רחל ארליך

רחל ארליך

גמביט המלכה: מחוננים צעירים ומבוגר אחראי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
זום לנוף

"אם תהיה אלוף העולם בגיל שש-עשרה, שזה בעוד שלוש שנים… מה תעשה עם שארית חייך?" – שואלת בת' הרמון, גיבורת הסרט "גמביט המלכה", את יריבה הצעיר. והוא מתבונן בה, מקמט את מצחו בריכוז, ולא מבין.

הוא החל לשחק שחמט כשהיה בן ארבע, היה אלוף המחוז בגיל שבע ומתכנן להיות אלוף העולם בגיל שש-עשרה. אפשר להבין שהילד איננו קשה-הבנה. ובכל זאת, את השאלה "מה תעשה אחרי שתזכה בתור אלוף העולם בגיל שש עשרה" – את השאלה הזו הוא לא מבין.

הסצינה הזו היא כמעט אמצע הסדרה "גמביט המלכה". זו הסצינה שהכאיבה לי באוזניים ובעיניים; זו שכשצפיתי בה ידעתי שאכתוב פוסט.


זה הזמן להבהיר: הפוסט הזה הוא לא על הסדרה, הוא בעקבותיה. לא צריך לצפות בסדרה כדי לקרוא אותו. מצד שני, גם לא יהיו בו ספוילרים, כי אני לא אוהבת שמפריעים לי להחליט לבד האם לצפות (ברור שלצפות, סדרה טובה. אבל זה לא קשור לפוסט. אה, וגם לא בהכרח לשחמט: אפשר ליהנות מהסדרה בלי להבין בתחום. זה בדיוק מה שאני עשיתי).

אבל פטור בלא כלום אי אפשר.  אז כמה מילים, רק כדי ליישר קו: בת' הרמון, גיבורת הסדרה, מגיעה לבית יתומים עם מות אמה. שם היא רוכשת שתי אהבות גדולות, שחמט וכדורי הרגעה, ושתיהן מנהלות את חייה עם עלייתה המטאורית כשחקנית שחמט בקנה-מידה עולמי.

וזהו, נגמרו ההקדמות. עכשיו למה שכאב לי באמת.

קו התפר שבין תחביב למקצוע

שני ילדים שחקני שחמט יש בסיפור הזה: גיבורת הסדרה, ונער סובייטי שמשחק מולה באחת התחרויות. שני ילדים, שני מסלולים: בת' בת התשע מגלה את השחמט בטעות – לוח משחק על שולחן במחסן של אב הבית בבית-היתומות מעורר את סקרנותה. הנער משחק שחמט מגיל ארבע. אבל בשלב מסוים, קשה לדעת מתי בדיוק, הם כבר לא משחקים שחמט; הם עובדים בזה.

נדמה שהחיים הטכנולוגיים הפכו את העמימות שבין תחביב לעבודה למטושטשת מאי-פעם. תמיד היו נערות ונערים שעבדו מגיל צעיר, בין אם משום שנזקקו לכסף ובין אם מתוך תשוקה של יזמות או אומנות. אני זוכרת את הילדים שהופיעו בפסטיבל שירי הילדים של שנות ה-70 ומניחה שאף אחד מהם לא הגיע לשיר בפסטיבל היישר מה"ריכוז" בגן חובה… בלט, התעמלות קרקע, נגינה בכינור, שירה, שחמט – כל אלה טופחו, גם בעבר, החל מגיל צעיר. אבל הטכנולוגיה ייצרה עוד ענפים של התמחות צעירה, והיא קצת אחרת: כוכבי יוטיוב בני עשרה לא עוברים את הסינון הקפדני של רשתות הטלויזיה וחובבי מחשבים שמפצחים קוד לפני הגיעם לגיל דו-ספרתי לא צריכים משטר אימונים מסודר. התשוקה שלהם עובדת, עובדה.

מה שמסקרן אותי זה הגבול הדק, אם יש כזה, בין תחביב לעבודה של ממש. אני לא שואלת מתי הופך הילד ל"מקצוען" (למרות שגם זו עשויה להיות שאלה מעניינת) אלא מתי הוא מתחיל "לעבוד" בתחביב שלו. מתי מפסיק התחביב לשמש "אבנים קטנות" שהופכות את החיים למעניינים ומספקים יותר והופך להיות "האבן הגדולה" שהחיים מתארגנים סביבה.

ואולי זה לא קו התפר בין תחביב לעבודה, אלא קו התפר שבין משהו שעושים, אפילו אם זה מה שעושים כל יום, לבין המרכיב העיקרי בזהות.

לא מזמן השתתפתי במפגש שהחל בסבב בו הציגו את עצמן 13 נשים. ההקשר, חשוב לציין, הוא יוזמה חברתית. זו שהיתה ה-11 בסבב אמרה: "קוראים לי ב', והעבודה שלי היא רק חלק ממה שאני עושה, והיא בטח לא מה שאני". האמת היא שהופתעתי: אף אחת מהקודמות (ואני בכלל זה) לא התחילה את ההצגה העצמית בסיפור על העבודה שלה. הוצגו שם, משפחה, מקום מגורים. אחרי כל אלה, ולפעמים עוד יותר מאוחר, הגיעה העבודה. לא ראשונה, לא זו שתפסה את מירב הזמן. שאלתי את עצמי אז: כמה אחורה צריך להידחק מקום העבודה כדי שלא ייחשב חלק מהזהות?

תגי זיהוי

אין לי תשובה לשאלה הזו, חושבת שאין בכלל. אבל השאלה החשובה בעיני היא: באיזה גיל צריכה זהותו השלמה של אדם לכלול את עבודתו? גם לזה אין לי תשובה, אבל יש לי תשובה מתי עוד לא: בגיל שלוש עשרה – עוד לא.

כמה רחוק יכול לראות ילד בן 13?

"הוא התחיל עם זה", "זה היה רעיון שלה", "הוא מתעקש", "היא מסרבת לוותר" אומרים הורים של מחוננים ומצטיינים הלומדים בתוכניות האצה ובאינסוף חוגים ותוכניות העשרה כאלה ואחרות. ואני יודעת שזה נכון. "אין מה לעשות איתה, היא רק רוצה ללמוד" אמר לי אבא, חצי בצחוק חצי ביאוש. קשה מאד לרסן תשוקת למידה של ילד סקרן.

כי באמת יש ילדים שרק רוצים ללמוד, או לנגן, או לצייר או לכתוב. או לשחק שחמט. וחלקם בהחלט צופים פני עתיד: הם יודעים לסמן בקור רוח באיזו תחרות שווה להם להשתתף רק כדי שיתפרסמו ובאיזו תחרות הם יכולים לזכות בפרסים. הם חושבים ומתכננים עשרים, שלושים, מאה שנים קדימה את האבן הגדולה שלהם. מעטים הילדים שיודעים בגיל כה צעיר מה יעשו כשיהיו גדולים; מעטים יותר הילדים שמסולים להבין ולהתמודד עם המשמעות של תוכנית ארוכת-טווח כזו. ואלה שיודעים – מאד ממוקדים.

זו בדיוק הבעיה.

מחוננים בני שלוש עשרה רואים את העולם בבהירות מדהימה. הזגוגיות התמימות שלהם טרם נשרטו בפוליטיקה, ראציונליזם ורעב; טרם נסדקו במפגש המכאיב עם המציאות. הם רואים בבהירות, הטלסקופ שלהם מכוון עד קצה השמים —

והם מחמיצים את כל המראות שבדרך.

לעמוד על כתפי ההורים

"עימדו על כתפי נפילים – Stand on the shoulders of giants" מזמין אותנו Google Scholar, מנוע החיפוש האקדמי. לא מזמן עשיתי נסיון הפוך: בעקבות אתגר צילום של נתלי תמיר ירדתי לצלם את העולם מגובה אפס. נדהמתי לגלות כמה רואים משם; לא פחות נדהמתי לחשוב כמה מוסיפים לשדה הראיה מאה וחמישים סנטימטרים (וזה עוד בלי עקבים!).

צילום פינת האוכל מגובה הרצפה

מגובה של מבוגרים יודעים שהחיים ארוכים. יש פרופורציה: שלוש שנים הן רק שלוש שנים, לא נצח, והעתיד יגיע מהר משנדמה. יודעים להעריך את חשיבותם של כישורים חברתיים ורגשיים בנוסף על הקוגניטיביים, ויודעים שרכישתם היא תהליך ארוך שמעורב בו זמן, הרבה זמן. יודעים שלפעמים חשוב זמן האיכות ולפעמים חשובה כמות הזמן יותר מאיכותו.

וזה לא שמבוגרים בהכרח מסכימים על מה שחשוב. הרי יש מי שחושבים שתעודת בגרות והשכלה אקדמית הן העניין, ויש מי שמבטל אותן ומעדיף מסלול רווחי מחוץ לאקדמיה. אבל אלה וגם אלה מבינים שפתיחה אובססיבית של דלת אחת עלולה לסגור דלתות רבות.

את כל אלה יודעים המבוגרים. לא כי הם חכמים יותר אלא כי הם מבוגרים יותר. מסתבר שגם בעולם שמקדש את הצעירים יש תג מחיר לצעירוּת. כשבן השלוש עשרה לא מבין את השאלה "מה יהיה אז, אחרי שתהיה אלוף העולם", הוא בסך הכל משלם את המחיר הזה. כי כמה עתיד כבר אפשר לראות בגיל שלוש-עשרה, כשרוצים לבלוע את הבגרות ואת התואר ולהספיק עוד משהו לפני הצבא? חמש השנים שיעברו עד הגיוס יכולות להיראות כמו כל החיים. זה מחירה של הצעירוּת. מה שיפה במחיר הזה הוא העובדה שהוא, לרוב, יורד עם הגיל.

גמביט

גמביט, מגלה לי ויקיפדיה, "הוא מושג המתאר הקרבת כלים בפתיחת המשחק במטרה להשיג יתרון על הלוח. בשחמט המודרני, כאשר שחקן בוחר אם לקבל את הגמביט או לא, עומדים בפניו שיקולים רבים שבמרכזם – אילו יתרונות ירוויח הצד השני במידה והגמביט יתקבל".

זה מה שחושב הילד המחונן: שהוא רואה את כל השיקולים, מבין את כל ההשלכות ומוכן להקריב כלים כאלו ואחרים כדי להגיע אל המטרה.

אבל ילדים לא חיים בעולם משלהם. יש גם מבוגרים בסביבה.

לפני שנה סיפרתי פה על שיחה עם אלין קשטכר, שיחה שעסקה במחוננים בגיל ההתבגרות. כששאלתי את אלין מה תפקידם של הורים למחוננים היא ענתה לי: "אנחנו צריכים להיות שם, אבל בצד. להאיר ערוצים נסתרים ולאפשר להם להחליט האם לצעוד בהם ומתי ועד מתי. להוות נקודת משען. לא לדחוף ולא להפריע".

עברה שנה. שלוש שיחות עם הורים לילדים שיודעים מה הם רוצים, וסדרה אחת, גרמו לי לחשוב על המשפט הזה, ולנסח עוד תפקיד הורי. תפקיד לא פשוט, אבל מדי פעם צריך להיות מוכנים למלא גם אותו: תפקיד של מעורבות פעילה.

כי לפעמים אסור להישאר בצד. צריך להתערב. לחבק, להגביל, להפריע, להרים גבוה ולהראות את כל מה הנמצא בצידי הדרך אל האופק.

32 תגובות

  1. רחל,
    כמי שצפתה בסדרה מנקודת מבט של מטפלת, לא אם או מורה, וכעוקבת חיצונית אחרי מהלכי הוראה ומפגשים עם נוער מחונן, אני תופסת את הסיטואציה ה"מחוננית" שהבאת ואת תפקיד ההורים מעט אחרת. לא אכנס כאן לשאלה "האם מוח המחונן מחווט אחרת נוירונלית או שמא הוא "מוח מואץ" ", אקח כנתון שלילד/ה נתונים יש יכולת מוגדלת בתחום/ים מסויימים. האם הוא מודע להם? האם הוא/היא באמת "בוחר/ת" בעתיד כלשהו (רחוק או קרוב)? אם מדובר בתחום ספציפי (מתמטיקה, שח) התשובה קלה, "כן". אנשים נוטים לבחור את הדרך שתניב להם מקסימום תוצאה במינימום מאמץ.
    אך מה קורה במקרה והילדה טובה בשח/מתמטיקה וגם בריקוד/משחק?
    במתח בין גישתה של איילין באשר לתפקיד ההורים (והמורים?), להיות שם "בצד", ובין גישתך באשר לתפקיד ההורה (הפעיל והמכוון) אני פוגשת רוב מוחלט של הורים "פעילים" שכופים בעדינות (פילית?) את המסלול התועלתני/כלכלי/8200מי על ילדיהם על פני נטייתם/רצונם ללמוד קרקסאות/משחק/ריקוד או… "לרבוץ". כנראה שהחברה ומערכת החינוך מתקשות ללוות ומתעקשות להוביל.
    ולו הייתי אני אותו ילד שנשאל את אותה השאלה… הייתי עונה "אחרי שאגיע לפיסגה… אשאר שם לשמור עליה"…. אבל זו כבר סוגייה אחרת – התמדה ואפרוריות.

    1. נטע,
      אין לך מושג כמה שמחתי לגלות את התגובה הזו דווקא בימים אלה – כשאני קוראת את הספר גמביט המלכה, וחושבת שוב על הסדרה… וגם, כמה שמחתי במשפט שהתחלת בו, על נקודת המבט. אבל אליו אחזור דווקא בסוף.
      שאלת מה קורה במקרה שהילד טוב "גם וגם". שאלה דומה שאל אותי לפני שבועיים מורה במסגרת השתלמות בהוראת מחוננים בכיתה ההטרוגנית: מחוננים לא הולכים להיות מורים, הוא אמר לי, אנחנו מכוונים אותם מגיל צעיר למדעים והייטק. סיפרתי לו על בחור צעיר ומבריק שאני מכירה, שהלך ללמוד ארכיאולוגיה "כי כך אמרו לו ההורים". לכל מי שהרים גבה הוא הסביר: התייעצתי אתם אם ללמוד ארכיאולוגיה, שזה מה שמעניין אותי, או ללכת להייטק, כדי לדעת שיש לי פרנסה בטוחה. הם אמרו לי ללכת עם הלב".
      כמובן, יש הורים רבים שהיו עונים אחרת, וכנראה הרבה יותר מהסוג הזה. השאלה היא איפה ה"אחרת" הזה מפסיק להיות לגיטימי והופך להיות בעיה. השתמשת במלים "כפיה בעדינות (פילית)" ונדמה לי ששירטטת בעצמך את הגבול הזה: הורים נורמלים רוצים בטובת הילד. מי יודע מהי? הילד הרוצה לרבוץ או ההורים הרוצים 8200? ומה קורה כשהרצונות מתחלפים? שאלה טובה. הלוואי וידעתי להשיב עליה תשובה גדולה, עקרונית, אבל אין לי כזאת.
      וכאן אני מגיעה לנקודת המבט.
      מבט של מטפלת שונה בהכרח ממבט של אנשי חינוך, ולו משום שמטפלת פוגשת את אלה המגיעים לטיפול – אוכלוסיה שהיא קטנה יותר ובעלת מאפיינים "מזוהים" יותר מאוכלוסיית ה"כולם" שפוגשים בבתי הספר. כמי שעוסקת בחינוך מחוננים אני שואלת את עצמי האם המחוננים שאני פוגשת, אלה שלומדים במסגרות מחוננים, הם אכן מדגם מייצג דיו של מחוננים; אני שואלת את אותה השאלה על הילדים שאת פוגשת בכובעך – האם הדחיפה ההורית הזו רווחת מאד, או שהיא רווחת מאד בקרב אלה המגיעים לטיפול? (ומה לגבי אלה הנזקקים לטיפול ולא מגיעים אליו?) – גם על זה אין לי תשובה, כמובן. אני חושבת שהקביעה ש"החברה ומערכת החינוך מתקשות ללוות ומתעקשות להוביל" היא קביעה שיש לה על מה להתבסס, אבל לא בטוחה שהיא התמונה השלמה, אפילו לא כשמדובר במחוננים.
      ולו היית אותו ילד… האם בני שלוש-עשרה רבים באמת מסוגלים לראיה הבוגרת הזו? זו שמבינה שהישארות בפסגה היא מפעל חיים בפני עצמו? מעניין לבדוק את זה.
      תודה שכתבת, נטע. הדברים שלך ליוו אותי כבר יומיים בחשיבה, ומן הסתם ימשיכו ללוות אותי עוד.

  2. אני מסכימה איתך בגדול. אבל שתי נקודות שאני רוצה להוסיף לדיון.
    1. אני עושה לעתים הקבלות בין המחוננות הקוגניטיבית לבין יכולת מאוד גבוהה בתחום אחר. כדורגל, לצורך העניין. כשהורים לתאומים מתלבטים מה לעשות כשאחד התקבל והשני לא אני שואלת- ואם אחד היה ממש מוכשר בכדורגל, אז הייתם מתעקשים שגם השני ילך? או מונעים מהראשון ללכת בשם השיוויון?
    אותו הדבר גם כאן. למה זה נתפס כנורמטיבי כאשר ילדים מקדישים את כל זמנם הפנוי לתחביב (שבשאיפה עשוי להפוך למקצוע) כמו כדורגל או מוסיקה או מחול אבל כשמדובר על האצה במתמטיקה זה כבר נתפס כעוול שנעשה לילד.
    2. כבר שלחתי לך פעם את ההרצאה של אמילי וופנק – מדוע לחלקנו אין ייעוד אמיתי אחד (אשים שוב קישור בסוף ההודעה). אז אני מזכירה אותה שוב- כי לחלק מהאנשים כנראה כן יש ייעוד אמיתי אחד. ולעתים הם מוצאים אותו בגיל צעיר. נכון, הם מפספסים הרבה דברים בדרך אבל כנראה יש סיבה שהם נשארים שם. הם ממש טובים בדבר הזה. https://www.ted.com/talks/emilie_wapnick_why_some_of_us_don_t_have_one_true_calling/transcript?language=he

    1. מיה,
      מסכימה מאד עם ההקבלה שלך. אם אני לא טועה, מחוננות שאינה קוגניטיבית דומה במאפייניה למחוננות הקוגניטיבית, מבחינת ההתפתחות הא-סינכרונית והצורך באוטונומיה. ומסכימה אתך שעקרון השוויון לא רלוונטי בהקשר הזה, ושיש בלבול – מצער – בין שוויון לזהות.
      וההרצאה של אמילי וופנק – נכון! שלחת! ואיזה כיף שהזכרת אותה פה.
      ומעניין מה שאת כותבת, שבמקרה הזה היא מעידה דווקא על כך שיש כאלה שכן יודעים כבר בגיל מאד צעיר מהו ייעודם. ויש סיבות רבות לכך שהם נשארים שם, אבל זה שיש סיבות לא אומר שאין מחיר. מה שמחזיר אותי לשאלה הגדולה שלי: מה תפקידם של ההורים בסיפור?

  3. ראיתי את הסדרה בנשימה אחת. לא יודעת אם מתוך המחשבה על המחוננות שלה או מתוך רצון לעטוף אותה בקשייה.
    הדחיפה שלנו כהורים את הילדים המחוננים שלנו היא חשובה אבל אסור שתשתלט על הילדות שלהם. בני בן 16 היום, לקח על עצמו קורסים שונים באונב' הפתוחה ובשלב שהיה לו עומס החליט לא להרשם לקורס נוסף. לעומתו אני רואה חבר שהתחיל איתו את הקורסים ועושה קורס אחרי קורס ולדעתי קצת מעבר לאפשר. הם שניהם גם בעיסוקים אחרים כמו צופים ואני שמחה שיש להם גם חברה מסביב אבל שמחה על ההחלטה של הבן שלי להוריד הילוך כי לא רצה להיות כלוא בתוך הכרח ללמוד ולבטל פעילויות חברתיות בשל כך.
    צריך ללכת על החוט הדק בין שני העולמות של ההתפתחות החברתית להתפתחות הלימודית.
    תודה רחל על פוסט חשוב.

    1. עירית,
      יש בסדרה משהו מושך.
      היא היתה לי איטית – זה הקשה עלי לראות – ועדיין, ראיתי אותה בשלושה ימים רצופים, במסגרת הזמן שהיה לי. כמוך, לא הנחתי לעצמי זמן של חשיבה בין פרק לפרק.

      את כותבת על הדחיפה שלנו כהורים, וזה מעניין, כי זה קשור – ברור – אבל פחות עסקתי בזה בפוסט הזה (התייחסתי לזה יותר בפוסט בו תיארתי את השיחה עם אלין), כי הסדרה הזו באמת לא עוסקת בדחיפה הורית אלא במובן מסוים בהזנחה הורית שיצרה צורך נורא באהבה ובשליטה.
      וכמוך, גם אני בעד גם וגם: גם לימודים וגם חברה, גם קבוצת שווים וגם החברה הרגילה. באמת מאמינה שזה מצמיח משהו שלם יותר. וכפי שלא חובבת את העיסוק האובססיבי בלמידה שלא מותירה מקום לחיי חברה כך לא מקבלת את אלה שמדברים על "קודם שיהיו מעורבים חברתית". העיסוק האינטלקטואלי איננו בונוס אלא צורך אמיתי.
      תודה שכתבת!

  4. המחונן שלנו מתמודד גם עם מחלה כרונית. אחד מהמשפטים שהולך אתנו בעניין, הוא שאם המחלה הופכת חלק מהזהות ולא הזהות כולה, זה סימן טוב שהיא מעובדת.

    זה מרשים מאוד לראות את זה קורה. הילד שחלם להיות חייל קרבי לא הסכים לפתוח את הנושא במשך שנתיים ורק לאחרונה הוא חושב על אופציות נוספות. המחשבה שלו עדיין לא מתייחסת לרכיב המחונן אצלו כרכיב מכריע: אולי אהיה עתודאי, אולי אהיה טכנאי מטוסים… יום אחד גם זה יקרה ואני אדע שהפאזל של הזהות שלו נהיה שלם יותר ומורכב יותר.

    ועוד פלא הוא לראות שהוא יודע לשייך חלקים בזהות שלו כקשורים למקומות, לזמנים או לאנשים מסויימים. מבין שפה כדאי להיות 'המחונן', פה כדאי להיות 'העוזר', פה כדאי להיות 'השובב', פה כדאי להיות 'היצירתי' ועוד.

    כך שמעבר לדיבור על בחירת משלח היד, אני מאמינה מאוד בדיבור על הזהות. עם זהות שלמה – שאלת העיסוק נעשית שולית.

    1. שירה,
      הרבה רכיבי זהות יש לנו. והם הולכים ומתרבים עם השנים, והפאזל שלהם הולך ומתהווה מחדש.
      ומחלה בהחלט יכולה להיות זהות. ויכולה להיות חלק ממנה. ואני מסכימה אתך: ככל שהיא מעובדת, כך קטן משקלה היחסי (גם אם הוא דומיננטי בהתנהלות היומיומית, וגם אם יש לו השלכות משמעותיות על העתיד).
      כשקראתי מה שכתבת חשבתי על "לכל איש יש שם, של זלדה. כולם מהויות, וכום – אנחנו. כשתלמידות שלי היו מתלוננות על דרישות שונות של מורים שונים הייתי שואלת אותן: אתן יודעות מה ומתי לבקש מאבא ומתי כדאי לגשת לאמא? – זה כי בני האדם שונים, ואתן יודעות לכוון את צעדיכן בהתאם. וכך גם הזהות. הגמישות הזו של החצנת זהות כזו או אחרת היא, בעיני, חלק חשוב בהתבגרות. כשיש אותה, ממילא העיסוק בכל אחד מהרכיבים מוצא את המקום המתאים לו, או לפחות לא משתלט באופן בלעדי.

  5. פוסט מצויין, תודה רחל. שתי המילים הללו: מעורבות פעילה, כתובות באופן ברור על צג המחשב, מאד רלוונטיות לי בעת האחרונה. לא רק לאפשר, לצפות, להתבונן אלא להיות מעורבים, ולא סתם מעורבים אלא פעילים. לפעמים זה מרגיש לי מתערב מידי – אני, כח חיצוני אל מול התנועה הטבעית שלה שיודעת ומרגישה מה היא צריכה. ובכל זאת, מוצאת את עצמי משתמשת הרבה במצפן האישי שלי אל מול התהליך שלה, אפילו ללא הנמקות או תיאוריות, אלא אינטואיציה אימהית שיש בה ידיעה עמוקה על החיים, על למידה, על משמעות. זה מין ריקוד כזה בין מה שהיא מרגישה שטוב ונכון לה, לבין מה שאני.

    1. אורית,
      אני קוראת – ורואה איך אנחנו מהדהדות זו לזו את ההתלבטות בין שני הקצוות, זה הדוחף וזה המניח.
      ואינטואיציה אמהית. היא עניין בפני עצמו.
      לפעמים אני מאד מאמינה בה, ולפעמים אני לא. ממש כפי שלפעמים אני מאד מאמינה באינטואיציות של ילדים ולפעמים לא. ומביטה לאחור באינטואיציות שלי כילדה, כנערה: היו גם וגם.
      ולעולם לא נדע בוודאות. תמיד יתכן שבחירה אחרת היתה גורמת משהו אחר. אבל עצם ההגדרה של התפקיד כמעורבות פעילה ממקם אותנו, בעיני, באיזור הנכון שבין שני קצוות המטוטלת.

      1. כן, במחשבה שניה, אני מאמינה שיש כאן יותר מאינטואיציה אימהית, אבל בכל מקרה באמת לעולם לא נדע בוודאות.
        אבל אני מאד שלמה עם הגדרת התפקיד של הורה וגם של מורה, או כל מלווה של תהליכי למידה והתפתחות כ"מעורבות פעילה". אוהבת את המונח הזה.

  6. הי לך, וואו כמה נושאים פתחת פה וכמו שתיארתי הסידרה היתה לחלוטין בגדר קטליזטור והצפה לשיחות שיכלו להתקיים בלעדיה ולא מהוות שום ספויילר לסידרה המצויינת הזו. באותה מידה כל אחת משאלותייך יכלו להפוך להיות הכותרת הראשית של הפוסט.
    נלך לפי הסדר:
    קו תפר בין תחביב למקצוע – מי הגדיר מה. האם תמיד יש חציית גבול? האם יש היפוך – כשמקצוע הופך תחביב? מי אמר שהוא חייב להפוך. האם יש מצב שיש תחביב אחד וכמה מקצועות? האם בכלל קיים בימינו מקצוע או רק יישום כישורים?
    כמה רחוק יכול לראות ילד בן 13? – כמה רחוק יכולה לראות אמא בת 53? מבחינתי זו אותה שאלה. נדרש אופי מיוחד מאנשים היכולים לתכנן שנים קדימה. אני לפחות לא אחת מהן. מה שכן מנסיון אני יודעת שכן כדאי לחשוב על כך. אבל יכולה לומר את זה לילדי אינסוף פעמים בידיעה שהראיה קצרת טווח הרבה יותר. זה שהתעכבת על שאלה זו בסרט היא מצויינת כי זה אחד ה״וואו״ שהופך את הגיבורה לחכמה. היכולת לחשוב קדימה גם בחיים ברמה הפילוסופית של הקדימה. ימים אלו של קורונה לימדו אותנו שהחשיבה צריכה להיות במהות ובכישורים ולא בהגדרות ובמה שקוראים לו ״מקצוע״.
    לעמוד על כתפי הורים זה פשוט הברקה נפלאה ושם מעולה לספר חינוך – בעקבות העמידה על כתפי נפילים (במיוחד משום שאנו האמהות לא ממש נפילות). אני רוצה להאמין שהם עומדים לצידי ולא על כתפי. לצידי ביכולת להקיף ולהתבונן בי ובשיקוף להם מכל הזוויות האפשרויות כולל מלמטה ולא רק מעל. וכל כך נכון מה שכתבת על מימד הזמן. דברים שרואים ממרום גילנו קשה לראות ממרום גילם וזה יופיה של הצעירות לגמרי.
    מבחינתי בכל דברייך מסתתרת שאלה גדולה של גבולות. איפה מתחילה ואיפה נגמרת הקשבה, עצה, תמיכה. האם תחביב ההופך לעבודה מפר את הגדרת העבודה אם בעיני הסביבה הוא לא נחשב לעבודה כי אין פרנסה מספקת בצידו. מה הגבול בין הנאה להצלחה? האם תמיד יש צורך במבוגר אחראי? ואם כן מהי אחריותו? האם ניתן להקריב כלים מבלי להיות אסטרטג? מהי הקרבה בכלל? היתכן שהיא משנה את תפקידה והופכת למתנה?
    התפקיד שלנו כהורים זה הליכה על חבל דק בין הקשבה, התבוננות וייעוץ. כאחת שרוצה לחנך את ילדיה לעצמאות, אני מחזיקה את עצמי הרבה פעמים חזק מלהתערב ויותר להקשיב. הרי גם אני לא עשיתי מה שההורים אמרו לי אבל ספגתי הכל ובעיקר למדתי ממה שראיתי שהם עושים. לכן, אנחנו יכולות להביע דעה, הרבה להקשיב ולקוות שמשהו, מתישהו יחלחל אבל הכי חשוב להתנהל ולשמש דוגמה במעשים במקום במילים. אם הילדים שלי ראו שלמדתי תואר בגיל 46 הם מבינים שאף פעם לא מאוחר ללמוד. אני יכולה לומר להם את זה מליון פעם זה לא יתפוס.
    (לגבי התערבות ראיתי עכשיו סרט שמבוסס על סיפור אמיתי שמדבר בדיוק על התערבות ששינתה את התמונה. סרט מצויין לדעתי גם בנטפליקס בשם Hillbilly Elegy)
    יאללה, עניתי תשובה מלאה 🙂
    יקרתי תמשיך לכתוב ולעורר מחשבות. תענוג. שבוע נהדר.

    1. מינה,
      קראתי, וקראתי שוב, ושוב. כי כל פעם עלו בי מחשבות אחרות.
      בהתחלה חשבתי: את כותבת את ההבדל בין התפישה המודרנית (שלי) לפוסט מודרנית (שלך). כי בגיל 53 אפשר לראות רחוק יותר מאשר בגיל 13. לא תשכנעי אותי שלא. יש מי שמסתכל ויש מי שלא – בזה אני מסכימה אתך; אבל העין, ככל שהיא מתבגרת, לומדת לראות עוד סדקים ומקומות נסתרים, ויש לה גם יכולת להסתכל אחורה. זו באמת יכולת שבאה רק עם הגיל.
      מצד שני, אין לי כוונה להחזיר את תפישת "המבוגרים צודקים תמיד". הם לא.
      מצד שלישי, יש הגיון מסוים בהתייחסות לקטינים כאל כאלה. כשלמדתי דמוגרפיה, אי-אז, דובר על כך שנולדים יותר בנים מאשר בנות, אבל יש שתי תקופות בהן בנים מתים יותר מבנותף הגילאים הצעירים (עד שנה או עד חמש, תלוי במקום ובתקופה) וגיל ההתבגרות עד שלביה המאוחרים. כי בגיל הזה פחות רואים סיכונים. פחות מוכנים להתחשב בהם ולדבר עליהם. יש בזה הרבה קסם, יש בזה הרבה טוב – יש תעוזה שאין למבוגרים, יש שעטה לקראת חזון – וכגודל הנסיקה גודל ההתרסקות.
      וכן, כנראה שאת צודקת, שיש פה שאלה גדולה של גבולות. איפה שהוא בין המטוטלת של שניים-שלושה דורות אחורה (המבוגרים כיודעי כל) לזו של היום (הילד יודע מה טוב לו) צריכך להיות איזור בטוח. אבל זה קל להגיד, וקשה יותר לזהות, ובעיקר קשה לדעת מתי צריך לשהות בו ומתי באחד הקצוות.
      ועוד דבר אמרת: שלא הכל אנחנו אומרים. שכשהילדים רואים מה אנחנו עושים זה חזק לא פחות מכל דיבור. וזה נכון, אבל זה לפוסט אחר.
      (וראיתי את Hillbilly Elegy בעקבות מה שכתבת. אומר זאת כך: לא השתגעתי על הסרט, אבל הוא מציב תהיות. בעיקר לגבי יכולתם התיפקודית של אלה שלא גדלו בבית מתפקד. למעשה, אני חושבת שהוא מציב דרישות. המונח "אוכלוסיות מוחלשות" ממש לא מתקבל על דעתו, ובמובן זה – גם הוא, כמוני, אינו פוסט-מודרני).
      תודה שכתבת. זו בהחלט היתה נחשבת תשובה מלאה, אפילו במבחנים שלי (-: כל כך שמחה בתגובה הזו!
      שבוע טוב, וחורף טוב, ובריא

      1. עכשיו אני צריכה לקרוא את התשובה שלך שוב ושוב. אני לא אגיב שוב כי זה לא יגמר. מסכימה עם הפתיחה אבל המנעד קדימה משתנה עד גבול מסויים. אז משהו בקטנה – א. מעניין הסינון הדמוגרפי. לא ידעתי. חשבתי שזה משתנה רק בעקבות מלחמות. ב. מה שהוריד לי הרבה אסימונים זה ההבנה שהילדים הם סוג של השתקפות שלנו בעקבות הספר אוף גוזל״ (כן ב-א׳) של עלי כץ אם אני לא טועה. ג. מאד מעניינת אותי דעתך על הקשר בין ״אוכלוסיות מוחלשות״ ״בתים לא מתפקדים״ ומחוננים – סוג של נושא פוסט בפני עצמו. ד. הצחקת אותי עם העובדה שהתשובה מלאה.

  7. חיכיתי לפוסט שלך בעקבות הסדרה, תודה שכתבת. התייחסת לשני נושאים בשחמט שיכלו להיות מטאפורה מעניינת בסדרה, ולטעמי לא פותחו מספיק: היכולת לראות כמה צעדים קדימה (וזה שאת רואה את זה במשחק שחמט, לא אומר שאת רואה את זה בחיים עצמם), ומהלך ההקרבה שמישהו בצד השני צריך לקבל כדי שזה יעבוד.
    גם עניין מקומם של ההורים מעורר מחשבות, כי היו כמה דמויות הוריות בסדרה שהשפיעו על מהלך חייה של בת'.

    1. מעין,
      הנושאים לא פותחו מספיק במהלך הסדרה. ואולי כן? אנ מרגישה שהם מנגנים לכל אורכה, לפעמים בקול, לפעמים בשקט.
      כי על מה הסדרה הזו, בעצם, אם לא על השאלות הגדולות הללו?
      (אגב, כך התחלתי את הפוסט. אחר כך הבנתי שזו שאלה משנית, ובטח אכתוב עוד פוסט, של הערות השוליים…)

        1. בכלל לא חשבתי על האפשרות הזו, שזה ויתור על הרובד הכתוב! זה בהחלט אפשרי. בסוף עוד אתפתה לחפש ולקרוא את הספר…

  8. כמי שמחזיקה חוט ומחט ברמה יומיומית אני מתחילה מפה "קו התפר שבין משהו שעושים, אפילו אם זה מה שעושים כל יום, לבין המרכיב העיקרי בזהות." בעיקר מפני שבן גיל 12 ל18 שתי המחוננות שלי בחרו גם לרקוד. וזאת היתה לגמרי זהות. שום דבר אחר לא הוזנח ולא קופח אבל כל החיים סבבו סביב זה. הן היגדירו את עצמן כרקדניות וגם הסביבה ראתה אותן ככה. בניגוד למחוננים אחרים הן לא הקדישו את כל תשומת הלב שלהן לתשוקה אחת ויחידה וטפחו גם כשרונות אחרים ולכן בסוף התיכון החליטו כל אחת לעצמה שיחפשו מה הן תהיינה כשתהיינה גדולות….יש לטעמי "סכנה" במחוננים המגיעים מאד רחוק בגיל צעיר מאד, לא רק להם עצמם אלא גם למי שסובב אותם שנוטים לראות אותם בצורה חד מימדית ככאלה הטובים רק לשחמט או פסנתר או מתמטיקה. לא פעם התוצאה היא אנשים מוכשרים מאד אבל בלתי נסבלים….הורים (ואני מרחיבה קצת כי לפעמים גם דמויות בוגרות אחרות יכולות לשחק הנושא תפקיד משמעותי) ללא ספק צריכים להיות עוגן יציב ורוח במפרשים טלסקופ לכוכבים וזכוכית מגדלת…עכשיו רק נשאר לי לראות את הסדרה….

    1. שימי לב, ריבי, למה שאת אומרת: התחביב היה זהות, אבל לא זהות יחידה. הן רקדו – וגם, וגם, וגם.
      אני חושבת שתחביבים הם בהחלט חלק מזהות, וזה בריא – כשהם עדיין תחביבים! האם נראשו להן מספיק אבנים קטנות לסדר מסביב לאבן הגדולה? – חושבת שכן.
      ואת מעלה עוד נקודה: הסביבה דוחקת את המחוננים לפינה שבה יש רק דבר אחד, שהם טובים בו. זו מלכודת דבש לא פשוטה. וכן, זה לא רק הורים אלא גם דמויות בוגרות אחרות.
      ועכשיו, כפי שציינת, נשאר לך רק לצפות…

  9. כמה טוב שאת פה להאיר את הצדדים, אני באמצע של הסדרה הזאת, שמרתקת אותי! ומעלה המון שאלות לא פתורות לגבי החלטות של נערים ונערות בגילאים האלה ומוליכה אותי שבי אחרי האבסולוטיות שבבחירות. תודה על המילים שלך

    1. תודה אביטל.
      האבסולוטיות שבבחירות. היא כל כך מפתה: היא מאפשרת, כאילו, לדלג על חלקים קשים בעתיד. זוכרת כיתה שלי שבה התחתנה אחת הבנות בתחילת י"ב. היתה הרגשה של "היא פתרה לעצמה את כל ההתלבטויות של אחרי תיכון". כמובן, זה לא עובד. זה רק נראה כך, מגובה ההתבגרות….

  10. ידעתי שמה שתכתבי יהיה סופר מעניין. הנושא שהעלית, יש בו הרבה יותר שאלות ופחות מדי תשובות. זה טיבו. אני מרבה לכתוב על זה שבגילי, הפרספקטיבה טובה יותר כיוון שאני יכולה להביט הרבה אחורה ויש לי מיומנות מה להביט קדימה. כמו שציינת, בגיל ההתבגרות אין את הפרספקטיבה הזו, ואני יכולה להעיד על עצמי שהדבר האחרון שרציתי בגיל הזה הוא התערבות מבוגרים בכלל או של הורי בפרט. אני "ידעתי הכי טוב" ואף אחד לא היה יכול לשכנע אותי שהוא יודע יותר טוב. בשלב מסויים גם למדתי להגיד (וגם לחשוב) שהכי טוב לעשות את הטעויות שלי לבד. אז כן, הנער הסובייטי לא מבין את השאלה מה יעשה אחרי שיזכה באליפות, אבל האמת היא שגם אנחנו, שמבינים את השאלה לא באמת יודעים לענות עליה. יש לנו השערות מושכלות על פיהן נתכנן את צעדנו הבאים, אבל את תמימות הגילוי איבדנו. אולי עדיף להשאיר אותה לבני ובנות הנעורים. נדמה לי שכך יוכלו לטעות את הטעויות שלהם ולממוד מהן יותר.

    1. תודה, רבקה יקרה!
      את מעלה פה משהו כל כך חשוב – לא תמיד נותנים לנו מתבגרים לעצור אותם… ויש הרבה אמת בדברייך, שאנחנו לומדים מהטעויות של עצמנו יותר משנלמד מטעויותיהם של אחרים. נדמה לי שיגאל לב כתב פעם על הגיל שבו הצעירים מוכרחים להתיישב על ספסל שעליו כתובת "זהירות, צבע טרי!" רק כדי לבדוק אם הצבע באמת יורד.
      ועדיין, יש נקודה – לא תמיד גלויה לעין – שבה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד. כשהם קטנים זה השלב שבו הם רצים לכביש, קופצים לתוך מדורה או מנסים לחנוק את אחיהם הקטן. כשהם גדלים, זה יכול להיות השלב בו ההתנהגות שלהם מסוכנת להם – באותו רגע או לעתיד לבוא – בדרכים אחרות, סמויות יותר. עליה אני חושבת. וזו דילמה תמידית כהורים וכאנשי חינוך: האם הגענו אל הנקודה הזו, או שעוד לא?

  11. נקודות מענינות למחשבה. בצעירותי הורי ובעיקר אימי, ממש לא עודדו אותי לעבוד – העבודה שלך זה ללמוד – מתוך מחשבה קדימה, שרכישת השכלה תשתלם כלכלית (במקרה שלי צדקו). מצד שני הם לא עודדו אותי ללכת אחרי התשוקות שלי – כי בעתיד יהיה צורך להתפרנס. אנחנו מאפשרים לילדים ללכת אחרי התשוקות שלהם , אבל מעבירים גם מסר של הצורך בסופו של דבר להתפרנס. ילדי כבר בגיל צעיר התנסו בעבודה בתחומים שעשויים להיות העבודה שלהם. אני רואה בכך הזדמנות להרחבת כישורים אישיים, שלא ניתנים בבית הספר.
    המספט הסוגר שלך נכון – תמיד. גם להורים לילדים לא מחוננים.

    1. הי רחל, באמת תהיתי מאיזו זווית תכתבי על הסדרה.
      צפיתי בסדרה והפוסט הזה מרתק ממש עם ובלי קשר אליה. את מדברת על גבולות דקים בין הורים לילדים לתחומי העניין שלהם. איפה האיזון זו באמת שאלה מעניינת, ואני בטוחה שהתשובה תלויה בהמון גורמים. היא בטח גם יכולה להשתנות במהלך הזמן.
      האמת, הייתי שמחה אם הילדים שלי היו נתפסים למשהו בצורה שתכבוש אותם (חוץ מיוטיוב ונטפליקס). אולי זה עוד יקרה.

      1. ענבל,
        אולי זה סימן ההיכר של סדרה טובה: שהיא נוגעת במקומות שונים, מעלה כאבים ישנים ותהיות חדשות, ולהיפך…?
        אני מסכימה אתך ששאלת האיזון תלויה בהמון גורמים ומשתנה עם הזמן. מעטים המקרים בהם ברור לכל אחד שיש או אין איזון. הקושי הוא באותם מקרים בהם זה לא מספיק ברור. במקומות בהם יש סיבה טובה לטפח את הדבר האחד והיחיד…
        ומה שכתבת על ילדיך מעורר אותי לחשוב; הרי יש ילדים שאין משהו שתופס אותם בטוטאליות. הם עושים דברים שונים, מתנסים במגוון, מרחיבים יריעה. בעצם, יש גם מבוגרים כאלה… אבל פחות. כלומר, מתישהוא מתחדדים תחומי העניין. האם יש גיל שבו, אם לא תפס אותך משהו, זו בעיה? – גם זו שאלה, היפוכה של שאלת הדבר-האחד-שאין-בלתו.

    2. ינינה,
      "העבודה שלך זה ללמוד" – זה משט שגם אני שמעתי אותו, ואני ממש לא פוסלת אותו. את מדברת על מורכבות: על הצורך בפרנסה שלא סותר עיסוק בתשוקות – בסופו של דבר אני מאמינה באיזון כזה או אחר. ואת מדברת על הרחבת אופקים וכשרונות – לא על צמצומם! כמובן, מי שאוהב את עבודתו – זו מתנה גדולה.
      ולגבי הסוף, את צודקת. תודה. הייתי כל כך בחוויית האובססיה האפשרית של מחוננים שלא חשבתי על זה שבעצם, השאלות האלה עומדות בפני הורים רבים, והתפקידים ההוריים אינם שונים (מה שעשוי להשתנות זו עוצמתה של הסיטואציה).

    3. ינינה,
      איכשהוא התפספסה לי התגובה הזו. מזל שתגובה חדשה גרמה לי לחזור ולקרוא את הקודמות…
      מעניין שכתבת על החינוך של הוריך "במקרה שלי הם צדקו". האם זה לא כך ברוב המקרים? כל פעם כשאני קוראת סיפורי סינדרלה (רמי לוי כדוגמה) אני חושבת על נדירותם; נראה לי שגם היום, עם כל האינפלציה של ההשכלה, היא משתלמת כלכלית.
      וכמה מעניין הסדר בו כתבת: "מאפשרים לילדים ללכת אחרי התשוקות אבל מעבירים מסר של צורך להתפרנס". אולי בסדר הזה טמונים פערי הדורות?

    1. תודה איה. שמחה ממש שהגעת וקראת.
      ואני רואה הדים לדעתך בנושא תפקידם של ההורים בפוסטים שאת כותבת, בעניין כלכלת משפחה – וכן, חושבת שאנחנו חולקות דעה משותפת…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן