רחל ארליך

רחל ארליך

מי ישמור עלינו?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
רשת בטחון
בין הרגעים היפים של ההורות יש את הרגע הזה של ה"פריז": הילד עומד במקום, לא זז. כלומר, הידיים לא זזות, הרגליים לא זזות, אבל משהו מאחורי העיניים נע בעקשנות, ואם מקשיבים – ממש אפשר לשמוע את גלגלי השיניים חורקים מרוב מאמץ.
רגע אחד כזה היה לנו כשמספר שלוש גילה שאנחנו יוצאים הערב. כלומר, יוצאים בלעדיו. הידיים קפאו, הרגליים קפאו, והפה הקטן שאל: אבל מי ישמור עלינו?
לזה דווקא היתה לנו תשובה טובה. לא סתם עמלנו וגידלנו שניים עוד לפני שהוא הגיע, הסברנו בסבלנות.
הרגליים המשיכו לעמוד, הידיים לא זזו, העיניים דווקא כן – ממספר אחד (ששכח לקחת אותו מהגן שלשום) למספר שתיים (ששרפה את הפתיתים בצהרים). ושוב מספר אחד ושוב שתיים, ועוד חריקה וחצי, והיד השתחררה מהקפאון וציירה משולש גדול ודמיוני שהקיף את שלושת המספרים כשהפה פתח שוב: אבל – עלינו, מי ישמור עלייייינו?
ואולי לא צריך לקרוא לזה הרגע של ה"פריז", אלא הרגע של ההתבגרות.
הרגע הזה שהבועה המגנה נרעדת לה לרגע, ואפילו לא יודעת שנפער בה חור, קטן כקוף מחט, אבל כזה שאיננו ניתן לאיחוי.
כי כך נראה העולם מגובה מטר: מוקף ושמור היטב, ויש בו היררכיה ברורה של דמויות: אבא ואמא הם כל-יכולים ונמצאים פה תמיד. וכשהם לא נמצאים, כי לפעמים אין ברירה, הם מפקידים אותו בידים טובות. השמש זורחת, השמש שוקעת, ומספר שלוש – לעולם מוגן.
בגובה מטר יודעים שאבא ואמא נועלים את דלת הבית כשהולכים לישון ויודעים שאסור לחצות את הכביש לבד. יודעים שצריך להיזהר כשטופפים מחוץ לאמבטיה ברגליים רטובות ושאסור לעלות על המגלשה הגבוהה בגן השעשועים כי אפשר ליפול. אבל עמוק בלב יודעים גם שלא נורא אם לא ניזהר, כי מישהו גדול וחזק ואחראי ויודע יהיה שם לתפוס אותנו ולדאוג שיהיה בסדר גם אם לא נזהרנו.
בסביבות מטר וחצי מתרחש קרע מבהיל: פתאום מגלים שאבא ואמא לא יהיו פה לתמיד. ושגם כשהם עוד פה הם לא באמת יכולים הכל, לא באמת יודעים הכל. קשה לפספס את הרעש הזה, כשהבועה ההמגנה נקרעת לתמיד. זה רגע נורא. אבל הלב מוצא לו פתרון: אפשר לסמוך על המדריכה הנערצה מהתנועה, ואחריה על המורה הכריזמטי מהתיכון שאחריו יבוא המפקד שהכל הולכים אחריו באש ובמים. הם בוודאי יחזיקו עבורנו רשת בטחון שתבטיח את שלומנו גם אם לא ניזהר.
אנחנו ממשיכים לגבוה, ולא נזהרים, ומגלים את מגבלותיהם של כל אלה, ויוצאים עם חבלות קטנות או גדולות.
ואז אנחנו ממשיכים לגדול, ויודעים שאפשר לסמוך על הממשלה.
*נכתב כתרגיל בסדנת כתיבה של גלית דיסטל אטבריאן ופורסם בפייסבוק ב 17.7.20.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן