הפוסט הזה התחיל כשיפעת מכוריש, שכותבת את הבלוג "חמושה במשקפיים", שלחה לי קישור לכתבה ב"הארץ". הכתבה קבעה כי "הממצאים חד משמעיים: חשיפה לספרים משפיעה באופן חיובי על התפתחות אזורים במוח שקשורים לרכישת שפה, כתיבה, דמיון וקשב. חשיפה למסכים, לעומת זאת, גורמת בדיוק את ההיפך". יפעת קראה ושלחה ושאלה מה אני חושבת.
שמחתי, כמובן: ממצאים חד-משמעיים גורמים לי חשק בלתי נשלט לחפש ממצאים הפוכים בדיוק. אלה לא איחרו לבוא: כתבה בניו יורק טיימס (שגם את מקורה עזרה לי יפעת למצוא).
ובכן, הממצאים החד-משמעיים הם שעדיף להיות צעיר-בריא-ועשיר ולא זקן-עני-וחולה. שאין ספק שילד שהוריו מספרים לו סיפורים בהטעמה נכונה ומחליפים קולות לפי דמויות, דנים במה שקראו ומשחקים איתו במשחקי חשיבה – מתפתח טוב יותר מילד שלא עושים איתו את כל זה. טוב יותר אפילו מילד שהטאבלט משמיע לו קולות שהפה האנושי לא יודע להפיק.
למעשה, בגוף הכתבה הובאו הממצאים הכל-כך ברורים האלה, שהתלבטתי אם זה שווה פוסט. אבל דיונים שאני פוגשת שוב ושוב בקבוצות הורים ומורים (האם ועד כמה לשלב סמארטפונים בלמידה, ומה כדאי להוריד לטאבלט חדש של ילד בראשית בית הספר היסודי) גורמים לי לקרוא שוב, ולכתוב:
העניין עם הסמארטפון והטאבלט הוא לא מה יש בהם, אלא מה *אין*: אין בהם מגע בלתי-אמצעי של סביבה שמתעניינת, שואלת, מספרת, מחבקת, כועסת, דורשת, מתעמתת, נעלבת, מעליבה, ובעיקר לא מרפה. ואני כותבת בכוונה גם את מה שרע; כי ככה בנויה חברה אנושית. יש בה חלקים טובים ונוחים ומחבקים, ויש בה דברים קשים ומאתגרים ומחייבים, ולמרבה הצער יש בה גם חלקים רעים ומשפילים. ככה היא, ואת ההתמודדות איתה לומדים רק בפגישה בלתי-אמצעית, בשמחה ובתסכול.
והעניין היותר חשוב עם הממצאים הוא שהם מטילים את האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד עלינו, *ההורים*. כי כשאנחנו מורידים לטאבלט תוכן חינוכי, אנחנו מספרים לעצמנו שזה דווקא מפתח את הילדים, וזה אפילו עדיף על הבילוי איתנו, כי הרי אנחנו לא נלמד אותם כל כך הרבה.
והממצאים אומרים לנו: עם כל הכבוד ללימודי קוריאנית ומתימטיקה גבוהה, ילדים צריכים הורים שמדברים איתם. הממצאים לא אומרים לנו "אל תתנו להם מסך", הם אומרים לנו: שימו לב והקפידו שהמסך לא יקח מכם את מה שאתם יכולים לתת בעצמכם.
ובעצם, האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד תמיד היתה עלינו, ההורים. כך היה טרום ימי הסמארט, כשמסך עוד היה שם נרדף לטלויזיה, וגם לפני כן, כשהמבוגרים חששו שקריאת ספרים תהרוס את בריאותם של הילדים. ואולי זה בכלל הסיפור החדש, מגמת חוסר האונים הזאת של המבוגרים (ולא רק בהקשר של הורות), שגורמת לנו לקוות שמישהו יעשה את העבודה במקומנו?
~~~
לראש הפוסט בחרתי בתמונה מאחה"צ זוגי בנחלאות, כדי להגיד שכשתמציאו סמארטפון שמטפל בכביסה מצד לצד, אני מבטיחה לשקול את הגבלת זמן המסך שלכם.
~~~
המאמרים המדוברים: בשביל להילחץ – מאמר בעיתון הארץ, בשביל להירגע – מאמר בניו-יורק טיימס.
