הגיע מכתב מהאגף למחוננים, ובו התבשרתם שהילד אותר כמחונן. מה עשיתם עם המכתב? תליתם על המקרר? מיסגרתם עותק לסבא וסבתא? שלחתם לכל החברים בווטסאפ?

את השאלה הזאת, בערך, שאלה הפסיכולוגית עדנה כצנלסון בהרצאה שעסקה בהורות לילדים מחוננים – הורות מאתגרת, במסגרת כנס הורים לילדים מחוננים שקיים האגף למחוננים ולמצטיינים לפני כשנה. ואת השאלה הזו צריך לשאול לפני שמתחילים בתהליך איתור מחוננים – תהליך שיתחיל עבור תלמידי ביה"ס היסודי במבחן סינון (שלב א') שמועבר לכלל התלמידים בכיתות ב' או ג' בכל רחבי הארץ (השנה זה קורה ביום ב', י"א בכסלו התשפ"ג, 5.12.2022), ועבור תלמידי כתה ו' – זמן קצר לאחר מכן.

בפוסט הזה לא אשאל למה בכלל לאתר מחוננים, ולמה באמצעות מבחן קבוצתי, ולמה בכתה ב ולא לפני או אחרי, ולמה איתור ארצי. בפוסט הזה אני רוצה לדבר על המבחנים רק מנקודת המבט שלנו, ההורים: הורים לילדים שיגשו למבחן הזה בכתה ב, או יגישו ערעור ויבקשו בחינה חוזרת כעבור שנה או שנתיים, או שיגשו למבחן איתור לקראת חטיבת הביניים: אני רוצה לדבר על הציפיות – שלנו ושל הילדים, על משמעות הכתר הזה של מחוננות שעומד בקצה המבחן, ומה לעשות – ובעיקר לא לעשות – לקראת מבחן האיתור.

אנחנו הרי יודעים שהוא גאון. אז מה בעצם בודקים מבחני האיתור של משרד החינוך?

מבחנים אלה מאתרים תלמידים שמתאימים לתוכניות הטיפוח של האגף למחוננים ולמצטיינים. האיתור הוא יחסי: שלושת האחוזים שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר בכל שכבת-גיל יופנו לתוכניות המיועדות למחוננים. חמשת האחוזים הבאים יופנו לתוכניות למצטיינים.

יש ילדים שמשעמם להם בשיעור כי הם לא לומדים בו משהו חדש. יש ילדים שאוהבים ללמוד, משקיעים ומקבלים את הציונים הטובים ביותר בכתה. יש ילדים שזיהו את האותיות בגיל שנתיים ופתרו תרגילי כפל בגיל שלוש. יש ילדים שהם אוטונומיים, ויש ילדים בעלי עוררות יתר. חלק מכל התלמידים האלה מחוננים, חלק לא. חלק יהיו בשלושת האחוזונים העליונים במבחן הארצי (שלב ב'), חלק בחמשת הבאים, וחלק יהיו באחוזון התשיעי או העשירי – ילדים נבונים ביותר, ללא ספק (90% מהילדים שנבחנו קיבלו ציון נמוך מהם!) אבל לא הגיעו לציון הנדרש לקבלה לתוכניות המצטיינים או המחוננים של משרד החינוך.

וכאן הנקודה החשובה: ילד שלא הופנה ע"י ביה"ס לשלב ב', או שהופנה לשלב ב' ולא אותר כמחונן או כמצטיין, או שלמד במרכז מחוננים ולא התקבל למסלול מחוננים בחטיבת הביניים – איננו ילד "לא חכם". הוא עשוי להיות ילד חכם ביותר, אלא שציונו, גם אם היה טוב מאד, לא הגיע לאחוזון הנדרש לצורך קבלה לתוכניות המחוננים או המצטיינים.

השאלות שחשוב שנשאל את עצמנו על הכתר הזה, שהילד כן, או לא, קיבל ממשרד החינוך

מי קושר כתרים לראש המחוננים?

את כתר המחוננות או ההצטיינות מעניקים ביה"ס ומשרד החינוך. מה זה אומר לנו על הילד? הרי הכרנו אותו עוד קודם… ומה זה אומר לילד על עצמו?
אם הילד אותר כמחונן, האם מצופה ממנו להיות טוב בכל דבר? אולי הכי טוב בכל דבר? אם יש לו אחים גדולים שאותרו כמחוננים והוא אותר כמצטיין, או שלא אותר – מה זה אומר עליו? מה מעמדו בבית? – את השאלות האלה אתם צריכים לשאול את עצמכם.

"קשה לו להתמודד עם הכשלון שחווה במבחן האיתור" מספרת לי אם שבנה אותר כמצטיין. כשלון? אני שואלת אותה בפליאה, מה כשלון בלהיות מצטיין? – והיא מסבירה לי בסבלנות: "כן, זה כשלון, כי יש לו יש אח גדול בתוכנית המחוננים, והוא לא הצליח להתקבל אליה". ואני שומעת ומהרהרת: למי בעצם קשה להתמודד עם ה"כשלון" – לילד, לאחיו, להוריו? מה משדרים בבית על הצלחה וכשלון, על מצויינות והצטיינות? ואיך מסייעים לילד כזה – ילד מוכשר, ללא ספק – לבסס את דימויו העצמי כמי שיש לו יכולות ואמצעים לממש אותן, ולא כמי שנכשל?
(אחת הדרכים לסייע לילד כזה, ולכל ילד בעצם, היא לקרוא את ספרה המצוין של קרול דווק, "כוחה של נחישות". ספר שהוא חובה לכל הורה, ומורה, ואולי לכל אדם, ורלוונטי במיוחד למי שמסביר לילד שלו השכם והערב שהוא גאון. ולא, אני לא מקבלת אחוזים).

יש מי שיאמר שסיפורים כאלה הם הטענה החזקה ביותר נגד קיומם של מבחני איתור למחוננים: למה לתת לילדים צעירים תחושת כשלון? – אבל אני מאמינה שילדים מחוננים זקוקים למענה הולם, ושיש לאתרם, ובמקביל – שיש לתת להם, ולמצטיינים, ולאלה שלא אותרו, מעטפת חינוכית נכונה, שתלמד אותם להעז ולנסות, להצליח ולהיכשל, להכיל את הכתר – או את היעדרו.
כי הכתר הזה, עשוי הזהב, שוקל הרבה. שוקל הרבה בהיעדרו, אבל גם בנוכחותו.

כתר… או משקולת?

"אני לא מחוננת, שיהיה לך ברור" – מבהירה לי ע' (תלמידת כתה ט'), "ואני באמת לא יודעת למה קיבלו אותי לכיתת מחוננים". השיחה הזו נערכת לאחר המבחן הראשון של המחצית, בו קיבלה ציון טוב, אם כי לא טוב מאד.
מה יחשבו עלי, תוהה הילד, אם ידעו שאני לא טוב במשהו? – הרי אוהבים אותי כי אני חכם, ומצליח בכל דבר, ומצליח בקלות. מה זה אומר עלי אם קשה לי? מה זה אומר אם אני צריך להתאמץ כדי להצליח, ומה זה אומר אם לא הייתי הכי טוב? אולי כולם טועים, ואני לא חכם, בעצם? – מסתבר שמשקלו הכבד של הכתר, משקל שהסביבה מעניקה לו, ולעתים המחונן בעצמו, יכול להיות מעיק.

ע' היא מאלה שבחרו בהימנעות. היא עזבה את כיתת המחוננים לטובת כיתה "רגילה", בה היא מקבלת ציונים גבוהים יותר ובקלות. היא משתעממת קצת, אין מה לעשות, באמת לא מאתגרים אותה – אבל היא מעדיפה את הבטחון על פני האתגר, על פני הפחד ממשהו שהוא פחות מ-100% הצלחה.

ויש את אלה שמראש נמנעים: את אלה שלא ירצו להיבחן, ונשארים במקום בטוח של "אילו הייתי מנסה – הייתי מצליח, פשוט לא רציתי לנסות", או שיתקבלו – ולא ירצו ללכת למסלול המחוננים או המצטיינים, כי "זה הרבה עבודה ואני אפילו לא בטוח שאצליח", או שלעולם לא יגישו את העבודה שטרחו עליה, כי אולי לא יקבלו ציון מושלם. ופה – לנו, הורים ומורים, יש מקום חשוב בשדר שאנחנו מעבירים לילדים, שלעתים קרובות הוא שדר והיפוכו – כי אנחנו יודעים שחשוב לדחוף את הילד ללמוד, וגם אומרים לו את זה, אבל בפועל – מתפעלים דווקא ממה שהוא עושה בקלות, ומנסים לגונן עליו מפני התמודדות עם קושי…

אז בשביל מה צריך את זה בכלל?

התשובה היחידה הרלוונטית בעיני היא: כדי שיקבלו מענה מתאים.
מענה במערכת החינוך: רק ילדים שאותרו באמצעות מבחני האיתור של משרד החינוך יכולים להתקבל למסגרות האגף למחוננים ולמצטיינים – תוכניות המחוננים והמצטיינים במרכזי המחוננים, מסלולי כיתת מחוננים, בית הספר הווירטואלי לתלמידי חטיבת הביניים, תוכניות אלפא ואידאה, זכאות להיבחנות מוקדמת בבחינות בגרות (יש תוכניות נוספות שמתבססות על איתור מצטייני ביה"ס. פרטים מלאים ניתן למצוא בדף התוכניות באתר האגף).
ומענה בבית: לילדים מחוננים יש מאפיינים ייחודיים, וצרכים מתאימים. לא תמיד קל להבין את מה שאנחנו רואים (זה צורך באוטונומיה או חוצפה?), אבל ככל שנכיר יותר את הילדים שלנו ואת עולמם נדע לבחור נכון יותר כיצד לנהוג, מה לדרוש מהם ומתי, היכן צריך סיוע והיכן יש לשחרר.

החלטנו שכן, הולכים על איתור. ומה עכשיו? איך מתכוננים למבחן?

התשובה הקצרה: לא מתכוננים.

המבחנים בודקים יכולת יחסית. ילדים שמתאימים – יעברו את המבחנים, ככל הנראה, עם הכנה או בלעדיה. אנחנו לא באמת רוצים לדחוף ילד למקום שבו הוא יצטרך לרוץ כל הזמן במהירות כפולה כדי להשיג את מה שחבריו משיגים בהליכה, גם אם נמרצת. ילדים שאינם מחוננים לא מרוויחים הרבה מתוכניות המחוננים, והם בהחלט עלולים להפסיד מדחיפה למקום לא מתאים.

התשובה הארוכה: מכינים את הילדים לשלושה דברים:

א. לעובדה שאלה מבחנים שלא מיועדים לכך שיסיימו אותם עד תום או שיקבלו בהם 100. המבחנים קשים, וצריכים להיות כאלה, וכוללים נושאים שלא למדתם מעולם – זה חלק מהעניין! מבחני איתור יחסיים, זוכרים?

ב. במקרה של ילדי ביה"ס היסודי, או ילדים שבבית ספרם לא מקובל לערוך מבחנים – מכינים אותם למבחן רב-ברירה ("מבחן אמריקאי"). וכן, מלמדים אותם לבחור בתשובה "הכי מתאימה" (כי לפעמים הם מרגישים שהתשובה הנכונה לא נמצאת שם, או שיש שתי תשובות שהן כמעט-נכונות), וגם לנחש במקרה שהם לא יודעים את התשובה.

משרד החינוך פרסם בתשפ"א דוגמאות למבחני סינון המתבצעים בבית הספר (שלב א'): בקובץ הזה יש דוגמאות לשאלות בעברית ובחשבון בשפה העברית, לכיתות ב-ג; בקובץ הזה יש דוגמאות לשאלות בערבית.

פורסמו גם דוגמאות למבחן האיתור לשנתון שנבחן לראשונה (שלב ב): בקובץ הזה יש דוגמאות לשאלות בעברית, בחשבון ובחשיבה צורנית בשפה העברית, ובקובץ הזה – דוגמאות בשפה הערבית.

חשוב לדעת: החל מתשפ"א נעשה שימוש בדף סימון תשובות במבחן שלב ב, לתלמידי כיתות ב-ג שנבחנים לראשונה. אמנם, הילדים מקבלים הוראות ודוגמא לתירגול בעת המבחן, אבל זו מיומנות שכדאי לתרגל מראש. כאן תמצאו דוגמא לסף סימון תשובות.

באתר מכון קרני ניתן למצוא דוגמאות למבחנים לכיתות הגבוהות יותר.

ג. והכי חשוב, מסבירים להם מה תהיה משמעות התוצאה של המבחן: קבלה, או אי-קבלה, למסגרות – למרכז מחוננים, לתוכנית מצטיינים או לכיתת מחוננים. ומכינים אותם לאפשרות של אי-קבלה. זו אפשרות מאד מאכזבת, אבל הם צריכים להיות מוכנים אליה, ולדעת ולהרגיש שגם אנחנו, ההורים, מוכנים לקראתה, ושהם לא משתנים בעקבות תוצאות המבחן – רק שאולי האפשרויות העומדות בפניהם משתנות. וזה לא אותו הדבר.

~~~