רחל ארליך

רחל ארליך

פרפרים וכריזנטמות: מחשבות על כישורים חברתיים של ילדים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
פרפר בשדה כריזנטמות

"אז מה אתם? פרפר או כריזנטמה?"

זו היתה השתלמות, וההוראה שקיבלנו היתה להתקבץ בזוגות ולספר זה לזה על מתנה מוצלחת שנתנו פעם למישהו. השעה היתה 17:00 בקירוב, והסבלנות שלי להפעלות כאלה, שגם כשהיא בשיאה היא לא גדולה, ממש לא היתה בשיאה. אז כשד' התיישבה לידי כדי לספר לי על מתנה אקסטרימית במיוחד שנתנה לבתה ליום הולדתה שמחתי מאד. סיפרתי בחזרה על כרטיס ברכה שקניתי לאמא שלי ליום ההולדת ה-75 (בצורת מכונת כתיבה, ומוזהבות בו אותיות "יום הולדת שמח" – כרטיס מתאים מאין כמוהו לאמא שלי).

סיפרנו, חזרנו למקומנו, וכבר נשמתי לרווחה כשלא התבקשנו לספר "איפה התרגיל פגש אותנו". אבל הנשימה נעצרה מיד כששאלה יעל הכהן, המנחה: "אז מה אתם? פרפר או כריזנטמה?"

במשימה כזו, אמרה לנו יעל, מתחלקת האנושות לשניים. חצי – פרפרים: אלה שחוששים להיתקע עם מישהו שלא בא להם לשמוע, והם מזנקים ממקומם ומתבייתים על השותף שירצו לעשות איתו את המשימה. והשאר – כריזנטמות: יושבים בכסאם, ומחכים שאיזה שהוא פרפר יטריח את עצמו ויגיע אליהם.
ואתם, חזרה ושאלה, מה אתם? פרפרים או כריזנטמות? האם אתם יודעים מה אתם? אם לא – תשאלו את הילדים שלכם. או את התלמידים. אפשר גם את השכנה ממול, היא בטוח יודעת. והאם אתם יודעים מתי טוב לכם שאתם כאלה, ומתי לא? האם אתם יודעים לזהות מתי שווה לכם להשקיע מאמץ ולהיות מהסוג האחר?

כריזנטמה

הסמארטפונים טרם נראו בארץ, והיות שהמילה "כריזנטמות" השאירה עלי רושם עמוק במיוחד, פתחתי את גוגל מיד כשחזרתי הביתה, כדי לראות מהי אותה כריזנטמה אקזוטית. באכזבת-מה גיליתי שזו בסך הכל חרצית, כזו שפרחה במליונים במחוזות ילדותי. אם כך, גמרתי בלבי, מהיום, כשמטילים עלי משימות כאלה – אהיה פרפר.

בשלב הגולם.

גולם של דנאית הדורה. אם כבר גולם, לפחות אעשה את זה בסטייל! (קרדיט לתמונה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Golem02.jpg)

כתה א, אסיפת הורים ראשונה. המורה של שלג מסבירה לי שלילד אין הרבה חברים. כלומר יש, שניים-שלושה, ובבית לא שומעים תלונות, להיפך. אבל המורה לא רגועה. נדמה שהיא חושבת שכל ילד צריך להיות מסמר חברתי, ומי שאיננו כזה – צריך לעבור ניתוח החלפת אישיות, ובהקדם. אני, מצדי, מנסה להסביר לה שלא כולנו יכולים להיות מוקפים בחברים כל הזמן. לא הולך לי.
"הצד החברתי מאד חשוב", היא מסבירה לי שוב. כאילו לא הבנתי.
"נכון", אני אומרת לה, "אני מסכימה אתך. אבל יש אנשים שמחפשים חברויות מועטות, ויש כאלה שצריכים עשרות ילדים סביבם. אני, למשל, מהסוג הראשון, וגם שלג, כנראה. אנשים שונים זה מזה, את יודעת". אומרת, ורואה על פניה את הבעת "ההורים האלה שלא מבינים ולא אכפת להם ומסכן הילד".

כמה חברים צריך ילד? מי מחליט כמה זה מעט מדי?

פעם חשבתי שזה עובר במשפחה.

תנועת הנוער "בני עקיבא" היא ציר חשוב בחברה שאני חלק ממנה כל חיי. "באיזה שבט את?" זו שאלה חשובה יותר מאשר מה גילך (כי היא מקפלת בתוכה גם את "איפה גדלת?" ומכאן עוברים מיד ל"אז את מכירה את אלי? לא? מוזר, גם הוא מהצפון"). היא ציר חשוב, כי כולנו היינו חניכים בתנועה (ואם לא – מה לא בסדר איתנו?), וחלק מאיתנו נכנס להדרכה.

(אוי, ההדרכה. כמה עוגמת נפש וכמה דמעות נשפכות מדי שנה על מי-כן-מי-לא. גורלות נגזרים בידי קומונרית שהיא שמיניסטית+סנטימטר, ודימוי עצמי, והחיים שנחרבים לעולמי עד. אבל על כל אלה אכתוב פעם אחרת).

לא נדיר לראות משפחות של מדריכים. הוא היה מדריך, וגם אחותו הגדולה, ועכשיו הקטן. רק השלישית לא, מעניין. ומוזר, כי גם ההורים שלהם היו כאלה (ועוד לא עבר להם. מתי תתבגרו?) טיפוסים של מדריך בתנועה.

ומה קורה כשההורים מאד חברותיים, והילד לא? מה עושים כדי לתקן אותו? ולמה עושים את זה? כי חברותיות היא מה שצריך להיות בבסיס הנתונים של כל אדם, כי ככה החברה האנושית ומה תעשה כשתגדל ואנחנו כבר לא נהיה פה כדי לעזור לך, או כי אם אינך חברותי זה אומר, חלילה, משהו על החינוך בבית, אוי מה היה לנו?
ומה קורה להיפך, אם כבר? האם הורים שלא משמשים מפיקי-אירועים-בשכונה ומסמרי-הערב-באירועים-האלה מסוגלים להכיל ילד שמביא הביתה חברים, וכשלא – מבלה בחוץ?
ומה נורמלי? ומי קובע?

מרכז המחוננים הוא "בשביל החברים"

"למחוננים יש בעיה חברתית. זה הרי ידוע, כל מי שמכיר מחוננים יודע את זה".
"אה, רגע, ההוא, החברותי הזה, מחונן?!" (– טוב, זה עוד בטווח הטעות הסטטיסטית. מישהו צריך להיות היוצא-מן-הכלל המעיד-על-הכלל).

כמו מיתוסים אחרים, גם המיתוס הזה על מחוננות – יש לו על מה לסמוך, ועדיין, הוא מיתוס ואיננו מציאות. "בבית הספר היסודי לא היו לי חברים, אבל כאן – יש לי המון"; "אין לי בעיה חברתית, פשוט בשכונה אין לי חברים". את המשפטים האלה אני שומעת שוב, ושוב, ושוב. בכיתות מחוננים, במרכזי מחוננים. "מה טוב פה? למה את באה לכאן?" אני שואלת בת עשר ביישנית, ובעיניים נדלק אור והיא אומרת: "בשביל החברים". וכשאני שואלת "ומה עוד", האור לא כבה לרגע, אבל המוטיב מתעקש לחזור: "אני לומדת פה דברים שלא הייתי לומדת בשום מקום אחר, וכיף לדבר עליהם עם החברות החדשות שהכרתי כאן. וזה כיף להפסיד בית ספר וגם המורים מעניינים ממש, והיום אפילו תבוא אלי חברה".

ובין השורות אני שומעת:
"בשביל החברים", כי בבית הספר הרגיל או הקודם לא היו לי, ואבא ואמא דאגו, וגם המורה. והאמת היא שגם אני, כי אם כולם דואגים כנראה שיש פה בעיה". ויש. בעיקר בעיה של חוסר התאמה, של היצע לא נכון. ולפעמים הוא פרפר, ולפעמים כריזנטמה – תלוי באיזה שדה הוא מוצא את עצמו…
ועוד אני שומעת: "ככה אני וזהו, וככה טוב לי. ולמה אחרים חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי?"

ומצד שני אני חושבת:
המחונן הוא כזה, לפעמים, והוא כזה כי ככה הוא – אבל גם כי אנחנו מטפחים את היותו כזה. הרבה יותר כיף לאתגר את המחונן בן החמש בשאלות בחשבון ובמשחקי מלים ולא ב"עכשיו אתה מסתדר לבד עם חבר, בלי שאעזור לך". הרבה יותר קל להניח שאין למחוננת חברות כי כולן מחפשות את ערוצי האיפור והאופנה ביוטיוב, ואף אחת לא צופה כמוה בסרטוני המדע, מאשר לפתוח בפניה תחומי עניין חדשים, לתרגל אתה שיח לא-אינטלקטואלי, לעודד אותה להצטרף למעגל ולפתוח בשיחה עם מי שהיא לא מכירה.

אז מי אני. ומה החלק של המחוננות ב"אני" הזה?

אביטל אנגל היא צלמת ומעבירה סדנאות. לאחר שנים של עבודה עם אנשים, רכשה אביטל מיומנות ורגישות שמאפשרת לה לחזק את תחושת המסוגלות של המשתתפים באמצעות שיח שמתפתח סביב התמונות שצולמו במהלך הסדנה. בין השאר, היא מעבירה לתלמידים מחוננים סדנת צילום בדרך לתקשורת מקרבת ולגיבוש. הסדנה עוסקת בדיוקן, בפערים שבין איך שאני רואה את עצמי לבין איך שאני נתפס ע"י אחרים ומה השינוי שהייתי חפץ בו.

סלפי. מי אני?
הסמארטפון בשירות הזהות העצמית. קרדיט: https://unsplash.com/@priscilladupreez

בדרך כלל, בכיתות המחוננים, קהל היעד הוא תלמידים שמכירים זה את זה. תמיד מעניין לראות איך בוחרים התלמידים עם מי לעבוד? אילו תלמידים יבחרו שלא להשתתף, ואיך – באופן מופגן או בעדינות? מי אלה שישתפו בתהליך שעברו, יסבירו את התמונות שצולמו, ומי יימנעו מכך?

בסדנאות שמעבירה אביטל, כמו ביצירות תלמידים מחוננים במסגרת הבמות המחוננות לקולנוע, לתיאטרון ולכתיבה שמפעיל האגף למחוננים ולמצטיינים, יש עיסוק רב בשאלה הזהות הזאת, המחוננת. מי אני, מה זה מחונן, מה חושבים עלי ומה זה אומר עלי שחושבים עלי כך. זה הגיוני: מדובר בתלמידים בכיתות ה-יב – בדיוק הגילאים בהם עוסקים בזהות, במשמעות החיים בכלל ושלי בפרט.

לפני מספר חודשים זכיתי להנחות מושב בו הציגו תלמידים מחוננים הצגות פרי עטם ובבימויים. המושב התקיים ביום הצגת תוצרי הבמה המחוננת לתאטרון – ​​​תכנית לקידום כתיבה והפקה של הצגה במסגרות המחוננים, הכוללת מתן במה ארצית לתוצרי התלמידים. חמש הצגות של תלמידי ביה"ס היסודי הועלו באולם "הבימה", ובחלקן – כמו גם בהצגות לא מעטות של תלמידי החטיבה – סיפרו התלמידים על חוויית המחוננות. שווה לראות את ההצגה כולה, אבל אני משתפת פה סצנה קצרה מתוכה, שעוסקת בדימוי העצמי של המחוננת וסביבתה:

מעניין לחשוב מה היה קורה אילו לא היתה למחוננים מסגרת מתאימה כזאת, שבה מותר להם לומר את הדברים כפי שהם: מסגרת שבה מותר לצחוק, מותר לכאוב, מותר ללגלג על עצמנו, מותר לשים מראה – לנו, ולמסתכלים עלינו, ולפעמים, בשוליים, מותר גם לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו.

ואיפה אנחנו? הורים, מורים?
כמה אנחנו מאתגרים אותם, וכמה מגוננים ומונעים מהם התנסות?
ומה הם, ומה אנחנו: פרפרים או כריזנטמות?

~~~

17 תגובות

  1. גם אני למדתי בבית ספר למחוננים, אבל יש לי זכרון חלש מאד וקשה לי לשחזר מה היה אז… אני כן זוכרת שהיה לי טוב ומאתגר ומעניין. לא חושבת שהרגשתי מתאימה לאיזו משבצת של סוגי מחוננים אבל כנראה שהרגשתי מתאימה לשם יותר מאשר לקבוצת הגיל שלי בקיבוץ…
    היום כמי שהיא אמא והייתה עד לא מזמן מורה אני חשה אמביוולנטיות כלפי התחום הזה- מצד אחד חשוב שהילדים ימצאו לעצמם קבוצת שייכות וירגישו נוח עם עצמם ומצד שני הוצאתם מהסביבה הרגילה נראית לי פחות טובה. בבית הספר בו לימדתי הייתה כיתת מופ״ת שהיא כנראה הגרסה העדכנית של כיתת מחוננים בתוך בית הספר. כמה לא מפתיע שהיא מבוססת קודם על כישורים מתמטיים ( הצד החלש שלי). כל נושא ההגדרה של מיהו מחונן בעייתי בעיניי…
    השתעשעתי לשמוע ביום התעודות אמא של ילד ביסודי , ״חנון״ קלאסי כזב אומרת לחברה: ״הבן שלי אמר שקיבל תעודה מצטיינת ואני אמרתי לו ׳ואף על פי כן אני אוהבת אותך׳״, כל זאת בחיוך ובהומור. בעיניי כל ניתן מקום יתר לציונים היא בעייתית והכי חשוב שהילד יצמח ויתחזק בכישוריו, מה שלא יהיו.

    1. שולי, אני מבינה את האמביוולנטיות, ובכל זאת מקשה: מחוננים שזקוקים למענה הם כאחוז עד שניים באוכלוסיה. ברוב המקרים הם יחידים בכתה. איך יקבלו מענה מלא בתוך החברה שהם כל כך שונים בה?
      כיתת מופ"ת איננה, ולא מיועדת להיות, גרסה עדכנית של כיתת מחוננים. היא בדיוק מה שכתבת – כתה מדעית! אין בה התייחסות למאפיינים של מחוננות (התפתחות א-סינכרונית, עוררות יתר, צורך באוטונומיה). במובנים מסוימים היא אפילו עושה ההיפך – שמה דגש רב על התירגול, גם במקום בו הוא לא צורת הלמידה המותאמת למחוננים. ועוד לא אמרתי מלה על מקצועות שאינם מדעיים ומקומם בכתה כזאת. כן, יש ילדים מחוננים לא מעטים בכיתת מופ"ת, זה אפילו הגיוני, אבל לא נכון לצמצם את עולמם של ילדים מחוננים לכדי מתימטיקה ופיזיקה בלבד.
      לגבי התחזקות בכישורים – היה לי דיון על זה עם גלית שול, שכתבה בבלוג שלה על כך שצריך לחזק את מה שחזקים בו. אני תמיד בהתלבטות. אני רוצה לחזק את מה שחלש, וגם את מה שחזק. לא מוכנה שילד בן 10 יגיד לי "זה לא בשבילי", ולא משנה מהו ה"זה" הזה. אני אומרת: תתנסה, תבדוק, תתאמץ – אחר כך תחליט אם לוותר (אם זה אפשרי). הייתי מאד רוצה שכל ילד, ממש כל ילד, יחווה קורס תיאטרון אחד במהלך חייו. גם ילדים כמוני, שתיאטרון זה ממש לא הם. ובמוזיקה (כנ"ל), ועוד ועוד. קורס, או שניים, וזהו. בלי להתמחות, אבל בהחלט עם לפתח את החלקים שפחות. להכיר אותם. איך נדע מה החוזקות שלנו, אם לא התנסינו בכל כך הרבה אפשרויות?

  2. כתבתי כאן תגובה ארוכה ארוכה לפני ימים מספר והיא פרחה ונעלמה לה…. באתי לבדוק אולי היא נבטה בחזרה. לא. אז אני כותבת שוב והפעם נגבה!
    צחקתי מזה שאצלנו יש שני פרפרים ושתי כריזנטמות בבית. אני התחלתי ככריזנטמה והפכתי לפרפר.הפוסט הזה נוגע בי ובבני בייתי בכל כך הרבה נקודות , החל מזאת שלא הלכה לפרוייקט המחוננים כדי לא להפסיד את החברים לכיתה, דרך זה שהוא מלך הכריזנטמות האהובות אבל ממש לא מענין אותו כמה פרפרים יש לו בחייו ובי. זה החזיר אותי לבדידות ומבודדות מאד גדולה בתור ילדה מצב שהיה קשה לי אבל הסביבה היתה לגמרי עיורת לענין. הייתי תלמידה מצוינת וזה היספיק למורים שלי ולהורים שלי. כשכבר כן העזתי להגיד שרע לי הבנתי (אחרי לא מעט זמן) שלא אקבל עזרה ושאני מהווה נטל עם הבעיה הזאת אז זייפתי. זייפתי בהצלחב כזאת גדולה שגם היום לא מאמינים לי שלא היו לי חברים. אני חושבת שזה דווקא חשוב שמורים ערים לבעיה. עדיף להתענין ולדווח מאשר להניח שהוא " ילד שיש לו מעט חברים". הפוסטים שלך גורמים לי לעבד הרבה נושאים ולחבר הרבה קצוותפרומים. תודה גדולה על זה.

    1. ריבי,
      נתחיל מזה שברור שהפעם התגובה נקלטה רק משום שגיבית, נכון? מרפי עובד שעות נוספות!
      אני מתמלאת הערכה בכל פעם שאני שומעת על מישהי שעשתה שינוי, במודע. זה כל כך קשה, לעזוב את הדמות שלנו כפי שקיבלנו ובנינו לעצמנו, ולהחליט – ולהצליח – להיות אחרים!
      אני מבינה ומזדהה עם האמירה שלך, שעדיף שהמורים ידעו ויתעניינו. בוודאי כשמדובר בילד שסובל ממה שהוא (ויש כאלה שסובלים מהיותם פרפרים. קשה לכריזנטמות להבין את זה, אבל גם כאלה כבר פגשתי). ברור שלא כיוונתי לחוסר מודעות או לחוסר עניין; כיוונתי למצב שבו למבוגרים ברור מה צריך להיות, כי יש דגם של ילד רצוי, אפילו "נכון", וקשה להם עם ילד שהוא זיגזג.
      תודה שאת קוראת. תודה שאת חוזרת לספר. לא מובן לי מאליו, ומרגש בכל פעם מחדש.

  3. כתבת מקסים.
    כשהייתי ילדה היתה לי חברה טובה אחת. קינאתי ב"מקובלות" שכולן רצו להיות חברות שלהן, ושהיו במרכז החבר'ה. גם לילדים שלי יש מעט חברים. פעם נלחצתי מזה נורא, והרגשתי צורך לחברת אותם, לקחת אותם לחברים, לדאוג שיפגשו עם חברים, שלא ישבו כל החופש מול המסכים וכו'. אחרי כמה שנים ירדתי מזה. גם לי אין המוני חברות וגם בעלי הוא לא כוכב חברתי מנצנץ. אז למה שהילדים ינהגו אחרת? זה מה שהם רואים. שאפשר להסתדר מצויין בתוך המשפחה, ובבניין, ועם חברים שיש איתם תחומי עניין משותפים, ולא בהכרח לומדים איתם בכיתה. חשוב לי שיבלו זמן עם אנשים שאינם ההורים שלהם או אחד עם השני, והם עושים את זה וזה מספיק, בלי לחץ.
    אני, אגב, פרפר. תמיד בוחרת את השותפים שלי לפעילויות כאלה, ולא מחכה שיגיעו אלי. זה טיפ שקיבלתי בסדנא שהשתתפתי בה פעם, ומאז אימצתי את הפעולה שכל כך מנוגדת לאופי שלי – לפנות למישהו ולבקש "חברוּת".

    1. יעל,
      קראתי פעם, ופעמיים, ושלוש. בכל פעם מחדש הרגשתי את הדרך שעברת, שכל כך מוכרת לי. זוכרת מתי הבנתי שילדי באמת לא נהנים בלונה-פארק, והיציאה עם "כולם" – הקיטנה, השבט – איננה חובה קדושה, ואפילו לא מכשיר הכרחי לניידות חברתית…
      מעריכה מאד את היכולת שלך ליישם את הטיפ בסדנה: האמת היא שזה טיפ מועיל ביותר, בדיוק למי שחושש קצת להיתקע עם מישהו שלא יהיה לו נוח איתו (כי אם לא אבחר לבד, מי יודע מי יתגלגל אלי?…) אבל לאמץ טיפ שהוא מנוגד לאופי, רק משום שמבינים שהוא נכון ויעבוד בסיטואציה מסוימת – זה מעשה שמצריך שליטה עצמית, ולא מובן-מאליו בכלל.
      מתרגשת ומודה על ששיתפת אותי כך.

  4. קודם כל תודה שהזכרת אותי ואת הסדנה שאני מעבירה למחוננים.
    היום כשבתי בת ה 12 נאבקת להיות מקובלת ומוקפת חברות, אני חוזרת לילדות שלי ונזכרת עד כמה רציתי גם אני להיות בחבורת המקובלים בכיתה שלי. איך נצמדתי למלכת הכיתה ורציתי להיחשב בעיני כולם. עד כמה נורא היתה ההרגשה. עם השנים מצאתי את עצמי עושה את ההיפך, מנטרלת קשרים מיותרים ובוחרת עם פינצטה מי יהיה בחיי ואת מי ראוי להסירמ מרשימת ה 'חברים'. לוקח זמן ובשלות להבין שחברים טובים ואמיתיים יש מעט וגם אין צורך להקיף את עצמך בהרבה אנשים כדי להרגיש שייך ורצוי…
    וחזרה לסדנה שלי, כל כך מודה על ההזדמנות להעביר אותה לנוער המחוננים, לאפשר להם כלי נוסף לביטוי המשמש כמראה ומשקף להם את עצמם. מתרגשת בכל פעם מחדש לשמוע את השיח שנוצר סביב התוצרים ולאחר חוויית הצילום. את הפתיחות שנוצרת אצלם מולי ומול כיתת האם שלהם, שעוטפת אותם ומכילה, שלא כמו בבתי הספר היסודיים מהם הגיעו, שם הרגישו מבודדים שונים ומוזרים שאף אחד לא מבין.
    תודה רחל על הפוסט הזה.!

    1. תודה, אביטל. שאת פה, שאת משתפת, שאת נותנת לילדים את המקום והזמן המתאימים לעבור תהליך.
      אחד החלקים המרתקים, הכואבים, שאני מרגישה בהורות הוא הישיבה מן הצד כשהילדים עוברים התמודדות דומה לשלי. קשה כי כואב פעמיים: הכאב שלהם כואב לי כאם, והכאב שלי חוזר ומציף. קשה כי כל כך מתחשק לנער אותם ולומר להם: הייתי שם, בדיוק שם, ואני יודעת איך ומה צריך לעשות כדי שלא יכאב! – אבל זה לא בדיוק, כמובן, ואני לא באמת יודעת, ולא נמצאת שם כל הזמן לסייע, וגם מאמינה באמת שהכאב (כשהוא במידה נכונה) מצמיח ומלמד יותר מהנסיון שלי. ועדיין, עם כל התובנה הבוגרת הזאת, כואב לעמוד מנגד. אבל מרתק, לראות איך ומה יעשו הם עם ההתמודדות הזאת, לאן יצמחו, דומים לנו ושונים מאיתנו.

    1. שרה יקרה,
      ווא. אילו שאלות.
      אף פעם לא הייתי טיפוס של מתכונים. אפילו בבישול אני לא (מנסה לנסות כל מתכון במדויק בפעם הראשונה שאני מכינה, בד"כ נכשלת גם שם).
      ואחרי זה, רוצה להציע שני דברים:
      הראשון – צריך לזמן התנסויות. לחשוף אליהן גם אם זה באופן מלאכותי. ולהיות שם כמובן כדי לחבק, אבל לא כדי למנוע את ההתנסות.
      והשני – כמו בהוראה, למן התנסויות שמצריכות מאמץ אבל הן בטווח-הגעה של היד. כאלה שאפשר להניח שניתן יהיה להתמודד איתן במידה מסוימת, לפחות, של הצלחה. לא לדחוף להתנסות שהיא בוודאות מעבר לכוחותיו של ילד. לא להכריח כריזנטמה לצאת למחנה-קיץ עם חבורת פרפרים סוערת, לא להושיב את הפרפר בכח בכיתת כריזנטמות (ממש כפי שלא היינו מושיבים בכח ילד חלש במתימטיקה בקבוצת חמש היחידות, כי מתימטיקה זה ממש, ממש חשוב).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן