כל הימים הקיציים דומים זה לזה; ימי החורף – כל אחד רטוב בדרכו שלו.
לא צריך להיות סופר רוסי כדי לדעת שהאנושות מתחלקת לשניים: בצד אחד שלה עומדים חובבי המטריות-הנפתחות-מעצמן ומגבי-המשקפיים-הרואים-ואינם-נראים, ובצד השני יושבות אלה שיודעות בוודאות קדורנית שהגשם ימרח להן את האיפור עוד לפני שתגענה לעבודה. בצד אחד אלה שיודעים להבדיל בין גראופל לברד רך (חלקם אפילו יודעים שלאסקימואים אין באמת מאה מילים ל"שלג") ובצד השני אלה שמסיטות את הוילון בבוקר ונאנחות בראותן עננוֹת חורשות רעה.
אבל יש גם שטח הפקר. מסתובבים בו תמהונים שהפוך שלהם אינו מכיר בריחו של נפטלין ומעיליהם תלויים בהישג יד בין ספטמבר לאוגוסט. ומסתובבות בו, פה ושם, גם נשים הגיוניות, המעדיפות קור רוח על פני מזג חם ו"קור כלבים" על "חום גיהנום".
כי קשה להפריז בטובו של החורף.
יושבת אני מול האח ועיני עוקבות אחרי הלהבה המתפצפצת, ומיד היא משכיחה ממני את הכלים שבכיור ואת ערימת הכביסה לקיפול. מפנה את עיני לחלון – רואה את ריקודן העליז של טיפות הגשם ומדמיינת את מעופם האיטי של פתיתי השלג דאשתקד. יוצאת לרחובה של עיר ויש לי מעיל וצעיף וגרביים לשמור על טמפרטורה קבועה ונעימה. עייפתי מכל אלה – מציעה את מיטתי בשמיכה עבה והולכת לישון שמחה וטובת לב בידיעה שלילה ארוך מצפה ל
ובקיץ מה? חרולים וקמשונים, שריפות ומלחמות.
כי מלחמות, כידוע, פורצות בקיץ. ואיך לא? יושב האדם בביתו, חושש להוציא את אפו לשמש שמא יאדים ויתקלף כבצל. פותח אשנב – ומרגיש כאילו תחב פרצופו לקערת מרק מהבילה. מסיט וילון – ומסתנוור מקרני השמש. בלית ברירה מפנה מבטו אל תוך הבית ורואה את הכלים בכיור ואת ערימת הכביסה לקיפול. ומי יוכל להאשימו על כי מחפש הוא את מי להאשים?
אגב, יש הטוענים שגם חתונות מתרחשות בקיץ, אבל חיפוש מהיר בגוגל מעלה ש"חתונת חורף" גוררת כמעט שני מליון תוצאות בעוד ש"חתונת קיץ" מסתפקת ב-700,000 בלבד. ללמדך, ששלושה מכל ארבעה אנשים אוהבים חורף, והרביעית שקרנית.
מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק, ביקש פעם ספר משלי. ואני מצטרפת: יוחזר החורף. ויפה שנה אחת קודם.
*הפוסט נכתב ב 11.8.20 כתרגיל בסדנת כתיבה דיגיטלית בהנחיית Galit Distal Atbaryan. התמונה למעלה צולמה שלושה בקרים אחר כך, בגינת ביתנו בטלמון. תרצו לבקש משהו?
