רחל ארליך

רחל ארליך

תעלומה בבית התפוצות: מה לומדים מחוויה קייצית במוזיאון?

– מוזיאון בית התפוצות? מה יש שם?
– תערוכת בתי כנסת מקהילות יהודיות בעולם.
– הממ. אולי בכל זאת ספארי?
(שיחה משפחתית, לפני כתריסר שנים, לשאלת "מה עושים עם הילדים ביום בדיקת חמץ")

זה היה המפגש הראשון שלי עם בית התפוצות. הלכנו בכל זאת, בהרכב משפחתי, ונהנינו.
המפגש השני היה כשבאתי לפגישה באוניברסיטה. בפנים ובחוץ התרוצצו ילדים בגילאי ביה"ס היסודי, מלווים במבוגרים שנראים כמו סבים וסבתות, והתג הגדול על חולצותיהם מספר שהם מדריכים. רשמתי לפני שאהבתי את הרעיון, והמשכתי הלאה.
המפגש השלישי היה בתערוכת "ההומור היהודי", אליה הגענו לבילוי זוגי לפני כמה חודשים. אהבנו מאד, שלחנו לילדים את תמונת המטבח הפולני שהם מכירים מהבית, הזכרנו להם שאמא תמיד צודקת ורשמנו לפנינו לצל"ש את המוזיאון בהזדמנות.

והשבוע, כשביקרתי בפעילות "תעלומה במוזיאון", גיליתי שמוזיאון בית התפוצות מתחדש שוב.

תעלומת הקיץ של בית התפוצות

בפתרון התעלומה במוזיאון השתתפתי כחלק מכנס בלוגריות שעסק בקשרים בין העולם המסחרי לעולם הבלוגים, נושא מעניין בפני עצמו. התעלומה עוד היתה, ובכן, תעלומה: היינו בין הקבוצות האחרונות של הפיילוט, לפני שנפתח המשחק לקהל הרחב.

איזו תעלומה יכולה להעסיק את מבקרי מוזיאון העם היהודי בתפוצות?

באתר המוזיאון מתואר המשחק כ"מופע אינטראקטיבי עם שחקנים מקצועיים, בו הקהל וגלריות המוזיאון נשאבים לממד זמן אחר, יוצאים למסע בין דמויות יהודיות השזורות ברחבי הגלריות, פותרים חידות מוצפנות ברחבי המוזיאון עד אשר מגיעים לפתרון התעלומה – מציאת הצופן לחיי נצח":

כבר מזמן אין לי ילדים שצריכים תעלומות כדי לבקר במוזיאון, אבל הפעילות עניינה אותי, כי היא הציפה שתי שאלות שאני עוסקת בהן מזה זמן:
הראשונה – האם התעלומה אכן מזמנת ביקור במוזיאון, או שהיא רק גימיק נחמד שילווה ביקור כזה?
והשניה – באיזו מידה מסייעת ההמחשה להבנה, ובאיזו מידה היא מגבילה אותה?

עם השאלות האלה הגעתי לנקודת היציאה לפעילות.

כבר בנקודת היציאה היה ברור שמדובר בפעילות משפחתית, כמובטח: כל המשימות הן קבוצתיות ולא אישיות. ממש כמו בחדרי בריחה, המשתתפים מתחרים נגד הזמן, לא אחד נגד השני. יחד עם זאת, יש מספיק אביזרים למשתתפי הקבוצה, כך שכולם יכולים להיות מעורבים באמת. כל הדפים שקיבלנו במהלך הפעילות היו נוחים להחזקה ולקריאה – עוד נקודה שחשוב לציין כשקהל-היעד כולל ילדי ראשית-קריאה לצד מבוגרים עם משקפי-קריאה.

במסגרת התעלומה מגלים את תקרת המזלות בגרם המדרגות ומבקרים בשתי תערוכות: תערוכת בתי הכנסת, ותערוכת ההומור היהודי. בכל אחת מהתחנות חיכו לנו שחקנים נהדרים שריתקו את הקהל והצליחו לשמור על מסגרת הזמן (6 תחנות, סך הכל שעה). בין משימה לתעלומה הם שילבו הדרכה קצרה בתערוכות. אני כותבת "הדרכה קצרה", כי היו "טעימות" הקשורות לבתי הכנסת ולהומור, אבל הסיפור העיקרי של הפעילות הוא תעלומת הצופן לחיי הנצח. התערוכות הן תפאורה בלבד.

התחנה האחרונה איננה חלק מהתערוכה, כי אם "המעבדה של רוזלינד פרנקלין". שם מוצאים את קלטת הוידיאו (תערוכה הסטורית, או לא תערוכה הסטורית?…) שהשאירה המדענית לפני מותה, ובה היא חולקת אתנו את הסוד לחיי נצח. וכאן יש אמירה ערכית, ברורה, שמצאה חן בעיני. מאד.

האווירה

המוזיאון היה מלא מבקרים. הקבוצות יוצאות כל 20 דקות, כ-20 איש בקבוצה – ויש מספיק מקום לכולם. יש קצת רעש, ובעיני זה חלק מהקסם: עברו ימי "גברת, זה מוזיאון, לא מצלמים פה!" ו"ששש, אתם מפריעים להדרכה!" אז כן, קבוצות סמוכות יכולות להרעיש קצת זו באוזני זו, אבל אני הרגשתי שזה ממש בסדר. שזה חלק מהפיכת המוזיאון למקום חי ופעיל. אני ממש מעדיפה אותו כזה.

המוני האנשים איפשרו לי להציץ גם בקבוצות אחרות, שהרכב הגילאים שלהם היה מגוון משלנו – סבים ונכדים, הורים וילדים. מעולם לא התיימרתי להיות מומחית ב"חוכמת הפרצוף", אבל לזהות עניין ושיעמום אני יודעת (מורה, נו). ראיתי סקרנות, דריכות, הרפתקה, הנאה. שיעמום, לעומת זאת, לא ראיתי שם.

ועכשיו, הגיע הזמן לחזור לשאלות אתן התחלתי…

האם התעלומה היא אכן ביקור במוזיאון, או שהיא גימיק נחמד שמלווה אותו?

התערוכה היא גימיק נחמד. אפילו נחמד מאד. היא לא ביקור בתערוכות, היא חוויה במוזיאון. זה לא אותו הדבר, וזה בסדר גמור שכך.

כשהייתי אם צעירה, הדריכה אותי אם ותיקה איך מתכננים ביקורים עם ילדים במוזיאון:
"חשוב שזו תהיה חוויה טובה", היא אמרה, "ולכן, אני מקפידה להיות קשובה לסבלנות שלהם. מבקשת מהם לבחור תמונה או חפץ שמעניינים אותם, לא נתקעת במקום שמעניין אותי. מכינה אותם מראש לביקור, קצת מספרת, קצת מסקרנת. שואלת שאלה שיכולה להיות מעניינת. מסיימת את הביקור לפני שיימאס להם, כדי להשאיר טעם של עוד. וכמובן, אם בטעם עסקינן – מסיימת בגלידה או פיצה. זה חלק מהטעם הטוב של הביקור".

התעלומה במוזיאון היא סוג של ההדרכה ההורית הטובה הזו של חברתי: היא מהווה יופי של חוויה. היא נהדרת כדי להרגיל ילדים ללכת למוזיאון, היא נהדרת כפתיחה לביקור סבלני בתערוכה שאהבתם, או כסיום לסיור. או באמצע, בין שתי התערוכות (אידיאלי!). ממש כמו חדרי בריחה, היא לא מספקת ידע רב או הבנה עמוקה; למעשה, היא חוויה – וממש לא ביקור בתערוכות.

וזה בסדר גמור – רק צריך להבין שכך. אל תצפו שהילדים ילמדו ממנה על בתי כנסת עתיקים או על הומור יהודי. בקושי תצפו שהם ילמדו ממנה משהו על רוזלינד פרנקלין. אבל תדעו שהצלחתם אם הם יצאו עם הרגשה שמוזיאון זה מעניין, שיבקשו שוב, שינצלו את זמן המסך לגגל מיהי פרנקלין והאם באמת מצאה את הצופן לחיי נצח. ולמה דווקא היא נבחרה, בעצם?

כדאי גם להיערך לביקור בתערוכות, זה שלפני ואחרי. למשל, להראות לילדים כמה תמונות מהתערוכות, באתר המוזיאון. כן, בהחלט, דרך המסך. אחר כך, בתערוכה עצמה, תוכלו לשאול אותם האם שווה לבוא למוזיאון או שאפשר לצרוך תרבות דרך האינטרנט. החיסרון היחיד בשאלה הזו היא שתמצאו את עצמכם משלמים שוב על כרטיסים למוזיאון – אבל רגע, זה חלק מהמטרה, לא?

האם ההמחשה מסייעת להבנה או מגבילה אותה?

זו שאלת מליון הדולר. אני שואלת אותה מאז שהתחילו חיי המקצועיים, ולא מוצאת תשובה שתניח את דעתי. במקרה הזה, ולו רק כדי להרחיב את היריעה – כדאי להראות לילדים את תמונתה של פרנקלין ולדבר עליה ועל פעלה (היא שווה שיחה משפחתית, לפני הפעילות או אחריה). ואולי גם לשאול אותם את השאלה הזאת: במה דומה, במה שונה, פרנקלין כפי שקראתם עליה מזו שהתגלמה בפעילות? (מלבד העובדה שבחיים היא היתה מרובת-גוונים, אני מתכוונת. אגב, גם זה משהו שכדאי להעלות פעם עם הילדים: הידעתם שההסטוריה לא באמת התרחשה בשחור-לבן?)

אז למה ללכת עם הילדים?

ללכת, כי למרות שחוויה במוזיאון היא לא באמת ביקור בתערוכה במוזיאון, היא כן דרך נהדרת ליצור יחס חיובי לתרבות. היא תשאיר טעם טוב של חוויה משפחתית, קבוצתית; של התרגשות ועניין. היא תאזן את בילויי הקיץ, ותגוון את המנעד שבין קייאקים לסרטים לאירועי הארי פוטר בקניון בביקור מסוג אחר, כזה שאתם רוצים שיפגשו. היא תגדיל את הסיכוי שבחופשה המשפחתית הבאה, כשתציעו מוזיאון, הילדים לא יגידו לכם "אולי בכל זאת ספארי?"

רק תזכרו מה המטרה.
ותכינו אותם מראש. תנו להם לגגל קצת, לראות מיהי פרנקלין, להבין מה בכלל יש בבית התפוצות.
ותכננו את הזמן לביקור בתערוכות לפני, אחרי, או גם וגם.
ותהיו קשובים לסבלנות שלהם.

ובשום אופן אל תשכחו את הגלידה.

אהבת? – אולי אשלח לך מייל כשעולה פוסט חדש (פעם בשלושה-ארבעה שבועות)?

עשרה בטבת – יום זכרון שנשכח

"את אמנם שייכת למשפחת ווערצבערגער", היתה סבתי אומרת לאמי, "אבל זכרון – יש לך של פיל". סבתא, שממנה ירשתי כנראה את נטייתי

6 תגובות

    1. 12 זה ממש מתאים. 14 זה הגבול. לא הייתי לוקחת אותם רק לזה, אבל כחלק מתוך ביקור במוזיאון – זה יכול להיות מרענן, אם הם חובבי חידות

  1. שלחתי לחברות את הפוסט המדהים הזה והתגובות היו נלהבות.
    והמוזיאון יזכה למבקרים נוספים בזכותך.

  2. ההסטוריה לא בשחור לבן משפט אלמותי:) אחלה פוסט חינוכי. תענוג. אני חושבת שבית התפוצות צריך לשלוח אותו לכל המחנכים ורשימת התפוצה שלהם באשר הם.

    1. באמת לקח לי זמן, כמורה להסטוריה, להבין שנוער "יודע" שהשואה היתה בשחור-לבן. אחרי הכל, כך רואים בכל הסרטים, לא?…
      בכלל, פרדיגמות של תלמידים זה נושא מופלא (איך המים עולים מהדלתא לים התיכון? ואיך נלחמה יפן בארה"ב, הרי בן בשני קצוות שונים של העולם? – שני עשורים מניבים הרבה דוגמאות כאלה, והרבה מחשבה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן