הכי מסקרן אותי איך נזכור את הימים האלה בעוד שנתיים, עשור, יובל. מה נספר לנכדים. ואיך נספר: בדמעות, בחיוך סלחני, בצחוק גדול?
האם יהיו אלה "הימים בהם הכרנו את מנכ"ל משרד הבריאות בשמו המלא"? ימי ה"נאום-ממלכתי-כל-יומיים"? הימים בהם יבשו ידינו משטיפות? הימים בהם הבנו מהו בידוד ושאלנו את עצמנו מה ההבדל בין "צריך" ל"רוצה", על מה אפשר לוותר ועל מה לא? ואולי הימים בהם גילו המוני בית ישראל אורך רוח, שליטה מופלאה בתוכנת ZOOM וגם – כמו שקראנו לאחרונה במגילת אסתר – ונוח מאויביהם?
קשה להתנבא, כידוע, בעיקר לגבי העתיד. אבל העבר מלמד שהומור עושה משהו טוב להתמודדות. אבא שלי, ניצול השואה, לימד את ילדיו שכשקשה – צוחקים. כנראה שלא רק הוא ידע את האמת הפשוטה הזו: כמות הממים, הבדיחות, הסרטונים ומשחקי המלים ששמעתי בשבוע האחרון מגיעה לשיא חדש. אני מקווה שכל אלה יעמדו לנו בשבועות הבאים.
משהו על חיבתי להומור כתוב
זה לא חדש, שאני אוהבת לקרוא. לרוב גם מעדיפה ספרים על פני סרטים. וספרים שיש בהם משהו הומוריסטי חביבים עלי במיוחד. אז אתמול פתחתי ספרון קטן וחביב במיוחד: "תרגילים בסגנון" של רמון קנו.
קנו היה סופר ומשורר צרפתי שחי בשלושת הרבעים הראשונים של המאה ה-20. הוא חווה כמה משברים, ביניהם שתי מלחמות עולם ומגפת שפעת ספרדית אחת איומה, ומסתבר שזה לא הזיק לחוש ההומור שלו. אולי דווקא הועיל. קנו היה ממייסדי חוג אוליפו – קבוצת סופרים ומשוררים שהשתעשעו עם כתיבה בכפוף לאילוצים סגנוניים ומבניים.
מי שעוסק ביצירתיות יודע שמגבלות מטפחות יצירתיות: "הצורך הוא אבי ההמצאה", אומרת סיסמת המהפכה התעשייתית, ולא טועה גם כשמדובר בכתיבה. רמון קנו בחר סיפור בנאלי של יומיום – מפגש מקרי עם אדם – וסיפר אותו ב-99 צורות. את הספר הזה הכיר לי גדי איתי, מתכלל באגף למחוננים ולמצטיינים ומורה לפילוסופיה, במסגרת שיעור "איך מלמדים הומניסטיקה בכיתת מחוננים". נזכרתי בו ואמרתי "יאללה, קורונה": כתבתי סיפור בנאלי של חולה עתידי (לא העזתי לתת לו מספר, מי יודע מה יהיה עד אפריל…) והצעתי לחוג ידידי לכתוב אותו – איך שירצו.
הנחתי את התרגיל במספר מקומות במרחב הוירטואלי: בפרופיל הפייסבוק האישי שלי, בשתי קבוצות של בלוגריות, בקבוצת הווטסאפ של "הפרלמנט" – חברותי מימי קורס הפרלמנט של יונית צוק, ובקבוצה המשפחתית. מכל מקום כזה קיבלתי סיפור אחד, מענג ומופלא ומיוחד. מרחב הפרסום היה וירטואלי אבל חשוב לי לומר שאת הכותבות והכותב אני מכירה גם בעולם האמיתי. שלוש פגשתי עם הצטרפותי לעולם הכתיבה, וזו אחת המתנות היקרות שהעניק לי הבלוג; אחת אני מכירה מהעבודה, אחד מהבית.
אז הנה הסיפור הבסיסי שלי, המבוסס על הודעות דובר משרד הבריאות, ואחריו – דוגמא לאחת ההודעות שהיוו השראה למסעם של הנשאים… – ואז, ברצף, חמשת הסיפורים. אבל לפני כן, עוד משהו: ההשראה לתרגיל היתה מתובלת בהומור, אבל לא כל הסיפורים הומוריסטיים, וזה בסדר גמור. הפסימיות, כמו האופטימיות, היא חלק מהחיים תמיד, ובפרט בימי מגפה.
ואחרי הסיפורים – עוד כמה רעיונות, מה עוד אפשר לעשות עם התרגיל הזה.
הסיפור הבסיסי
החולה יהיה בחור צעיר בן 23 ועשרה חודשים.
7.4: יסע ברכבת של 17:23 ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים. ישב בקרון השלישי מהסוף, ארבעה מושבים לפני. ילבש חולצת טי אדומה ומכנסי ג'ינס.
לידו תשב נוסעת בשנות ה-30 לחייה. תלבש כובע אפור, תנעל נעליים אדומות ותתעטף במעיל גשם זהוב.
8.4: יבקר במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17 בין 12:57-14:29. אני אצא מהמקום בדיוק כשיגיע.
9.4: יבקר בבית המגפות על שם חולדה בין 14:37-16:36. פקידת הקבלה תהיה אישה בשנות ה-30 לחייה. תלבש כובע אפור, תנעל נעליים אדומות ותתעטף במעיל גשם זהוב. כשאבקר שם, היא תספר לי שהוא יצא חמש דקות לפני שהגעתי.
כל מי שיהיה במקומות ובקווי התחבורה הנ"ל בזמנים שצוינו מתבקש להכנס לבידוד ביתי ולדווח על כך בתגובות.
הראשונה שהרימה את הכפפה היתה איריס זיידנר, רכזת מסלול המחוננים בחטיבת הביניים טביב בראשון לציון. הסיפור שלה מלווה בתמונה שאקרא לה "פריט על שולחן כתיבה".
בסוף ימי הקורונה
ראיתי אותו, אותם בעצם בקרון השלישי מהסוף.
דיברו הרבה. לידם ממש הייתה חבילה של גלילי
נייר מהסוג הרך והמשולש.
ישבתי שלושה מושבים לפניהם
הפנים לכיוון הנסיעה
שלהם הפוך
בקעת החיידקים חיכתה מעבר לסיבוב
מתחת לגשר
נשמעה צעקה
האשה קרעה את מעילה בבהלה
לא בטעות קרעה והוא יקר לליבה
הבחור לא המעיל.
אחים מסתבר
המעיל ירושה מסבתא
יקרה לא פחות ואולי יותר
ממנה באו, ממעלה נגיפים.
ירדו
ירדתי גם אני
פני לדירה שמעל המוזיאון שם אני עובדת
ובבוקר הנה הם, יצאתי להפסקה והגיעו.
לא, זו בחורה אחרת
למחרת בבית המגפות הופתעתי
מוזר כמה פקידת הקבלה דומה לאחותו,
זו מהרכבת
אותו לבוש, המעיל הראה שאחרת
שלם ולא קרוע בבהלה או בכל דרך אחרת.
כשחזרתי ושאלתי ענתה כי פספסתי
הבחור עזב 5 דקות לפני שהגעתי.
לבידוד נכנסתי
וכך גם אנשי הרכבת
המוזיאון
ומעלה נגיפים? ובקעת החיידקים?
הם כבר בסיפור אחר עוטי מסכות ואלכוג'ל
(אלכוג'ל זמין לצילום לא היה לי, אבל שולחן הכתיבה הוא שלי, וכך גם הפריט – קופסת טישו שקניתי לי כמתנת יום-הולדת, מתנה שהתבררה כשימושית במיוחד)
את הסיפור השני קיבלתי משולי מיטלברג-השלי, שמתחילה פה את סדרת הסיפור-בסגנון-בלוג.
שולי כותבת את הבלוג "שירה והשראה". חוץ מלשיר ולכתוב היא גם מצלמת, ובבלוג היא עורכת ראיונות מרתקים עם אנשים מיוחדים ומארחת צלמים – תענוג לעיניים. קבלו את הסיפור
בסגנון הבלוג – שירה והשראה
הוא עשה את המסלול הרגיל – תיכון, צבא, קפיצה קטנה לחו״ל ומיד אוניברסיטה. לימודי משפטים. למה? כי ככה מקובל. כי הוא חכם. כי צריך להתפרנס. כי כולם אמרו שחבל שיבזבז את חייו באמנות. עמוק בפנים ידע שהוא שונא כל רגע. אז מה? בגיל 23 ועשרה חודשים, מצא את עצמו נוסע ברכבת של 17:23 ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים. הוא לא ידע שזה היום שבו חייו ישתנו לנצח. הוא ישב בקרון השלישי מהסוף, ארבעה מושבים לפני וכתב שירים במחברת. הוא לבש חולצת טי אדומה ומכנסי ג'ינס ומידי פעם הוציא את היוקללה כדי לנסות לחן לשיר חדש. לידו ישבה נוסעת בשנות ה-30 לחייה. היא לבשה כובע אפור ונעלה נעליים אדומות. היא היתה זמרת. הוא ידע זאת, לא בגלל המעיל הזהוב שלה, אלא בגלל שהלב שלו סיפר לו שהיא עושה מה שהיא אוהבת. למחרת הוא ביקר במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17, בין 12:57-14:29. הוא נפעם מסיפורו של דיסני, שפעם היה ילד קטן שחלם לעשות סרטים מצוירים והיום הוא אימפריה. אני יצאתי משם בדיוק כשהוא הגיע. חשבתי לקבל קצת השראה… ביום השלישי הוא ביקר בבית המגפות על שם חולדה בין 14:37-16:36. פקידת הקבלה היתה אישה בשנות ה-30 לחייה, לבשה כובע אפור, נעלה נעליים אדומות והתעטפה במעיל גשם זהוב. כשביקרתי שם, כדי לראיין את האישה שבזכותה נולד המוסד המפואר, היא ספרה לי שהוא יצא חמש דקות לפני שהגעתי. הוא חלה במחלה. זו שכולם התכנסו בגללה לבידוד. רק אז הוא העז לשאול את עצמו, ״מה הייתי עושה אילו היו אומרים לי שזה היום האחרון בחיי?״ בו ברגע ידע – הוא עוזב את לימודי המשפטים ויוצא אל דרך המוסיקה. הוא ישב לכתוב שיר. כל מי שיהיה במקומות ובקווי התחבורה הנ"ל בזמנים שצוינו מתבקש להכנס לבידוד ביתי ולדווח על כך בתגובות לפוסט.
בתמונה: עטיפת ספר השירים של שולי
אחת המגבלות שמחייבות יצירתיות היא מגבלת הזמן. כבר גמרתי לבחור תמונות (זה הדבר שלוקח הכי הרבה זמן בכתיבת פוסטים) – וקיבלתי הודעה מאילנה, ששאלה אם עוד אפשר להצטרף. בטח, כתבתי לה, ובתוך חצי שעה כבר הגיעה אלי הגירסה שלה.
אילנה בר כותבת ומצלמת ויוצרת את הבלוג יצאתי מביתי למסעותי. אני לא טיילת דגולה, ולא צרכנית כבדה של בלוגי טיולים, אבל את הבלוג שלה אני אוהבת.
אז הנה הוא,
בידוד ביתי מס. 5
לא מאמינה שזה קורה לי. אחרי כחודשיים בבידוד החלטתי לעשות מעשה ולכבוד יום ההולדת שלי לנער את הדכדוך שאחז בי ולצאת מהבית לביקור במוזיאון. סוג של איוורור. המוזיאונים הגדולים עדיין סגורים למבקרים, רק הקטנים והאיזוטרים פתוחים. כך מצאתי את עצמי מעבירה כמה שעות במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17. מוזיאון עלוב, די נטוש, העיקר לנעוץ מבט בכמה תמונות צבעוניות, להעסיק את המוח שלאחרונה הוצף בייאוש ושאלות של "מה הטעם", בטקסטים חסרי עיניין על דמויות מצויירות. בדיוק כשיצאתי מפתח המוזיאון לקראת אחת בצהריים, נכנס בחור צעיר שהדיף ריח רע. יופי של תיזמון, ככה היה לי את חלל המוזיאון לעצמי בלי לסבול מריחות רעים של אחרים. למחרת חיפשתי מקום אחר שעדיין פתוח לציבור ללא תשלום, רק בשביל לא להישאר עם הדיכדוך יום נוסף בבית. ככה היגעתי לעוד מקום הזוי בשם "בית המגיפות על שם חולדה". בכניסה לבניין הקטן דלפק ופקידת קבלה, בחורה צעירה בשנות השלושים לחייה, שבחרה להגיע לעבודה בשילוב צבעים מזעזע, כובע אפור, נעליים אדומות ומעיל גשם בצבע זהב. ניגשת לשאול אם יש מבקרים נוספים במקום. אמרה שלפני חמש דקות יצא מכאן בחור צעיר עם ראסטות שהסריחו מהזנחה. אההה, זה אותו בחור שנתקלתי בו אתמול ביציאה ממוזיאון דיסני. הוקל לי, כי קללת המגיפה הרחיקה אותי מחברת אנשים ואני נזהרת לשמור מרחק. כנראה שלא מספיק טוב, כי בדרך חזרה הביתה במכונית אני פותחת רדיו ושומעת בדיווחים הודעה לציבור שקוראת לכל מי שבא במגע עם הצעיר שאובחן כחולה מתבקש להיכנס לבידוד ביתי ונאמרים המקומות והזמנים בהם בעל הראסטות המסריחות ביקר והפיץ את החיידקים שלו ברשות הכלל. ב-8.4 תאריך היומהולדת שלי הוא ביקר בין אחת לשתיים וחצי במוזיאון לתרבות דיסני. יצאתי משם בדיוק כשהוא הגיע. ולמחרת ביקר בבית המגיפות, בין שתיים וחצי לארבע וחצי. כן, חמש דקות לפני שהיגעתי. אמרו שב-7.4 נסע ברכבת ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים, אבל באותו היום הייתי בטיול למאגר וירוס, ככה שלפחות לא חלקתי איתו את חלל הרכבת. כך או כך, נגזר עלי להיכנס לבידוד ביתי מס. 5 מאז תחילת המגיפה. לא ברור לי איך אשרוד את הבידוד הזה. הכישורים החברתיים שלי הידרדרו והתנוונו בבידודים שנכפו עלי. אני חוששת שהדיכדוך יתגבר ויהפוך לדיכאון קליני שספק אם אתאושש ממנו. לא טוב לי. קר לי. חם לי. בעיקר רע לי.
בתמונה: מאגר עשת בערבה, אותו צילמה אילנה ממש לפני שהחל הסגר
עוד בלוגרית שכתבה לי היא אנה באומוול-רוסו, מהבלוג "עכשיו תורך!". אנה היא מאמנת אישית לחיים ולקריירה. "עכשיו תורך", היא אומרת, ומתכוונת לזמן שלך לחשוב על בינך לבינך – ועל בינך לבין השאר. אנה כבר השתתפה בבלוג-הופ שעשינו במסגרת מפגשי הפרלמנט. הבלוג שלה בשיפוצים, ועד שיעלה באפריל כדאי להתרשם ממנה באתר הקיים.
וככה כתבה אנה:
תובנות קורונליות
בסוף הגענו לאותו המקום בתשעה באפריל ותהיתי אם היה מחכה עוד חמש דקות והיינו זוכים להכיר בדיוק ב 16:41, אולי אז יכולתי להחשיב את זה כאירוע מכונן. אבל רק להיות מושפעת מרסיסי נגיפים שאולי זהרו לעברי אפילו יותר מחולצתו האדומה שהשתלבה יופי עם נעליה האדומות?! את זה לא הייתי מוכנה לקבל! גם מעיל הגשם הזהוב לא יכול היה להכיל. היא הוא ואני. לא באמת תכננתי את זה. אפילו לא חלמתי. אבל היה אפשר לצפות שמבית מגפות בשם חולדה הרבה לא יצא. נכון שהיא כבר בשנות ה 30 והוא צעירצ'יק בן 23⁹. הוא תייר והיא עובדת מסורה. ואני? מה יהיה עלי? כיצד אמצא את מקומי בקרון השלישי מהסוף?!
את הגירסה האחרונה לסיפור הקורונה הנוכחי קיבלתי מ
"אחד שאכפת לו",
הידוע גם בשם הבלוג "גשם", וממש גדל אצלי בבית. הוא השתעשע בכתיבת סונטה, ובטובו – הוסיף וניקד אותה. הרי היא בגודלה הטבעי:
אֵיזְ'אֶחָד בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ
אִישׁ צָעִיר שֶׁל מַרְאוֹת וְנוֹפִים
אֶת אֵזוֹר מַעֲלֶה נְגִיפִים
הִסְפִּיק תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם כְּבָר לִבְלֹשׁ
אִישׁ צָעִיר אַךְ נָאוֹר כְּפָנָס
הוּא בִּקֵּר גַּם בְּבֵית הַנְּכֹאת
שֶׁעָזַבְתִּי לַאֲנָחוֹת
מִיָּד בַּשְּׁנִיָּה שֶׁנִּכְנַס
לְחֹר חֻלְדָּה (הַלֹּא הוּא בֵּית נֶגֶף)
הִגַּעְתִּי אַחַר שֶׁיָּצָא
וְאַשְׁרַי, שֶׁנִּצָּלְתִּי מִסֶּגֶף
כִּי זֶה חֹק וּכְלָל לֹא הַמְלָצָה
הַפּוֹגְעִים בּוֹ – כֻּלָּם בְּסֶגֶר
גַּם לֹא צְחוֹק וְאַף לֹא הֲלָצָה.
אני סיימתי, עכשיו תורך…
מה אפשר לעשות עם זה? קודם כל – לקרוא, וליהנות. אם אהבת, אפשר לקרוא דוגמאות מהספר המקורי כאן, וגם להתרשם מהמחווה שכתב משה סקאל (וששימשה לי השראה לתרגיל שלי).
וגם, אפשר לכתוב בעצמך, או לצייר – את הסיפור או בעקבותיו. או לבנות אותו בלגו. או להוסיף לו התחלה, או סוף, או שניהם. ואפשר גם לספר סיפור חדש בכלל – בקיצור, אינסוף אפשרויות לשחק וליהנות.
אהבתם? השתמשתם בהצעות? אשמח מאד אם תספרו לי בתגובות!
~~~
קרדיט לתמונה הראשית: NIAID Rocky Mountain Laboratories (RML), U.S. NIH
11 תגובות
נהדר , אהבתי מאוד
שמחה כל כך שנכנסת ואהבת! תודה, גלית
הי רחל,
הבוקר קמתי מעודדת וכתבתי גירסה נוספת לסיפור, יותר אופטימית.
יום אחרי היומהולדת שלי, השמיני באפריל, תאריך שסימנתי לי כיעד, להסכים לשהות בהמתנה, ואז לבצע ריסטרט, רה-ארגון פנימי, מגיעה הודעה שטילטלה אותי מעט. מסוג ההודעות שהתרגלנו לשמוע בחודשים האחרונים באמצעי התקשורת כשמתגלה חולה חדש ואנשים ששהו במקומות ובקווי התחבורה בזמנים שצויינו מתבקשים להיכנס לבידוד ביתי ולדווח במידה והם מרגישים הרעה במצבם.
נתקלתי בבחור הצעיר שדווח עליו כחולה ביום של היומהולדת שלי, השמיני באפריל, בכניסה למוזיאון דיסני במאה ה-17. הוא הגיע למוזיאון בדיוק כשיצאתי ממנו אחרי שצפיתי שם בסרט על חייו של וולט דיסני האדם, ולמדתי על דמותו של וולט דיסני האדם, איש המשפחה, היזם, והאמן החולם והמגשים שנעלם מאחורי הדמויות המוכרות שהפיח בהן חיים מצוירים. מיוחסות לו כמה וכמה אימרות ובינהן אחת שהעלתה בי חיוך גדול: "אני רק מקווה שלא נאבד פרופורציות ונזכור תמיד דבר אחד – הכול התחיל בעכבר!" הוא התכוון למיקי מאוס ואנו מייחסים את הקורונה לעטלפים או חיות מוזרות אחרות מסין.
היה במוזיאון קיר שלם עם ציטוטים שמיוחסים לוולט דיסני, כאלה שאפשר למצוא בויקיציטוט ועם זה שחלקם נדושים, הם עדיין מעוררי השראה ומרחיבים את הלב.
המפורסם שבהם הוא: "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה" ואשים כאן ציטוטים נוספים שאהבתי מאוד כמו:
"כל חלומותנו ניתנים להגשמה אם רק יהיה לנו האומץ לשאוף אליהם בהתמדה", "אדם צריך להגדיר את מטרותיו בהקדם האפשרי ולהקדיש את כל כוחו וכשרונו כדי להגיע לשם.", "החולמים הגדולים הם אלה שמתעלים מעל חלומותיהם", אני תמיד אוהב להסתכל על הצד האופטימי של החיים, אבל אני מספיק ריאלי בשביל לדעת שהחיים הם מצב מסובך", "צחוק הוא הנכס הכי גדול של אמריקה".
צחוק בצד, עיניין הבידוד פחות משעשע אותי. הצעיר החולה ביקר במספר מקומות, שלשום נסע ברכבת, אתמול היה במוזיאון לתרבות דיסני והיום בבית המגפות ע"ש חולדה. הוא עזב את המקום חמש דקות לפני שהיגעתי ב-16:40 כדי לתלות בחלל הפנימי צילומים מסדנת צילום/קולאג' שהעברתי בנושא "אופטימיות בימי כולירה". שמחה שלפחות הצלחתי לתלות את העבודות הנהדרות של שמונה הנשים שאזרו אומץ לצלם וליצור לפי ההנחיות שלי בימים הכי קשים, כשהמגיפה היתה בשיאה. התוצרים שהתקבלו נותנים נקודות מבט שונות לחיים בתקופה שמרגישה כמו "תוהו ובוהו", ודרך היצירה אותן נשים יכלו לבטא את מה שמתחולל בתוכן ובסביבה הקרובה להן.
הפתיחה אמורה להיות בנוכחות מצומצמת, בגלל ההנחיות שעדיין בתוקף להימנע מהתקהלויות. בכל מקרה יסריטו את האירוע ויפיצו את הסירטון במדייה. אם כך אצפה בו בבית ואומר את דברי הפתיחה ב-live דרך תוכנת Zoom, שתפסה פופולריות מדהימה בימי המגיפה.
צילצלתי עכשיו לפקידת הקבלה בבית המגיפות שתנסה לאתר את הבחור, אולי יש לו עיניין בתערוכה וירצה שנכניס אותו לשידור. היא בחורה חביבה בשנות השלושים לחייה שבאותו יום שפגשתי אותה לבשה נעליים אדומות ומעיל גשם בצבע זהב, שילוב צבעים שהעלה בי חיוך ולא יכולתי לשלא לומר לה כמה מילים על משמעות הצבעים החמים שבחרה. במיוחד הזהב שמסמל ידע קדום, ידע שמגיע אלינו בימים אלה ועוזר למצוא חיסון למחלה. הזהב הוא צבע של חוכמה, הגשמה עצמית, תובנות, איטואיציה, צבע של בינה, שילוב של חוכמה וידיעה פנימית. ידע שבאנו איתו לעולם, ידע שיסייע לנו לעבור את התקופה הקשה ולצאת ממנה מחוזקים ואופטימים.
איזו יוזמה נהדרת. תענוג לקרוא מחשבות של כל אחת פה.
תודה, אביטל! בימים אחרים הייתי אומרת, מה עם שרשור צילומים? אבל לא ממש יודעת מה לעשות עם זה. אולי לך יהיה רעיון…?
איזה כיף זה היה! בא לי עכשיו לכתוב עוד כמה גרסאות, זה גאוני לימי בידוד תודה שאירחת אותי אצלך
כמו חובבי כתיבה, זה כיף לנו תמיד, וחיוני בימים משוגעים… תודה שבאת להתארח!
תודה על האפשרות להצטרף לאתגר. נהניתי לקרוא את שאר הסיפורים ולראות איך כל אחד לקח את הסיפור למקום אחר. זה יופייה של היצירתיות וכמה טוב לתת לה ביטוי גם בזמנים המאתגרים והלא פשוטים שעוברים עלינו כעת.
תודה, אילנה יקרה, שבאת. שני הסיפורים נפלאים. זה הפסימי וזה האופטימי, שצירפת פה בהמשך. ושניהם אמיתיים, כי ככה זה החיים, ובוודאי שככה זה קורונה.
במסגרת משחק פייסבוקי אחר הרמתי את הכפפה וכתבתי סיפור קורונה ברוח אפרים קישון. הוא הומוריסטי, כמובן, אבל כשקראתי אותו שוב חשבתי שיש בו משהו מהגלגל שאת העלית. אפרסם אותו בפוסט הבא.
בציפיה לימים טובים יותר, ימי שגרה וחופש תנועה…
שמעי
בהיותי פשוטת הכותבים בלי בלוג, צילום או גם וגם, גאה להיות בין כל המוכשרים שמאכלסים את בלוגך המשעשע והמחכים.
אשתמש ברעיון עם מחונני ועם רגיליי
מחכה לסיפור הבא ומקווה שיגיע
לפני הפרישה.
את בחברה טובה, גם הסטודנט בלי בלוג ובלי צילום (: וממש נהניתי לצלם את קופסת נייר הטואלט! קניתי אותה לעצמי בתור בדיחת יומהולדת, וזו היתה הזדמנות נהדרת לעשות אתה משהו מועיל…
כיף שהשתתפת (: וכשתעשי את זה עם מחונניך, חזרי לפה לספר איך היה!