תמונות היום, זה נחשב אחת או שתיים? האם כדאי שיהיה לי "בנק" תמונות מימים מוצלחים?

יום ראשון לאתגר, סוליטייר פרטי: איזה פאזל יתעצב לי, אעצב לי, עד שיסתיים שבוע שגרתי?

מתישהו, התמונות הבנאליות כבר לא מצאו חן בעיני. זה קרה אחרי אחת מוצלחת, שמצד אחת לא היה בה שום דבר מיוחד, ומצד שני עוררה בי מחשבה וצביטה קטנה בלב. אחרי אחת כזאת קשה לחזור אחורה. ועדיין, היו כאלה שצילמתי – פשוטות, רק בשביל המלים שלצדן.

עברו שבועיים וקצת, ואני – מתמידה: כל יום משהו. יותר טוב, פחות טוב – לא את הכל אהבתי, אבל בכל יום העליתי משהו. ואז אמרה לנו יונית: אפשר לשחרר. אם אתן כותבות פוסט, לא צריך להמשיך עם האתגר.

ואני מתביישת להודות שכמו תלמידת בית-ספר שמספרים לה שביטלו את שיעורי הבית, ממש קפצתי על המציאה.

הו, הא, אני בדרך לפרלמנט: גשם, שלג, רוח סערה – כלום לא יפחידני, כלום לא יפחידני

הפסקתי לצלם, הפסקתי לכתוב. כלומר, לא מיד. בשלושת הימים הראשונים עוד הבטחתי לעצמי שאמשיך, כי 2+2 וזה. אבל ביום הרביעי כבר לא היה משהו מיוחד, והייתי עמוסה, ובמקום זה כתבתי פוסט בפייסבוק והייתי עסוקה בפוסט לבלוג – אז ויתרתי. קבוצת הווטסאפ שלי עם עצמי, זו שקוראים לה "אני בחברתי", נשארה לבד, בחושך. אבל מדי פעם ראיתי משהו שהבריק, וצילמתי וכתבתי לי מיד, כדי לא לפספס.

הציון

מורה, או לא מורה? – הייתי חייבת לתת לעצמי הערכה על הניסוי. שרבטתי לעצמי תעודה:

מה שלמדתי מהאתגר על אתגר לטווח קצר

  • עצם האתגר מכניס אדרנלין. כן, גם אם הוא כזה שמישהו אחר הטיל עלי.
  • צריך מסגרת, ורצוי גם מישהו שמפקח עליה, או לפחות צופה מהצד.
  • זמן מוגבל הוא יתרון. גם קביעות או נושא עשויים לעזור.
  • לא כדאי לנסות להרוויח יותר מדי: נסיון כזה מעלה את המחיר הכולל.
  • לא חייבים להצליח ב-100%. גם "טוב" זה טוב.
  • בעיקר אם יש מידה של הומור. הוא מכפר על האחוזים האבודים.

אבל איפה ההנעה הפנימית ללמידה?

בחלומי, ילדים מגיעים לבית הספר מלאי סקרנות, ובית הספר לא מפריע להם ללמוד. להיפך, הוא שומע מה הם רוצים ללמוד ומספק להם את מה שהם צריכים כדי לעשות את זה. בעצם, זה לא ממש החלום שלי, אבל לפחות לא רק שלי: אם לשפוט לפי המוני פוסטים ושיחות עם הורים ומורים, החזון החינוכי של היום הוא "הנעה פנימית". מסתבר שהיא תנאי הכרחי לתהליך למידה.

חזון: לעמוד בששי בבוקר מול רשימת מטלות אימתנית על המקרר, ולהאמין שב-16:00 זה ייראה ככה

אצל ילדים מחוננים זה עוד יותר בולט: הרי הם זקוקים לאוטונומיה, ואף אחד לא יגיד להם, ומי בכלל יכול להטיל עליהם אתגר?…

אז הנה, אני פותחת את זה לחשיבה.

האם היתה לי הנעה פנימית ללמידה? – בוודאי (עוד פעם אני צריכה לכתוב 2+2?), מה עוד שחלק מהתמונות הפכו, עם קצת תוספת, לפוסט בפייסבוק (אז אולי זה נחשב אפילו 2+3).

האם זה מספיק? – מסתבר שלא. כשיונית הרשתה לנו להפסיק, נגמרה גם ההנעה שלי. עובדה. מה נשתנה? – ההנעה החיצונית (שילמתי על הקורס, אעשה שיעורי בית; בנות אחרות מעלות כל יום).

האם זה הכרחי? – אפילו בזה אני כבר לא בטוחה. האם רעב הוא הנעה פנימית? ואם לא נקרא לזה רעב אלא משכורת בסוף החודש? כמה מאיתנו הולכים לעבודה כדי להציל את העולם? – לא הרבה. כמה מאיתנו הולכים לעבודה כי זה יותר כיף מצפיית בינג', או סריגה, או בית קפה עם חברה, או כל בילוי אחר? – עוד פחות.

בדרך לפגישה שאיננה כיף: פרדס הדרים (נוף ילדותי), קפה בשלווה, גרביים עליזות, ג'ינס וסוודר מלטף

בקיצור, הנעה פנימית זה יופי. אבל אחד הדברים שיוצרים אותה זה הנעה חיצונית. אם אני כבר בבית ספר, כדאי שאלמד משהו, או לפחות איהנה מהחברה. אם כבר קמתי לעבודה הבוקר, לפחות אעשה משהו משמעותי, או לפחות אשב לארוחת עשר עם מישהי שטוב לי אתה. לא ברור לי איך זה קורה, אבל מתישהוא ההנעה החיצונית מחזקת את זו הפנימית, ולא מבטלת אותה.

אז למה לא להעדיף אתגר לטווח ארוך? כי ילדים, ומחוננים, וזה

בדיוק בגלל זה.

כי כדי להתמיד, צריך לראות את הסוף כבר כשמתחילים.

כי אם נופלים, זה בסדר, לא כל החיים צריכים ליפול בבת אחת בנפילה הזאת.

כי יש אתגרים ארוכי טווח, וצריך אותם. וזה אפילו לא סותר. אתגר ארוך מלמד אורך רוח, ותכנון וטיוטות, ומאמץ, והתמודדות עם כשלון. אתגר קצר מלמד את אותם הדברים, קצת אחרת. באתגר קצר יש יותר קלילות ויעילות, באתגר ארוך יש יותר התבוננות ורפלקציה.

והכי, כמו שלמדתי מהקיר בחנות הנוחות בדרך לפגישה הלא-כיפית ההיא: כי מי אמר שלדברים טובים צריך לחכות הרבה זמן?

~~~

את (כמעט) כל התמונות מהאתגר ניתן למצוא בלוח ה-pinterest שממשיך להתעדכן מדי פעם.

ועכשיו, לזמן קצר, אני נטולת אתגר.

רעיונות, מישהו?

~~~

חצי אמת: על ניוז ועל פייק-ניוז

אולפנת טליה, כתה י, שיעור ראשון בנושא העליה השניה. על הלוח הלבן – מצגת של צילומי מצבות מבית העלמין בכנרת. תוחלת החיים

39 תגובות

  1. כרגיל, פוסט מצויין. מזדהה מאוד עם ה"היה לי קשה. לא מאתגר. קשה". לפעמים צריך לקרוא לילד בשמו. ואגב, אני מאוד אוהבת אתגרים כאלו. משימות קצרות, לטווח קצר, עם בקרה חיצונית. תבדקי את האתגרים של איילת סער, בוגרת הפרלמנט.

    1. תודה, הדס!
      שמחה שאהבת (בטח אחרי שעמדת באתגר גדול ומושקע במיוחד…)
      תודה על ההמלצה – כבר זמן-מה שאני משתעשעת ברעיו שלה. אולי סופסוף אעשה עם זה משהו…

  2. שואבת אותי במילים – ומדמיינת אותך בחיפוש התמונות ומחייכת. במיוחד חייכתי כשראיתי את הצילום, דרך טיפות הגשם, של בית צוק. כי ככה, ככה מצלמים. וכבר שאבת אותי גם אל תוך התמונות. תודה על קריאה מהנה

    1. ניני, תודה רבה כל כך על מה שאמרת על הצילום הזה!
      זה התחיל מחצי בדיחה שלי עם עצמי, כי עד אותו יום לא שמתי לב ש"בית צוק" נמצא באופק (בדרך כלל אני לא מגיעה לקורס הפרלמנט מהכיוון הזה). וזה כל כך הצחיק אותי, ויחד עם "גשם, שלג, רוח סערה" (שהם בפני עצמם אישיו אצלי בפוסט – כי כך אני מכנה את ילדי) – השילוב עם הגשם והרוח הפיח בי מצב רוח משועשע במיוחד.
      ותהיתי מה יקרה אם אצלם ככה, מהחלון. איך ייראה הגשם? – וחשבתי, שאף אחד לא יענה לי על השאלה הזו, אז יאללה, אנסה בעצמי…
      גאה לומר שיצאתי ממושב הנהג ועברתי אחורה כדי לתפוס זוית טובה יותר. לרגע הרגשתי שממש נגעתי בהתנהגות מקצועית (-:
      תודה, תודה שבאת, ושאהבת, ושסיפרת לי. מחייכת חיוך גדול

  3. תקשיבי, שאני גאה בך!
    כי שמים לב שאת שוחה במילים, והגבלת הסף היא כל כך קשה.
    וכי אתגרים לטווח ארוך הם קשים גם לי כל כך. תראי אותי, שמה גז (בדיוק כמוך) שבועיים ראשונים, ואז נכנס לי משהו קצר טווח מעניין מאוד, וארוך הטווח קצת נשכח מאחור…
    איך מגיעים להנעה פנימית מהודקת יותר?

    1. וואו, עינת. שאלת מליון הדולר. הייתי צריכה לחשוב ממש (ואז היתה שבת, ושכחתי לחזור, אבל הנה זה בא. הזכירה לי בלוגרית אחרת, זו שלתגובה שלה על פוסט אחר שלי אני מתייחסת אחר כך):
      אני חושבת שהפטנט הזה של הנעה חיצונית עושה משהו. לפחות פה זה עבד לי.
      וגם, קיבוע על ציר זמן. שעה קבועה, יום קבוע – מסגרת.
      ויש עוד משהו, והוא לא פחות חשוב משניהם: להחזיק, בצד, מישהו שמתפקידו להיות הנודניק.
      פעם, בהשתלמות, לימדו אותי כלי שנקרא "גלגל החיים" לאימון אישי. כלי נחמד, אבל מה שהיה הכי חשוב בו זה השיחה עם התלמיד שלי, אחרי שהוא ממלא את הגלגל: הוא מגדיר איזה פלח הוא ירצה לשפר, מה זה אומר, איך יעשה את זה – והנה, טדדם, זה מגיע: השאלה "ומי יעזור לך, ואיך?" – השאלה הזו פתחה לי עינייםף מישהו שאתן לו דו"ח התקדמות, מישהו שממש זכותו להגיד לי "מה קורה?" – יש בזה משהו מאפס. ממש כמו הדיאטנית שלי (-: שהידיעה שאני צריכה לדווח לה "ממשמעת" אותי, רוב הזמן… – וזה מזכיר סוג של הנעה חיצונית, אבל קצת אחרת: זו בעיקר – גדר, שכשמתקרבים אליה יש זמזום. אפשר לעבור אותה, אבל היא מסמנת. ואז אני תופסת את עצמי בזכות ההנעה הפנימית שלי.
      בפוסט אחר שלי כתבה לאה כהן, בתגובה, על כאלה שעושים את זה ממש כמקצוע. כמו שאת רואה, אני מגדלת סביבי כמה נפשות נחמדות שעושות את זה לגמרי בחינם (-:
      וגם ככה, לא תמיד מצליחה.
      כמובן, אם יש לך עוד רעיונות שעובדים, אשמח לאמץ…

  4. איזה פוסט מרתק, שמחתי מאוד להכיר את הבלוג שלך! לגבי האתגר, אני מאוד ויזואלית, וצילום הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ומילים בכלל, אז נראה לי שהייתי מאוד נהנית ממנו. מסקרן לעקוב אחר התפתחות התמונות והמילים בקבוצה כזאת!

    1. תודה, חגית! עולם הבלוגים באמת מפגיש אותי עם כל כך הרבה אנשים ויזואליים, שאני מתחילה לחשוד שאנשי המלים הם מיעוט באוכלוסיה…
      וכן, זה מסקרן, ומקסים, מה שעוברת כל אחת בפני עצמה, ומה שקורה כקבוצה.

  5. הי רחל. אהבתי את הפוסט, את הנושא, את הכנות. חשבתי כמה את שונה ממני. אני כותבת וחושבת בתמונות. כשאני קוראת משהו או כשאני מקשיבה הכל אצלי ויזואלי. אולי בגלל זה אני ככ אוהבת לצלם. האתגר של יונית מדליק ומובן לי לגמרי כי בשבילי תמונה שווה לא 15 מילים, אלא מתקרבת ל1000. פוסט אצלי בבלוג מתחיל מנושא ומתמונות. מאד מעניין מה שכתבת על הטווחים הארוכים והקצרים של המשימות. צריך לחשוב על זה. אני מתכוונת לחשוב.

    1. הי ציפי,
      כיף גדול לחבר פנים מהמציאות עם מגיבה בבלוג!
      יש לכל אחד מאיתנו משהו שהוא מתחיל בו. זו היתה אחת התובנות הכי מעניינות שלי כמורה: כשהייתי כבר מספיק מנוסה (בשנה השלישית, אני חושבת…) כדי להתחיל לשים לב באמת למה שקורה לתלמידות שלי בתהליך הלמידה, ולגלות שיש דרכים שונות לחוות את העולם. פעם, בסדנה, סיפרה מישהי שיש לה "רגישות יתר". שאלתי אותה – מתי ידעת שזה יתר? הרי כשאנחנו קטנים אנחנו יודעים רק שככה אנחנו, ומניחים שככה זה וזהו. מתי מתגלה השונות? – היא מרתקת אותי, השונות הזאת.
      ודווקא את ה-1000 מלים שלך אני מבינה. בשלב הבא, כשיונית שלחה אותנו להתמיד בכתיבת 2-3 פסקאות בפייסבוק, אמרתי לה: זה הכי בלתי אפשרי! 15 מלים זה בסדר, 1000 זה בסדר, אבל איך כותבים את מה שבאמצע?…

  6. כמה דברים קיבלתי מהפוסט הזה
    סוציאליזם הוא לא דבר רע – קומוניזם כן – סוציאליזם הוא בפירוש ערכי היהדות – דאגה לזולת, הכרה בכך שיש פחות מוצלחים בחברה שאסור לדחות אותם ושיש אנשים שונים ועל מנת לממן אותם זה גיוס המונים ולהיכנס לנו לכיס – זה לגבי ההערה על אביך
    עקרוני יותר לגבי הפוסט הוא שאנחנו בעצם על ידי האתגר חייבות להיות נוכחות גם בפרטים הקטנים של החיים אחרת אנחנו חולפות על פניהם ביעף ומפספסות פרטים קטנים, רגעים של שקט ושל עצירה, ניואנסים של מחשבות וסיטואציות. אתגר חיצוניים מחייבים אותנו לפעולה שאחרת כנראה היינו נמנעות ממנה ואז מפספסות

    1. שרי,
      וואו, איזו תגובה מרתקת. לא שזה מפתיע; ההתייחסות להסטוריה יחד עם האתגר.
      לגבי הסוציאליזם. אני מפרידה בין ערכי הצדקה והדאגה לזולת- אומר אפילו דאגה סוציאלית – לבין הסוציאליזם המודרני. ההבדל הוא בשאלה, והיא מהותית בעיני: מי הוא זה שעליו מוטלת האחריות? היהדות מטילה את האחריות על האדם. את חקלאי? – עליך להשאיר מתנות עניים, ומתנות לכהנים וללויים שאין להם נחלה משלהם. אופה? – הפרש חלה מן העיסה. תן צדקה לעני, דאג למחסורו, והקפד שלא להשאיר אצלך משכון שהוא זקוק לו – כל אלה, כמו שאמרת, נכנסים אלינו לכיס. אבל הסוציאליזם המודרני רוצה לדאוג להם אחרת: הוא רוצה שהממשלה תיכנס אלי לכיס, ותדאג להם בעצמה, בצורה "מסודרת". וכאן – אני מסתייגת. אם המדינה דואגת, אני הרבה פחות יודעת שיש למי לדאוג, מאשר כשהמדינה איננה דואגת. אני רוצה שהצדקה תעבור קודם ביד שלי, שארגיש את הכסף, וארגיש שנתתי אותו כי אני מאמינה שאם קיבלתי – אני צריכה גם לתת. אז לא שהמדינה לא צריכה לעשות כלום, אבל ככלל, אני מאמינה שהיא צריכה לעשות כמה שפחות. ומכאן השימוש שלי בסוציאליזם ולא בקומוניזם, אחיו המופרע והאכזר.
      ועכשיו לאתגר.
      כתבת כל כך מדויק: נוכחות בפרטים הקטנים של החיים. משהו שמחייב לעצור ולהתבונן. במקרה שלי – זה לא ש"כנראה" הייתי נמנעת ומפספסת, אלא די בוודאות. מהבחינה הזאת, האתגר הקטן הוא מתנה גדולה.

  7. מאד אהבתי את הפוסט, רחל. הכנות שלך שובה את הלב.
    מסכימה מאד עם הצורך בשילוב בין הנעה חיצונית לבין הפנימית. בואו נודה על האמת, זו איננה יכולה בלי זו. אני רק מנסה לדאוג שבאיזון בין השתיים, תגבר הפנימית, כלומר – לעשות יותר דברים מתוך הנעה פנימית ופחות להסתמך על ההנעה החיצונית. אבל לא תמיד זה מצליח.
    בדיוק היום מישהי המליצה לי על קורס כתיבה ואמרה שהיא צריכה "משטר" כדי לכתוב (ספר, במקרה הזה). ואני עניתי לה שגם אני צריכה, אבל "משטר סובייטי"…

    1. צפי יקרה,
      שמחה שאת פה, שמחה שאהבת.
      תודה שאת חושבת, כמוני, שהצורך בשילוב הוא אנושי. אמיתי.
      ואהבתי את המשטר הסובייטי. כפי שאני אוהבת לציין, ינקתי אנטי-סוציאליזם עם חלב-אבי, שהיה עצמאי, ורחש תיעוב עז לכל מוסדות השלטון, בעיקר אלה שהיו שותפים לרווחיו (אם כי לא רק להם). על אלה היה אומר, מדי פעם: "לא שמעו שם שסטלין מת?" – ובכן, אם את באמת רוצה, אני מאמינה שיש עוד כמה מוסדות שהבשורה על נפילת הגוש טרם הגיעה אליהם (-:
      אבל אחזור לרצינות – כן, צריך גם משטר סובייטי. ובעיקר צריך לדעת מתי צריך אותו, ולא להתבייש (בפני עצמנו) להשתמש בו, ולא לחשוש לזנוח אותו מיד כשלא צריך.
      שיהיה בהצלחה, לך, לה, לי… לכולנו

  8. רחל
    כל מה שכתבת פה העלה בי המון מחשבות. על ההבדלים בין אדגר קצר לאתגר ארוך. על הרצון העז שהילדים ילכו לביה"ס כדי לקבל מה שהם רוצים ללמוד. על הקושי שלך בלצמצם מילים או על התמדה…. אחת הקשות אצלי התמדה…
    ודווקא לצלם כל כך טבעי לי. יש לי כל יום יותר מתמונה אחת, ועדיין הבלוג שלי סובל מחוסר התמדה מצידי… דווקא הנושא לכתיבה שתסחוף אחרים, הוא זה שעוצר אותי. נשמע לי כמעט לא הגיוני הקושי בלייצר תמונות, כמה הקושי של אחרים פשוט לנו וההיפך. פוסט שמעלה חיוך ונרבה מחשבה.

    1. אביטל,
      הסדנה שהעברת אצלנו, בצוות מנהלי מרכזי המחוננים ורכזות המסלולים במחוז מרכז, היתה ממש בתחילת האתגר הזה. ואז גם חשבתי כל מה שאת כותבת, מהכיוון שלי, שיש אנשים שחושבים ופועלים אחרת ממני. שמה שטבעי לי פחות טבעי להם, ולהיפך.
      ריצ'רד פיינמן, פיזיקאי זוכה פרס נובל, מספר על ניסוי שעשה עם עצמו, לבדוק האם הוא יכול להעריך זמן (דקה) באופן עקבי בלי שעון, ומה עוד הוא יכול לעשות כשהוא מחשב את הזמן. בשיחה עם חבר הוא גילה שאחד מהם יכול לדבר תוך כדי, והשני יכול לקרוא. וככה הם גילו שאחד רואה מספרים רצים על סרט, אז אין לו בעיה לשמוע, והשני שומע מספרים אז אין לו בעיה לקרוא תוך כדי… ואני, שכבר הייתי מורה שלוש או ארבע שנים חשבתי: אאוריקה! – מה, לא כולם שומעים את עצמם כשהם חושבים?…
      מדהים כמה השונות בין בני האדם כל כך עמוקה. כל כך שורשית. כל כך מרתקת כשמגלים אותה.
      תודה, אביטל, על שהבאת את הצד של אלה שרואים מראות, והמלים פחות טבעיות להם.

  9. אני קוראת את הפוסט ומזדהה איתך לחלוטין. האתגר לא היה פשוט מבחינתי ואצלי הקושי היה למצוא את המילים.
    הרגשתי שאני כל הזמן במצב סריקה וחיפוש מילים.
    סיום האתגר הרגיש תחוש שחרור אך עם זאת כעס עצמי, שהמסגרת הקבוצתית הוציאה ממני מעבר למה שציפתי ובשנייה שהיא איננה הפסקתי.
    נהנתי לקרוא את תעודת הגמר לתרגיל ואת מסקנותיך, נראה לי שאאמץ את הרעיון בייעדים לטווח קצר, כדי אולי לשקף לעצמי איפה היו הצלחות ולא רק נפילות, שבחלק הזה אני דיי חזקה.

    1. הילה יקירתי,
      מתחילה מהסוף: מה יש לנו, מה יש בנו, שכל כך פשוט לנו לראות את מה שלא הצלחנו, וקשה לנו להגיד לעצמנו איפה כן? – יש לי הרגשה שיש כזאת מטוטלת, שהדור שלנו הוא כזה ולכן מפחד מכל ביקורת או כשלון שיחווה חלילה הדור הבא…
      אמצי, אמצי. זה לא שאני כל כך טובה בזה, בלראות את ההצלחות, אבל כשאני מצליחה זה עוזר לסמן נכון יותר את ההתחלה, הכיוון והמדד של היעד הבא. ובזה את מצוינת דווקא: את יודעת לסדר את התהליך, להתבונן עליו בעין רציונלית (ולא במקרה! (-: ), לראות מראש את החוזקות – אז לראות את ההצלחות-בדיעבד זה לראות את החוזקות של השלב הבא, לא?
      וגם, אני חושבת שהסיום הפתאומי של האתגר היה קצת סיכה בבלון שסופסוף צבר מספיק אויר. זה מה שנותן את הרגשת ההחמצה, את "אילו רק הייתי ממשיכה, מי יודע לאיפה הייתי מגיעה" – ואני לא יודעת. מצחיק, כרגיל, איך דברים מתחברים: בתגובה שלי לשולי (כאן, בהמשך) שמתי קישור לפוסט של גלית שול, שכותבת על שיפור יעיל: להשתפר במה שאנחנו טובים בו, היא אומרת, זה הרבה יותר יעיל מאשר להשתפר במה שאנחנו לא טובים בו. כתבתי לה בתגובה שזה לא 0-1, או שטובים או שלא; והחשיבה שלה נכונה מאד – כשמדובר בעסק, אבל אני חושבת שפחות כשמדובר בחינוך. עכשיו נשאר לך רק להחליט מה היה הפרלמנט עבורך, עסק או חינוך?…

      1. יש בזה משהו.
        היכן שאני מרגישה חוזקה שם אני כבר חווה בדמיוני את הצלחה, אך לא מרגיש לי לגמרי שלם אם אני לא שמה דגש על נקודות החולשה במטרה להשתפר. מבינה למה גלית שול התכוונה, תובנה מאוד רציונלית (-:. אך אם זאת קשה לי לשחרר ולתמקד במה שאני טובה. רואה בהתמודדות בנקודות החולשה כיציאה ממקום הנוחות מתוך רצון פנימי לאתגר את עצמי- הנעה מבפנים ולאורך זמן כדי לייצר התמדה צריכה גם הנעה מבחוץ.
        כמו האתגר תמונה ו15 מילים.
        לכן גם הפרלמנט היה חלק מקפיצה עמוקה למים לא הייתי קוראת לזה חינוך אלא התפתחות אישית כל היתר היה כבר בונוס.

        1. כשכתבתי חינוך זה היה משום שהפוסט של גלית הטריד אותי, עד שהבנתי למה. כי כמבוגרים זה בסדר להחליט שיותר יעיל להשקיע את הזמן במה שטובים, ולהפוך לטובים יותר. כשמחנכים, אני מאד נגד צמצום החינוך ליעד אחד ברור ומוגדר שכל מה שלא משרת אותו ישירות – חברל שיתרחש. להיפך: אני לגמרי בעד הרחבת אופקים, מאמינה שככל שהבסיס שרוכשים בגיל צעיר רחב יותר – כך הבניין שנבנה בעתיד יהיה יציב יותר, נבון יותר.
          בהתפתחות מקצועית, אני חושבת, יש מזה ומזה. יש בזה חינוך שלנו לעצמנו (הצבת האתגרים, מתיחת הגבולות הפרטיים) אבל גם משהו בעין ממוקדת, מקצועית, זו שכבר יודעת מה צריך כדי להשתפר בתחום שבחרנו. זה לא אומר שאנחנו בוחרים להצטמצם לזה; אבל זה אומר שיש לנו עוד עדשות, והן בד"כ מהסוג המצמצם.

    1. תודה, מיכל!
      באמת מעניין לי להסתכל על למידה – עכשיו, כשאני כותבת על זה – ולהרגיש שיש לי עוד זוג משקפיים, קצת שונות, להסתכל באמצעותן על התהליך שאני עוברת. זוכרת את עצמי לומדת ספרדית לתואר השני, מדשדשת מאחורי צופי הטלנובלות ובוגרי הטיול הגדול בדררום אמריקה, כוססת את העט וחושבת: זו חוויה שכל מורה צריך לחוות – להרגיש שאני לא ממש מבינה, ואיך כולם מצליחים, ועוד כל כך מהר?…
      בהחלט אחד מהדברים הטובים שקורים בבלוג, כמו שאת בוודאי יודעת מפז"מ משמעותי משלך (-:

  10. אני חושבת על מה שכתבת ועוד איח לי משהו חכם להגיד,
    חוץ מזה שאני ממש נהנית לקרוא אותך!
    איזה כיף שאת כותבת.

  11. אהבתי!!! ׳מה שלמדתי מהאתגר על האתגר לטווח קצר׳…. מסקנות נכונות להפליא וראויות לאימוץ באתגרים רבים שאנו מציבים לעצמנו או לסובבינו (שלא נדבר על ילדינו). מדויק לי מאד וכבר משליכה על מצבים עכשוויים. נהנית לקרוא אותך ‍♀️

    1. תודה אורית (-: את האתגר הזה התחלתי עוד בקבוצת הבוקר. מעניין כמה משפיעה הקבוצה על הבחירה, ומה היה קורה אילו כבר הייתי שייכת לבנות הערב…?

  12. אהבתי מאד את האתגר וגם את התיעוד שלו. האמת, הכי אהבתי את ההערכה העצמית הכנה והמעניינת.
    הנעה פנימית לדעתי מתרחשת כשמשהו מעניין אותנו מבפנים. נדמה שהאתגר הזה היה עבורך כמו הר שמישהו הציע לך לטפס וקול בתוכך אמר שאולי לא תצליחי, אז קול אחר בתוכך היה צריך להוכיח לראשון שהוא טועה.
    אם משהו היה מסקרן אותך כשלעצמו, האם היית זקוקה לאתגר כדי לבצע אותו?
    פעם חברה התחילה אתגר של צילומים ללא אנשים ובניינים. רציתי מאד להשתתף והצטרפתי אבל זה היה קצת משעמם כי ממילא לא צילמתי בתים ואנשים…
    יש איזון עדין בין מה שמעניין אותנו מבפנים ונפעל עבורו בכל משה ובין מתיחת גבול היכולת שלנו כדי שנלמד משהו חדש שזר לנו. אין לי כמובן תשובה, רק תהיות…

    1. שולי,
      הייתי סקרנית אז קראתי כבר אתמול, אבל הייתי צריכה לחשוב עוד לפני שאני כותבת…
      כן, זה סוג של הר. הר שפשוט לא מטפסים עליו, וכשכבר כן – הוא מסוג "אני ממילא לא טובה בזה, אל תצפו ממני לכלום". זוכרת תלמידות שהיו אומרות לי את זה – על כל דבר, מלמידה ועד קישוט כתה, מארגון ארוחה כיתתית ועד סידור חדרים לטיול שנתי. זה הוויתור הזה, האוטומטי, על מה שקשה ושאין סיבה טובה להתאמץ בשבילו. ומה שהפעיל אותו היה השילוב בין הצורך באתגר לבין קול אחר, הפנימי, שאומר, יאללה. צלמת לא תהיי, אבל תעשי משהו קצת יותר טוב.
      ומה שכתבת על האיזון העדין, יחד עם מה שאני מגיבה, מביא אותי לפוסט הזה https://theway.co.il/business-success/?fbclid=IwAR1L0b8l4pwWkoH-ztnWZIg5G-oLeAccSaCmU4z9tqLBkX5PT7tUVnG32Bg של גלית שול, ולמה שכתבתי לה על השקיית הערוגה הנכונה. השקיתי ערוגה – אולי לא הכי נכונה אם מסתכלים על זה בעין עסקית, אבל כן נכונה לי בשלב הזה של החיים, ובסוף אני מאמינה שהיא הופכת להיות נכונה גם כן.

      1. קראתי את תגובתך ואת הפוסט שצרפת ושוב את מה שאני כתבתי ורציתי לציין שאם השתמע מדבריי שאני לא מעודדת לעשות אתגרים שפחות ״נעים לנו״ או ״מתחשק לנו״, זה ממש לא כך. הרבה דברים טובים צמחו מזה שפשוט ניסיתי אתגרים או הצעות של אחרים. למשל לכתוב סיפור על פי הא׳-ב׳. גיליתי פתאום כמה זה קל לי, באופן שלא ידעתי על עצמי! או לשלב צילומים עם השירים שלי- בהדרגה למדתי עוד על השפה החזותית. אני ממש בעד לאתגר את עצמנו, וגם לשחרר אם זה לא עובד.

        1. לא, ממש לא השתמע כך. אבל שלחת אותי לחשוב (שוב) על היעילות שבלאתגר את עצמי במה שאני לא טובה בו (זו הסיבה לכך שקישרתי לפוסט של גלית).
          חושבת שהמסקנה שלי דומה לשלך: כן, לאתגר את עצמי במה שאני לא טובה בו. לא, לא לחשוב שזה יהפוך אותי למשהו שאני לא. אבל כן להבין שזה ירחיב לי את היריעה וטוב שכך. כמובן, גם להרשות לעצמי לגלות שמה שחשבתי שמעבר לים – הוא בעצם ברחוב ממול (וגם להיפך…). וכן, גם לשחרר. להרשות לעצמי לא להצליח. או להצליח פחות משתכננתי.
          והכי – להבין מה קורה, ליהנות מזה.

  13. פוסט מקסים ומעורר מחשבות! ובכלל, יש לך בלוג נהדר!

    התעניינתי מאוד בפוסט כי אני עוסקת גם בתחום מחוננים ומצטיינים, וגם בתחום ניתוח התנהגות.

    עם הלימודים בתחום ניתוח ההתנהגות והניסיון בשטח אני רואה יותר ויותר חשיבות בנסיבות חיצוניות שמניעות לפעולה, למרות שקל לזלזל בצורך בהן.

    אני גם רואה איך הרבה פעמים טריגר חיצוני מדליק מוטיבציה פנימית, תחושת סיפוק ומשמעות, ובהמשך פוחתת התלות במניע החיצוני, אבל לכל תהליך יש חוץ מהמניע גם תוצאה שמשמרת את התהליך או מפחיתה אותו.

    אתגר ארוך או כל תהליך אחר ארוך עשוי להחזיק מעמד לאורך זמן אם יש במהלכו פרקי זמן קבועים בהם ניתן חיזוק חיובי כלשהו. זה יכול להיות משוב מהמנחה או המורה, שיתוף בקבוצה, צ'ופר קטן ועוד בהתאם למה שאנחנו אוהבים ומתחברים :).

    1. נחמי,
      אני עוקבת מדי פעם אחרי הפוסטים שלך, ולומדת מהם ניתוח התנהגות מהו.
      שואלת את עצמי למה המוטיבציה החיצונית כל כך נדחקת הצידה. זה באמת היה מאד יפה, אם היינו עושים רק מה שיש לו מוטיבציה פנימית, או לחילופין – מגייסים כזאת לכל מה שאנחנו עושים. או שאולי לא? האם רוב האנושות קמה לעבודה כתוצאה ממוטיבציה פנימית? האם המשכורת היא מוטיבציה פנימית או חיצונית? וגם אם נניח שהיא פנימית – האם אני קמה כל יום לעבודה ממוטיבציה פנימית? – אני שמחה מאד בעבודה שלי, ואוהבת אותה, ובכל זאת, מודה: לא כל המשימות דומות, לא לכולן אני מתגייסת באותה התפעמות. ובהחלט מעדיפה את המצב הזה, בו יש ויש, ואני מעריכה את המשימות שכן, וחורקת שיניים עם אלה שלא, ובאופן כללי לא חיה בגל אושר אינסופי מוקפת בפיות טובות ובחדי-קרן, אלא חיה במציאות.
      חשובת על מה שאמרת על חיזוק קבוע. אני יכולה לראות את הרווח בקביעות, אבל מרגישה שיש בה גם הפסד מסוים (כי מחכים לה). ואולי היא צריכה להיות קבועה לא לפי פרק-זמן אלא לפי הדרך העוברת, ואולי – לעתים כך ולעתים אחרת… אבל כן, יעדי האמצע הם חשובים.
      תודה שהוספת את הזוית הזו, המקצועית, לאינטואיציה שלי 🙂

  14. כמי שהנעה פנימית והנעה חיצונית מעסיקות אותה מאוד, כבר שנים ארוכות (אולי זה בגלל שאני מחוננת? הנעה חיצונית אף פעם לא הרשימה אותי יותר מדי.) וכתבתי עליהן לא מעט בבלוג שלי (למשל על ניסוי הנר. מכירה?!), חלמתי תמיד על מישהו שיכין לי מבצע – אתגר קצר טווח עם יעד מוגדר ואולי אפילו צ'ופר. בשביל המשוב החיובי והתמיכה החיצונית, וכן, גם קצת בשביל ההנעה החיצונית שיש לה מה להועיל לכולנו בהשגת יעדים ברורים.
    בתקופה האחרונה התחלתי באתגר כזה עם עצמי, בקבוצת הוואטסאפ הפרטית שלי, וזה מצליח.
    וכמובן שאני כותבת על זה פוסט. והדברים שכתבת כל כך קשורים שנראה לי שכשאסיים לכתוב אותו (עוד שבועיים בערך) אוסיף קישור לפוסט שלך.
    וכמובן כמובן, שעשית לי *עוד* חשק לקורס של יונית. הוא נשמע מדהים!
    תודה ושבוע מבורך!

    1. תודה שירה!
      לא זכרתי את ניסוי הנר, והלכתי לחפש אותו בבלוג שלך. ואז, כמובן, נזכרתי שאת הספר של דן פינק דווקא קראתי (לא מאד בעיון), וכך גם מחשבות נוספות בעניין.
      אין ספק שתגמול חומרי הוא לא תמיד תמריץ טוב. אני רואה את זה פעמים רבות במערכת החינוך, וחושבת שלגבי מורים – מתן אוטונומיה יהווה בד"כ תמריץ טוב יותר משכר, ולגבי תלמידים – וכבן, זה קצת אחרת, כי הם חייבים להגיע לביה"ס וללמוד, אבל ציונים (וזה כולל הערכות ושאר מבנים מערכתיים) הם לא תמיד סיבה טובה ללמוד. כתבתי על זה גם בפוסט על הרגלי למידה – מחוננים יכולים להחליט שלמדו, אז למה להיבחן, בשביל מה זה טוב? – ובפרסום הפייסבוקי קיבלתי לא מעט תגובות שהתייחסו לזה כאל פרפקציוניזם (זה לא!) או עצלנות (זה גם לא!) ופספסו משהו כל כך חשוב: שיש למידה לשם למידה. או, במלים אחרות – אותה מוטיבציה פנימית, שכה מרבים להללה, דווקא נמצאת שם, מתחת לפנס.
      מאד מעניין מה שכתבת, על אתגר עם עצמך. מעניין שזה עובד, מעניין מה צריך כדי שיעבוד, כי על עצמנו – קשה יותר, אבל גם קל יותר, לעבוד…
      אשמח מאד לקרוא את הפוסט הזה, כשיהיה (:
      שבוע טוב!

  15. האתגרים שאני הכי אוהבת הם אלה מול עצמי. במילים אחרות-שונאת תחרות. רק תגידו את המילה ואני לא שם. מזל שכבר ניסח את זה מיכאיל ברישניקוב:" אני לא רוקד כדי להיות יותר טוב ממישהו אלה יותר טוב מאיך שרקדתי אתמול". נשמע לי אתגר מעולה. ועוד-הרבה מהדברים שאני עושה הם מתוך הנעה פנימית-אני שמה לי באופן מלאכותי הנעה חיצונית כדי שהם יקרו ולא יתמסמסו.

    1. ריבי,
      כשכתבתי בכלל לא חשבתי במונחים של תחרות, וזה דווקא מוזר – כי בשונה ממך, תחרות דווקא יכולה לקסום לי מאד… (גם להתחרות עם עצמי אני אוהבת, ולא מרגישה בסתירה). אבל כשקראתי אותך חשבתי שדווקא יש משהו בפוסט הזה שרומז לתחרות, כי הרי התייחסתי לבלוגריות אחרות שנושמות ואוכלות עיצוב. מצד שני, זה מקום שבו אני ממש לא מרגישה בתחרות – הרי אני לא מתחרה במגרש שלהן… אפילו בשולי הדשא העיצובי אינני נמצאת.
      ולגבי ההנעה המלאכותית, החיצונית – פעם חשבתי שאין בה עניין, כי אם חשוב לי – אז לא צריך אותה, ואם לא מספיק חשוב לי – היא לא תעזור. ברבות השנים הבנתי שכן, היא עוזרת. היא מקבעת, ממסגרת, מסבה תשומת-לב לדברים שלא היינו רואים בלעדיה.
      וכזאת יכולה להיות גם ההנעה לאתגר: להתחיל מבחוץ, ולהמשיך – בתחרות מול עצמי, משהו שבסוף מרוויחים ממנו למידה ושיפור.
      תודה, ריבי, על המחשבות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן