רחל ארליך

רחל ארליך

עוגה, עוגיות וגעגוע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
עוגיות התמרים של שולמית
רק השנה הבנתי שאנשים מתגעגעים באוכל.
מעניין שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין.
כי זה לא שאני לא אוהבת לאכול; אני אוהבת (מדי). וזה לא שאני לא יודעת להתגעגע, בעיקר לשנה ההיא, לפני 17 שנים, כשבתי קברות זיהו אותי בקלות בכניסה ללוויות ולא ביקשו תעודה, ובשנה ההיא, לפני שמונה, שנפרדתי בה מאמא ומחברה יקרה, שעם שתיהן ביליתי חיים שלמים במטבח.
אבל את זה לא הבנתי.
*
אנשים מתגעגעים באוכל.
כשהילדים היו קטנים אהבתי להכניס אותם אתי למטבח. עוגיות, כדורי שוקולד, פיצה – הכל הלך, רק שילמדו. כשחברות שאלו אותי מאיפה הסבלנות אמרתי שגם אותי אמא שלי הכניסה ככה למטבח, ללכלך את הידיים (ואת הכלים והרצפה, ברור. אגב, רק אחד אצלי למד, אבל היה שווה: אפילו זיתים תוצרת בית כבר יש לנו. סיפרתי על זה לפני שלושה חודשים בפוסט שלימד אותי שלא רק אני מתגעגעת ככה).
*
כשאמא שלי היתה בת 80 עשינו לה מסיבה. הוצאנו חולצות עם כיתוב "שבט שפירא: זה לא שבט – זה עם!" – ואז עוד היינו קטנים; טיבו של עץ משפחתי שהוא מגדל עלים במהירות גדולה מזו שהוא מגדל ענפים, והיא לא יודעת שהשנה נולד לה חימש ראשון, ששר לה שיר משלו. ושצעירת בנותיה הפכה בעצמה לסבתא לנכדה הקרויה על שמה.
"אילו הייתי צריכה להגדיר אותה במילה אחת", אמרה עליה במסיבה ההיא אישה יקרה לנו, "הייתי אומרת: רעיה ואם". המשפט הזה בלתי נשכח. לא (רק) בגלל המתימטיקה, אלא כי הוא פשוט נכון: אם יש דברים שהיא *לא* היתה, זה בת-זוג והורה-2.
אבל היא היתה עוד דברים.
היא היתה ציונית. כן, כן. ציונות בנאלית כזו, יש מי שיאמר פרימיטיבית: היא ממש אהבה את ארץ ישראל. כל ימיה.
היא גם אהבה ללמוד תורה. כילדה קטנה, כשכבר ידעה לקרוא, שאל סבא שלה איזו מתנה היא רוצה. "שמלה", היא אמרה, כי הוריה הזהירו אותה שלא תעז לבקש משהו יקר, בובה למשל). שמלה אמא שלך תקנה לך, אמר לה הסבא, ממני תבקשי מה שאת באמת רוצה, והיא אמרה בחשש: חומש. עשרות שנים למדה את הפרשות כסדרן, ואני בטוחה שכשהגיעה לשערי שמים חיכה לה רש"י בעצמו וליווה אותה פנימה. הרי היא ידעה את כל פירושו בעל פה. היא לא היתה פמיניסטית, חלילה, אבל קצת קינאה בנכדות שלה שכבר היו להן מדרשות ללמוד בהן.
הטלפון של "בואי להיפרד" תפס אותי לפני שמונה שנים בקניון מודיעין, בדוכן תכשיטים: חיפשתי מתנה לבתי, ששעות ספורות קודם לכן זכתה במקום הראשון בחידון התנ"ך המחוזי לנוער. חשבתי שאחי מתקשר כדי לברך, ועניתי בעליצות. "בואי לתל השומר", הוא אמר, "שתספיקי".
הספקתי. וגם הספקתי לספר לה על הזכיה, והיא הספיקה להעניק לנו רגע של צלילות ולהיות נרגשת וגאה בנכדה.
וגם להתגעגע אני מספיקה.
*
אנשים מתגעגעים באוכל.
בסוף שנת האבל, במחווה לט"ו בשבט ולפירות ההדר הארצישאליים שאהבה, הכנתי את "עוגת שבע השכבות" שלה. זו אולי הפעם הראשונה שהערצתי אותה באמת: אני הכנתי תבנית קטנה, כמות אחת, והזעתי וקיטרתי בין שכבה לשכבה, ולא חזרתי על המבצע. היא, שהכינה כל דבר בכמות של גדוד, הסתדרה עם תבנית בגודל של פי ארבע או שש, ועשתה את זה מדי שנה.
אין לי תמונה של העוגה. במקום זה שמתי תמונה של התרגשות אמיתית: אין שם עצב על הפרידה מהמשפחה ומהחברות, רק שמחה עצומה על העלייה לארץ ישראל.

אז אין תמונה, אבל אני מצרפת את המתכון. רק בשביל הגעגוע. אל תטרחו לנסות אם אין לכם בוקר שלם, צימוקים וקליפות הדרים (וגם אומץ להכין עוגה של אמא שלי בלי התבנית הירוקה והמים של כפר פינס).
*

עוגת שבע שכבות – Seven Layer Schalet

רגע לפני שאני מתחילה, הערת המתרגמת:
המתכון הוא מהספר The Jewish Cook Book מאת Mildred Grosberg Belln, מהדורת ניו יורק, 1950. הוא כתוב באונקיות, פאונדים ואינצ'ים. אני חפיפניקית, ומעגלת קצת את המספרים כשאני מבשלת, אבל אמא שלי לא היתה עוברת על זה לסדר היום, אז כאן הכנסתי מספרים מדויקים לפי טבלאות המרה אינטרנטיות.
ועוד משהו:
כשהעוגה מתקררת היא מתקשה מאד. יש לחתוך אותה לריבועים קטנים *מיד* כשמוציאים מהתנור.
ועכשיו לעבודה.
לערבב 2 כוסות קמח, ביצה, שלוש כפות שומן, רבע כוס סוכר וקמצוץ מלח. ללוש בעדינות לבצק רך ולהכניס למקרר.
לערבב כוס סוכר עם חצי כפית קנמון ושלוש כפות פירורי לחם.
כשהבצק קר, לחלק לשבעה חלקים, ולרדד כל חלק לעלה בגודל של "6 או 7 אינץ' פודינג-דיש" (הכנתי בתבנית של בערך 15*25 ס"מ).
לשמן את התבנית. *לא* להדליק תנור מראש.
[עד כאן לשון הספר, מפה אני כותבת לכם בצורה מסודרת ונוחה, כך שאם תיכנסו להרפתקאה הזו תזכרו שעשיתי מה שיכולתי כדי להקל עליכם את ההכנה].
שכבה 1:
בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.
שכבה 2:
בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 57 גרם שקדים מולבנים קצוצים דק.
שכבה 3:
בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 227 גרם צימוקים.
שכבה 4:
בצק, שכבה דקה של ריבה, 227 גרם קליפות הדרים קצוצות דק.
שכבה 5:
בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, מיץ וקליפה מגוררת מלימון אחד.
שכבה 6:
בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.
שכבה 7:
בצק, כף מרגרינה מומסת, שארית תערובת הסוכר-קנמון.
להכניס לתנור (שלא חומם מראש!) ולאפות ב-162.8 מעלות צלזיוס (325 פרנהייט).
העוגה נשמרת חודש. היו חסכנים פעם.
*
פורסם בפייסבוק, 14.2.20, לכבוד יום פטירתה (י"ט בשבט).
***
חודש אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה פרצה הקורונה לחיינו. כשהגיע יום פטירתה של שולמית חברתי לא יכולתי להגיע לבית העלמין. במקום זה התגעגעתי מהבית.
באוכל, כמובן.
*
שולמית נפטרה שלושה חודשים אחרי אמא שלי. שולמית, שכשאני כותבת את שמה אני שומעת אותה צוחקת צחוק גדול ורואה את החיוך שממלא לי את המסך. שולמית שעומדת במטבח ומבשלת ואופה מעדנים. שולמית ששום דבר לא יכול היה להכריע אותה, עד שהסרטן הצליח לעשות זאת.
וכך כתבתי בבוקר האזכרה:
בין כל הדברים שהקורונה מפריעה לעשות, נמצא גם הגעגוע.
מסתבר שהיא מפריעה להתגעגע ביחד.
הרי אילו לא היתה קורונה הייתי מתגעגעת היום עם אנשים נוספים: היינו נפגשים מחוץ לבית העלמין, כמו בכל שנה, ונכנסים יחד פנימה. ואחר כך באים לשיעור, וזוכרים.
אבל היום אי אפשר.
אז אני מתגעגעת בבית, לבד, בעוגיות התמרים של שולמית.

2 תגובות

  1. עוד לפני הגעגוע הקורונה מפריעה לנו להפרד כמו שצריך. לאמר את שיבחו של אדם קבל עם ועדה , להזכר במעלותיו הטובות ולחבק את כל מי שהיכירו אותו.

    1. ריבי יקרה,
      את כל כך צודקת. חשבתי על זה בכל פרידה שלא יכולתי לחבק בה את הנותרים. בהחלט היו כאלה פרידות שכאבתי מרחוק.
      וחשבתי עליהם, על אלה שמהם נפרדו. שלא זכו שילוו אותם יותר ממעטים שבאוהביהם.
      חוזרת וכואבת אתך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן