המרדף אחר לומד עצמאי

אם לסכם את השלב הזה: היתה לי מוטיבציה ללמידה ובעקבותיה התחלתי תהליך למידה שניהלתי ושלטתי בו. נדמה לי שניתן לומר שהייתי לומדת עצמאית.

שלב 3: יושבת לכתוב את הפוסט

"למה אני צריכה לעשות עבודה?" שאלה אותי פעם ת', תיכוניסטית מחוננת, שאיתרע מזלה ללמוד אצלי הסטוריה. "הרי המטרה של העבודה היתה שאני אלמד את החומר למדתי, הבנתי, למה אני צריכה לכתוב את זה עכשיו?"

זו שאלה מצוינת. שאלת תוצרי הלמידה מלווה את מערכת החינוך ממש כפי שהיא מלווה את כל מתנגדיה. עבורי הכתיבה היא שלב בלמידה. ממש כמו שכתבתי בפוסט על חשיבותם של מבחנים לתהליך הלמידה, כשאני כותבת פוסט אני חוזרת על כל מה שלמדתי מההתחלה ועד הסוף ומסדרת אותו לעצמי מחדש. ככה גיליתי שחסר לי משהו.

שלב 4: אני מבינה מה מזכיר לי לומד עצמאי

ופונה אל חברותי בלוגריות הטיולים בבקשת עזרה. "עבודה קצרה להשתלמות הביאה אותי לתאר תהליך הנחיה של לומד עצמאי כתכנון מסלול לטיול עבור מישהו אחר", כתבתי להן, "כשהתגלגלתי עם זה, גיליתי שאני בעצם כותבת פוסט לבלוג (איך לא?…) אז אם יש לכן פוסט שמדבר על ארגון טיול, רצוי כזה שילדים מעורבים בו – אשמח לקרוא".

וככה נוספו לי עוד מחשבות:

ינינה אפק מהבלוג "אפקים מטיילים" הזכירה לי שלפעמים יעד שנראה לא משהו מתגלה כהצלחה מסחררת. לטביה ואסטוניה, שתי מדינות שאין בהן שום "וואו", התגלו כיעד מוצלח מאוד לחופשה עם מתבגרים. הסוד? "שקעתי בתכנון מדוקדק עם הרבה מחשבה והתאמת התוכניות לצרכיהם של המתבגרים". כי ממש כמו בתהליכי הוראה ולמידה, חשוב לפתות את הילד להיכנס לתהליך, אבל לא פחות מכך – חשוב שהתהליך יהיה שווה כניסה. ולפעמים זה התכנון שעושה את ההבדל.

רחלי לביא-דגן שכותבת את "רק-עתיק" נתנה לי שם ומסגרת ל"שיטת" הלימוד המשונה שלי: למדתי ש"טיול כוכב" הוא טיול שמתאפיין ב"לינה במקום אחד או שניים מרכזיים ומשם יציאה למסלול יומי. בכל יום יוצאים לכיוון אחר ובערבו של יום חוזרים למקום הלינה. כך ניתן לראות אזורים שונים… בטיול אחד, להנות מן המקומות השונים והנופים השונים בכל אזור ללא נסיעות מיותרות ומבלי להתעייף". לפעמים נדמה שלמידה חייבת להיות ליניארית, אבל הליניאריות גובה מחיר. ממש כמו הטיול.

ורבקה קופלר ש"אוספת אוצרות" תיארה שיחה שקיימה עם תלמידי "כיתת נסיעות" של בית הספר הדמוקרטי "קהילה". היא פתחה את הדיון בשאלת הסיבה והתכלית – "מה גורם לנו לרצות להוציא חלק נכבד מהכסף שלנו ואת כל החופשה השנתית שאנחנו מקבלים מהעבודה על טיול בארץ זרה?" שאלה את הילדים. כי כמו בלמידה, למסע יש מחיר, וצריך להכיר בו ולהיות מוכנים לשלם אותו. ואז היא המשיכה בסוגיית התיעוד וסיפרה לילדים שהיום יש בלוגים של טיולים ובשפע, וש"מותר לכתוב בבלוג מה שרוצים, גם שלא נהנתם בכלל בטיול". היא המשיכה וסיפרה "על סוגי בלוגים שונים: של מטיילים עוברי אורח שמספרים על ההתלהבויות שלהם, על מקומיים שמספרים בבלוגים שלהם על המקום שהם גרים בו והפינות המיוחדות שמטיילים מזדמנים עשויים לא להכיר, ועל בלוגרים שמפרטים בדיוק מירבי את מהלך הטיול שלהם כדי לתעד אותו כמו יומן". כי תיעוד הוא חלק מהחוויה, ובלוג הוא אחת הדרכים לתעד חוויות.

אחרית דבר, שבעצם לא יכולה להיות

לא יכולה להיות אחרית, כי לומד עצמאי הוא מי שהוא Long Life Learner. מעצם הגדרתו אינו דומה הלומד העצמאי של היום ללומד העצמאי של מחר. אם הוא דומה, לא בטוח שהוא למד.

ובכל זאת, מה נתן לי המסע הזה?

כמה תובנות חינוכיות.

וקצת רגיעה: אני יכולה להניח לאותה מילת-באזז טרנדית, "לומד עצמאי", לשבת בשקט. נרגעתי מהצורך הדוחק לשאול "איך אנחנו מגדלים כזה". לא השתכנעתי שמחוננים הם כאלה באופן טבעי; השתכנעתי שיש בהם רבים שהם כאלה, אבל גם רבים שלא. כן השתכנעתי שכמו כל מטרה חינוכית אחרת, אם לא נגיד שאנחנו רוצים לגדל עצמאי – הוא לא יגדל לבד, ומצד שני גיליתי (שוב) שצריך להגדיר טוב יותר מתי נדע שעשינו את מלאכתנו נאמנה.