"95% מהסטארטאפים בישראל נכשלים" הכריז המרצה.
התבוננתי סביבי: פגישה ראשונה של תוכנית האצה ליוזמות בתחום החינוך. כארבעים יזמים, רובם באמצע שנות העשרים שלהם, ישבו בשלווה. כל אחד מהם ידע בוודאות שהוא אחד מחמשת האחוזים האחרים, ולא דאג לרגע. לכל היותר חש חמלה על חבריו לשורה.
עברו שנים. יוזמה אחת עשתה אקזיט קולני. שתיים נמצאות בשימוש במערכת החינוך. על השאר לא שמעתי מאז.
הכל אפשרי, אם רק —
כך מחנכת האם העבריה של המאה ה-21 את ילדיה: הכל אתם יכולים. השמים הם הגבול, ואל תתנו לאף אחד לדכא אתכם, ושאר הבלים כאלה.
ולמה הבלים? – כי במציאות, לא כל אחד יכול הכל.
כל אחד יכול להגיע להישגים בלתי צפויים, בהחלט. להגיע הרבה יותר רחוק משמישהו מסוגל להאמין שיגיע. ועדיין, לא כל אחד יכול הכל.
כשהייתי ילדה, היתה בפורים מלכה אחת. מלכת-אסתר.
היו גם דובים וכלבים, אריה וחתול; וקוסם ומכשפה, וגמד ומוכרת פרחים; ותחפושות מקוריות, כמו שום-דבר וכפתור-ופרח. אבל מלכה – רק אסתר.
והיו גיבורים: קאובוי כמובן, וחייל, ושוטר. גיבורים כולם, ואף אחד מהם איננו גיבור-על. "על" עוד לא היו לנו, רק גיבורי-סתם.
מאז גדלתי, ושוק התחפושות – גם. עוד יש חייל ושוטר, וכלה ומוכרת פרחים. ותחפושות מקוריות יותר ופחות. אבל תוואי משלוחי המנות שלי עובר דרך מלכת פרפרים, מלכת לבבות, מלכת לילה ומלכת אהבות. מלכת כוכבים, מלכת הפרח, מלכת ממתקים ומלכת הקרח. וכמו שכל אחת מלכה, לראות זה קל – כל ילד עם אקדח הוא מיד גיבור-על.
כי אין "כמו כולם". אין "רגיל". זה פשוט לא שווה.
כל ילדה היא נסיכה, כל ילד נסיך. יחיד ומיוחד מלידה, עטוף צמר-גפן כמו צמח נדיר. שלא ייפגע, שלא יישרט. שלא יתאכזב, חלילה וחס.
והכי חס, שלא יחשבו שהילד שלנו – לא מצטיין, לפחות במשהו. כי כל ילד מחונן, בדרכו, כי מה יהיה אם יחשוב שלא?
אבל המציאות, מה לעשות, אחרת. לא כל ילד מחונן בדרכו, ולא כל ילד ספורטאי או נגן. ולא כל ילד יכול הכל אם רק ירצה. וכשהוא לא מצליח – ובעיקר אם ניסה – מה זה אומר עליו? מה, הוא תוהה, יחשבו עליו – חבריו, והוריו, ומוריו?
זה כל כך מפחיד. אותנו. אותם.
הפתרון: מסיכת "יודע-כל" או מסיכת "לא-משהו-מיוחד"
הפחד מכשלון כל כך מאיים, שעדיף להתחפש. לפעמים מתחפשים בשביל הסביבה, ולפעמים התחפושת כל כך מוצלחת – שאפילו הילד לא מזהה את עצמו בתוכה.
אצל תלמידותי המחוננות הכרתי שתי מסיכות עיקריות, מסיכות קבועות: "יודעת-כל" ו"לא-יודעת-כלום".
מסיכת "יודעת-כל"
ידועה גם כ"מחוננים הם שחצנים". אלה שלא טועים אף פעם. אלה שיתנצחו עם המורה, ינסו להוכיח שהיא טועה, שהם יודעים יותר. אלה שקולניות מאד – במה שהן טובות בו, ורק שם: מה שלא בטוח שיצליח – נדחק לקרן זווית. גשם שלנו, שהסבירה למרפאת בעיסוק שהיא "לא אוהבת" לצייר משולש – מה שלא היתה מסוגלת לעשות, "יש לך משהו אחר?". וזו שהסבירה לי שהיא לא יכולה לתרום כלום לקישוט הכתה כי היא גוזרת נורא וצובעת עקום ולהיפך, וזה שלא אוהב לגו כי יש לו קושי מוטורי, וזה שמימיו לא למד לרכוב על אופניים – הם מצטיינים בהימנעות ממה שאולי לא יצליחו בו ומאירים בזרקור עוצמתי את תחומי ההצטיינות שלהם.
מסיכת "לא-משהו-מיוחד"
ידועה גם כ"הוא לא כזה מחונן". אלה שמצאו דרך מקורית להסיר מעליהם את שמיכת הציפיות החונקת: הם פשוט לא מגלים לאף אחד שהם יכולים. למה להסתבך בתרגילים הקשים, אם אפשר להסתפק במה שעושים כולם? עדיף לקבל 100 בארבע יחידות ובקלות, על פני אולי-פחות-מזה בחמש יחידות ועוד במאמץ.
שתי מסיכות, מטרה אחת
"אני אומרת לעצמי שאקבל ציון יותר נמוך, כדי לא להתאכזב". בכל כתה היו לי ארבע או חמש כאלה, שמשכנעות את עצמן שלא יתאכזבו אם לא יצפו. זה לא עובד, כמובן, אבל העקרון ברור: מי שלא מצפה – לא מתאכזב.
וכך עובדות המסיכות: הראשונה מגנה מפני טעות ומטשטשת כזאת אם תתרחש במקרה; השניה מנמיכה ציפיות, ולפיכך מונעת אכזבה.
הבעיה, כמובן, היא שאלו מסיכות. כי הילדים יודעים שלא הכל הם יכולים. הם יודעים כשהם לא מצליחים, יודעים כשהם "מורחים" אותנו ויודעים כשלא. יודעים לזהות מתי העבודה שלהם לא כזאת מוצלחת, לא כזאת מושקעת; יודעים לזלזל בנו אם לא עלינו על זה, יודעים לכאוב ולחשוש ממה שיקרה אם כן גילינו.
אז איך עוזרים לילד להתמודד עם כשלון?
לפני הכל: נושמים
כששלג הגיע בפעם הראשונה עם ציון מאכזב, העמדנו אותו מול המראה. תכירו, אמרנו. שלג, שמצליח בכל מבחן, ושלג, שלא הצליח. תגידו שלום יפה, תלחצו ידיים. שלא תהיה לכם אי-הבנה, הדגשנו: זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה. (ביניכם, אבל גם בין שלג לבינינו, שיודעים שיש גם שלג כזה שלא מצליח, ואנחנו אוהבים אותו לגמרי, כלום לא השתנה).
מרשים לו לבכות ולכעוס
האכזבה נורמלית. גם האבל (עד גבול מסוים, כמובן). לא כדאי למהר להרגיע. קצת כאב זה בריא. ממש כמו הכאב של הכוויה הקלה מנגיעה לא-זהירה בתנור חם, גם כאב הכשלון מלמד את הילד משהו על עצמו ועל סביבתו. הלימוד הזה חשוב.
חושבים איתו מה הוא צריך לעשות עכשיו
חושבים איתו. לא בשבילו, איתו. מה הוא צריך לעשות, לא מה אתם: אולי צריך לחדד הרגלי למידה. אולי צריך לשנות את סדר היום. אולי צריך פשוט לשבת וללמוד. אולי צריך להתייעץ עם המורה, ואולי אתם והוא יודעים לבד.
רק אחר כך מגיע שלב החשיבה על מה שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לו.
ואם הוא לא רוצה לעשות? – בדקו מדוע: האם זה יאוש, או שזו החלטה שבעצם זה לא כל כך נורא? – ומכאן תוכלו להמשיך.
מציבים מטרות, ומגדירים יעדי-ביניים סבירים
מטרה יכולה להיות גדולה, ואולי אפילו כזאת שלא בטוח שניתן להשיג – אבל יעדי ביניים צריכים להיות כאלה שהוא ידע, ושאתם תדעו, שהם אפשריים. ותרשמו אותם, כדי לשמוח בהתקדמות, וגם משום שככל שמתקדמים – בא התיאבון, וכדאי לזכור מאיפה התחלנו. זה עוזר להעריך את ההצלחה.
עוזרים לו לבצע
הוא עושה, האחריות עליו. זה לא אומר שהוא באמת יכול הכל לבד.
משקפים לו את הדרך והמאמץ שהוא עושה
תהליכים לוקחים זמן. צריך לסמן כל יעד שהגיע אליו, כדי לראות שהתקדם. לחגוג ציוני דרך. לחבק גם כשיש נסיגה (כי ככה זה בחיים, קשה לפעמים). להעריך את המאמץ, לא לוותר על ההתקדמות. לדבר במונחים של התקדמות, לא של הגעה ליעד שאחריו אפשר לזנוח הכל.
ומה עוד כדאי?
לקרוא את ספרה המצוין של קרול דוויק, "כוחה של נחישות", ולתרגל דפוס חשיבה מתפתח, ולדבר אותו בכנות, בבית.
ועוד יותר חשוב, כנראה: לטעות בעצמנו, ולקבל את זה, בלי מסיכות. כי אין כמו דוגמא אישית.
אוף-טופיק: המלצה, כי עוד רגע פורים
בעצם שתיים, אבל מי סופר?
1 – מאיה פולק היא מדריכת הורים ויועצת שינה, אם לשני קטנטנים, שכבר מזמן לא שתתה את הקפה שלה חם. בפוסט הזה היא מדברת על הילדים שמפחדים מתחפושות. אם עוד יש לכם קטנים בבית – ממש כדאי להכיר את הבלוג שלה.
2 – חובב ומיכל יחיאלי אוהבים לשחק, ולא רואים סיבה לעשות את זה לבד. בדיוק בגלל זה הם מציעים את "אדר בריחה" – חדר בריחה משפחתי להכנה עצמית, כולל הסברים להתארגנות ואפילו רעיונות לשדרוג. בדקתי, וממליצה: מתאים מאד למשפחה עם ילדים (שכבר יודעים לקרוא). מה צריך? – מדפסת צבעונית, כמה פריטים פשוטים שניתן למצוא בחנויות והרבה מצב רוח טוב.
46 תגובות
רחל היקרה, תכננתי להציץ בבלוג שלך איך שהסתיימה הפגישה אבל העבודה, החיים, החייל ששב הביתה הכל דחה את ההצצה. עד בוקר זה. גם הפעם אמרתי אני רק אראה מי זו שכותבת על הנושא המורכב הזה והנה אני גומעת אותך בהתמוגגות שכזו. את כותבת נפלא ולא רק נפלא אלא מעורר מחשבה ושיח איכותי. ישבתי וקראתי גם את כל התגובות המחכימות והמענה שלך עליהם (וכל זה במקום לשלוח חומר ללקוח שמחכה). איפה היית לפני חמש שנים? כמה תחומים היית מצליחה להאיר ולהסיר מסכות בדרך קלה ומהירה יותר מהסיזיפית שעברנו? תמשיכי לכתוב את מביאה ערך נפלא לעולם ואיכויות בנושאים שכל כך חשוב להציף ולכתוב עליהם, מהחשובים שקיימים ושמזמן לא נתקלתי בהם. שבוע נפלא לך. וכן אני יודעת שלא הגבתי ספציפית לפוסט. הכל שם. עברתי את זה עם שני הבנים שלי.
מינה יקרה, שמחתי מאד בתגובה שלך. וגם בבחירה לכתוב אותה דווקא בפוסט הזה.
כי שאלת, איפה הייתי לפני חמש שנים. וחשבתי על זה שוב ושוב מאז שהגבת, ואז הבנתי שלפני חמש שנים עוד הייתי באמצע, בין לחשוב שפצעים ישנים הגלידו לבין לנסות להבין את החדשים. הייתי עסוקה בהתמודדויות, שהעלו בי שאלות ותובנות, שוב ושוב, עד שהחלו לדלוף החוצה והבנתי שזהו, הגיע זמן כתיבה. ודווקא כששואלים איפה הייתי אני חושבת שבעצם טוב שזה המתין. שקודם חוויתי, ורק אחר כך התחלתי לכתוב. והפוסט הזה יושב על כאב ישן כל כך, שכל פעם כשהוא נותן מענה – אני מתרגשת במיוחד.
תודה, תודה. שבאת, שאהבת, שכתבת.
מציצה פה מדי פעם וקצת מחפשת את עצמי בסיפורים.. הפעם היה קל לזהות, או שאולי יש עוד כמוני… 🙂
תודה על הדברים שעוזרים לי לעבד תהליכים שעברתי ועדיין עוברת..
תודה, רעות. שאת מציצה מדי פעם, ושכתבת.
וכן, יש עוד כמוך – דומים לך ושונים ממך, כמובן. אני כותבת את עצמי, ואת הסובבים אותי, קרובים ורחוקים, ואת אלה שאני שומעת מהם, גם אם לא חווה יחד אתם. והסיפורים דומים ושונים. ואני יודעת שהכתיבה עוזרת לי, לחשוב ולעבד ולהבין, ושמחה ומתרגשת בכל פעם שזה עוזר גם לאחרות.
שבת שלום!
איך לא קראתי את הבלוג שלך קודם?
הרגשתי שאת ממש כותבת על ההתמודדויות פה בבית – דייקת,
יש פה הליכה על השביל דק, עם הרבה ניסוי ותהיה – תמיכה בכישלון כשהאתגרים הופכים קשים יותר, ומצד שני הרבה עידוד ומתן עצמאות.
נרשמתי, ומתכננת להעמיק בסופ"ש
עידית,
שמחה כל כך שהגעת!
שאלת איך זה שעד כה? – הבלוג שלי צעיר, בן שנה וצעד, ורק עושה צעדים עצמאיים ראשונים… והנה, גילית אותו
תודה שכתבת
ורק מוסיפה, שאם נרשמת לעדכונים – מן הסתם קיבלת מייל שמבקש אישור פעיל להרשמה… לחיצה עליו תכניס תעזור לרשימת התפוצה שלי לגלות אותך (ככה זה מחשבים, מסתבר: צריך להגיד להם כל דבר פעמיים).
היה מרתק לקרוא. רצינות במסווה קליל של מסיכות 🙂
לא כל אחד יכול ולא כל אחד מלך. גם לא כל אחת. ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה מורכב הענין הזה של הצלחה בחיים ושל תפקידנו כהורים באיפשור התנסויות עצמאיות.
אנה,
תודה שקראת. שמחה שאהבת.
במפגש עם נשות חינוך מעולם המחוננים עלתה השאלה "מהו הטיפוס של המחונן המצליח". התברר לנו שמחלוקות רבות בינינו נובעות מכך שהגדרת ההצלחה תלויה, במידה רבה, ברקע החינוכי ובסוג המסגרת ובגיל הילדים שאנחנו עובדות אתם.
וממרומי הגיל, אני חושבת שהאיפשור הזה הוא אחת ההתנסויות הכי קשות לנו, כהורים…
הי רחלי.
תודה על הפוסט. מציף מאד חוויות שהיו לי עם בנותיי. ה'מחוננות' הנמנעות. מצטערת שפוסט זה לא היה לפניי כשהתמודדתי איתן בילדות הנימנעת שלהן. החיים הצריכו עבודה עצמית רחבה מאד מול התופעה ונשימה עמוקה כולל סיוע מכמה בלוני חמצן.
התהליך הוא ארוך. לא הוקוס פוקוס ולכן ממליצה ואף מבקשת פוסטי המשך גם לתהליך ההתמודדות הקשה בפני עצמו של ההורים ולא רק טיפים… חג שמח
תודה, תמר, ששיתפת.
החיים בכלל, וילדים בפרט, מצריכים אותנו לעבודה אינסופית על עצמנו. וכשהם ילדים של קצוות, גם העבודה באה באקסטרים.
את כל כך צודקת, שהתהליך הוא ארוך, אני חושבת שהוא זכאי להגדרה "מפעל חיים". מגלגלת עם עצמי מחשבות על פוסטים כאלה. כמובן, אינני בעמדה מקצועית של מטפלת או מנחת-הורים. כותבת פה את נסיוני, מחשבותי, היכרותי עם עולם המחוננות מהעבודה ומהבית – ומשם מנסה מה שאת מכנה "טיפים", כשאני מסמנת את אבני הדרך. ואני עושה זאת עבורי לא פחות מאשר עבור הקוראים: פוסטים כאלה מסדרים לי את המחשבה. תודה שכתבת. אתבשל במחשבות על זה, עד שיקרה עם זה משהו…
פורים שמח – לך, ולכל המתחפשים, שלגמרי שווה להשקיע בהם (אחד הכיפים בתגובות זו ההיכרות – לעתים ראשונה, לעתים תזכורת – עם בלוגים אחרים. קראתי את הפוסט שלך על פורים, והתרגשתי).
כתבת ש"לא כל אחד יכול הכל"
וזה זעק לי בעיניים.
אבל אם נדייק אז האמת היא ש"אף אחד לא יכול הכל".
אין דבר כזה להיות יכול הכל גם לא אצל מחונן על.
וזו הטעות האומללה לדעתי.
וסביר להניח שתסכימי איתי אבל אני דווקא כן מתקטננת ובוחנת את המשפט הזה ואת ההקשר שבו הוא נכתב.
כי הבידול בין הכל יכול ללא יכול נעוץ לדעתי בהנחה הבסיסית שקיים רצף או יותר מדויק, סולם מדידה שקצהו התחתון הוא "לא יכול" וקצהו העליון הוא "כל יכול".
ואם אשתמש בדימוי של הסולם, הרי כל כישלון עלול להרחיק אותנו מלהגיע אל ראש הסולם ואם נאגור רק הצלחות נוכל לטפס לראש הסולם ולקבל את התואר הנכסף "כל יכול".
וההצלחות האלו נמדדות בסולמות מדידה והערכה משוקללים ומדוייקים עם מדדים אוביקטיביים חיצוניים.
אני הבנתי שאת השקר הזה אני רוצה למנוע מילדי.
אני דווקא כן מלמדת אותם שהשמיים הם הגבול עבורם. אבל רק כאשר הוא שלהם.
בתנך מופיע פעמיים מוטיב הסולם כדרך להגיע לשמיים.
בחלום של יעקב אבינו מופיע סולם שבסיסו באדמה וראשו מגיע השמימה.
ובדור ההפלגה מופיע הסולם שניסו לבנות כדי לכבוש את השמיים אבל הוא לעולם לא הצליח להגיע אל יעדו. המדרש מתאר את 70 השפות שדיברו וגרמו לחוסר הרמוניה והריסת הסולם.
והחוכמה היפה שמסתתרת בתוך השורות היא שרק כשהסולם הוא פנימי וסובייקטיבי ואינדיביאולי כמו בחלום, הוא מגיע השמימה אבל כשהוא מתיימר להיות סולם מוחשי חיצוני הנבנה שלבים שלבים ותלוי ונמדד ביכולות וכישורים הוא לעולם לא יתקרב לשמיים.
וזה כלל לא רלוונטי אם יש כאלה שנמצאים בשלב יותר גבוה על גבי הסולם בגלל יכולות וכישורים אלו ואחרים, ואין שום טעם לנסות לכבוש עוד יעדים בדרך לפסגה כי לא משנה באיזה שלב תהיה, זה חסר משמעות בדרך לשמיים.
ובגלל זה דעתי היא שדווקא כן כל אחד יכול במידה שווה ושאין דבר כזה יכול יותר או פחות או מחונן ביחס ללא מחונן. ואם ימדדו את עצמם ביחס לעצמם ויחלמו את חלומם שלהם האישי והמיוחד הם בעצם סוג של כל יכולים אבל כל יכול ביחס לעצמם.
אז אני מעודדת אותם לבנות את סולם המדידה הפנימי הייחודי שלהם כזה שאפשר לטפס עליו בקלות לראשו.
ואם נתרגם לשפת המעשה, אני מעודדת את הילדים שלי לבחור דווקא את המקומות החזקים שלהם ולהשקיע בהם ונותנת להם גושפנקה 'להכשל' במקומות החלשים שלהם אם הם לא משרתים את הסולם האישי הפנימי שלהם.
רחלי,
כל כך שמחתי בתגובה שלך – המפורטת והמעמיקה! תודה רבה שכתבת לי, ושהבאת אותי לחשיבה נוספת ולחידוד.
כתבת: "אין דבר כזה להיות יכול הכל גם לא אצל מחונן על". את צודקת. אבל אני חוששת שאת יודעת את זה רק כי את מבוגרת. כי יש הבדל גדול מאד בין איך שהילד תופס את האמירה "אתה גיבור-על" ו"הכל אתה יכול" לבין מה שאנחנו, המבוגרים, רואים. חשבי רגע על הילד שמקנא בילדיו של בעל המכולת "כי יש להם ממתקים בכל זמן שירצו", על הילד שחולם להיות מלך כי כך יוכל לאלץ את כולם לעשות כרצונו… – ואנחנו יודעות הרי שהממתקים לא פתוחים בפני ילדיו של המוכר, ושהמלך מוגבל במגבלות רבות: אנחנו יודעות שיש מציאות, ושבתוכה – לא רק היכולת פועלת.
את מפרידה בין שני סולמות: חיצוני ופנימי, ואומרת: אלמד את ילדי שהסולם היחיד הרלוונטי הוא הסולם הפנימי.
ואני מסכימה אתך – וגם לא.
מסכימה אתך, כי הסולם הפנימי הוא זה שבו אנחנו עושים עבודה, הוא זה שבונה את יכולותינו. הוא זה שבו אנחנו מתקדמים (או לא), שבו אנחנו בוחרים היכן להשקיע. והוא מאד חשוב. אבל אני לא מאמינה בביטולו של הסולם החיצוני. קודם כל, משום שהוא קיים במציאות. כשאנסה להתקבל לעבודה, ויהיו מועמדים נוספים, יכול להיות שאני נפלאה, אבל מישהו אחר נפלא ממני, ויקבל את העבודה. אי אפשר להתעלם מקיומה של מציאות כזאת. ועוד דבר חשוב יש בסולם החיצוני: הוא מסמן יעדים. בסופו של דבר, אני מגדלת ילד שחי בעולם, ובעולם הזה יש תפיסות עולם ויעדים ומטרות וצרכים ודרכים להשיג אותם. אני לא חייבת לקבל אותם כמחייבים או לשאוף אליהם, אבל חשוב שאדע שהם קיימים – גם אם כל מטרת הידיעה היא להפנות להם עורף ולעשות רק את מה שמעניין אותי.
לגבי חיזוק החוזקות דווקא – גם פה אני מסכימה אתך, אבל בהסתייגות: אני רוצה שהסולם האישי, הפנימי, לא ייקבע לפי מה שקל או קשה. בוודאי שאינני רוצה שהוא יתקבע בגיל הילדות, לפני שפרשתי בפני הילד המון אפשרויות, המון עולמות, במשך מספיק זמן כדי לטעום אותם באמת. ופרשתי – לא כדי לצפות שיצליח בכולם, אלא כדי שיתנסה, שיכיר. וזה המקום שבו אני מדברת על מסיכות. כשילד "לא אוהב" לגו, וקפלה, והשחלת חרוזים, ומדבקות, וציור וגזירה – זה בסדר גמור, אבל זה גם מעורר בי חשד קל שמא יש לו קושי מוטורי שהוא לא יודע להתמודד איתו. ואז, כשאני מאפשרת לו להימנע, אני פותחת בפניו עוד אפשרויות, אלא דווקא סוגרת אותן. לא כל ילד יהיה מתימטיקאי, אבל אני מאמינה שכל ילד צריך להכיר חשיבה מתימטית בסיסית. לא כל ילד יהיה צייר, אבל לא יעלה על דעתי לא לעודד אותו להתנסות. מהו הרגע שבו אני מרפה? – זו שאלה טובה, והיא כבר שייכת לדיון אחר, אבל בוודאי שלא אוותר רק כי "הסולם הפנימי שלו" שהוא צעיר ובלתי-מנוסה ועוד לא רואה תמונה שלמה – אומר לו אחרת. ו"הכשלון" הוא טוב: הוא בונה אישיות מורכבת, כזו שמסוגלת להתמודד גם במקומות פחות טובים כאשר היא צריכה לעשות זאת, ולא מתמוטטת מכך.
ולכן, אני חושבת שצריך להשקיע מאמץ במה שטובים בו – אבל לא לוותר על התנסות והשקעה גם במה שלא. אחרי הכל, החיים עשויים להפתיע.
פוסט מעורר הרבה מחשבות. חשבתי על הילדים שלי שאחת רצתה תמיד לרקוד, התמידה, עבדה קשה והצטיינה. השני לא מתעניין בלימודים, רק בכדורסל ומצליח בלימודים בלי ללמוד (מאחר כרוני שהבי"ס הרים ידיים). אני מקווה שהם לא שמים מסכות ובטח לא מסכות כלפי פנים. לדעתי ככל שמתבגרים המסכות נופלות כי כמה אפשר להיות לא אמיתי ?( אם כלפי פנים ואם כלפי חוץ) בשלב מסוים זה נמאס וזה מעייף. אני מאמינה שמסכה היא כמו גיבנת שמקשה ומקשה על הגב ובסוף הגב משנה צורה ונעלם מתחת לגיבנת. קשה לי לחשוב שאפשר לקיים חיים בריאים ושלמים עם מסכה. מקווה שאנשים שלובשים מסכה מבינים בסופו של דבר את הנזק שהיא גורמת להם. שיהיה לנו פורים שמח.
ציפי,
איזה יופי של דימוי: גיבנת, שמקשה ומקשה עד שהגב משנה צורה ונעלם מתחתיה. בעצם זה השלב שבו הגיבנת והגב – חד הם.
אני חושבת שרוב האנשים לא חיים עם המסיכה במובנה הפשוט לאורך ימים, אבל לאו דווקא כי נמאס, אלא כי כמו הגיבנת – היא הופכת להיות חלק מהם. פגשת פעם אנשים מבוגרים, מצליחים, בטוחים-בעצמם, שמוכנים ללמוד ולהתנסות בכל דבר – אבל שתיים ועוד שלוש זה מקסימום המתימטיקה שאפשר לדבר אתם? "זה לא בשבילי, אף פעם לא הבנתי מתימטיקה", הם אומרים לך בשכנוע עצמי כל כך עמוק, או – שהם לא יודעים להחזיק מחט, או שהם לא מסוגלים לצייר, או לרקוד, או כל דבר אחר שפעם, פעם, הם שכנעו את עצמם שהם לא יכולים (ואולי באמת משהו מזה לא יכלו, אבל כל התחום קיבל צבע כזה של טאבו), וזהו, כאלה הם ודי. – מבחינתם זו לא מסיכה אלא מציאות. וכן,אלו המקרים של ההחמצה האמיתית.
ולגבי הילדים, שימי לב שאת משייכת את ההצלחה שלה לעבודה (זו ממש לא מסיכה!) ואומרת לגביו – הוא מצליח, וטרם נתקל בצורך להתאמץ בלמידה. ומה יקרה כשיתקל? – אני מאמינה שידע להתאמץ; כי אני יודעת שאת יודעת שצורך במאמץ לא הופך אותו לפחות מוכשר, אלא מאפשר לו, כמו שמאפשר לה, ניצול של יכולותיו, ובוודאי שלא מפריע לו להיות בריא ושלם ושמח עם עצמו.
פורים שמח!
הפוסטים שלך תמיד מעוררים אצלי שיח עם עצמי.
נכון, "להנמיך צפיות" זו בפרוש מסכה.
הבעיה היא שכהורים אוהבים ודואגים (בפרט לילד קטן), יש תמיד את הדילמה שאת שואלת את עצמך כאמא, מה נכון יותר לאור העובדה שהחיים כל כך לא קלים, לוותר לו כי ממילא בעתיד הוא יצטרך להיאבק כי החיים לא קלים או לא לוותר כי החיים מאוד לא קלים וצריך לחשל אותו.
אנג'לה,
כהורים, מה שכולנו רוצים זה למקסם את המציאות עבורם: שיחוו בדיוק מספיק קושי כדי לחשל ולא טיפה יותר מזה, שיזהו את מה שטוב להם בלי להתנסות במה שלא יותר ממה שצריך.
העניין הוא שהילדים הגיעו אלינו בלי נוסחה.
ולכן, כהורים, אנחנו פועלים אינטואיטיבית. ומתוך היכרות עם עצמנו, ועם הילדים, אבל גם מתוך טרנדים ואידיאולוגיות ותקוות וצרכים – ולפעמים כל אלה מתנגשים אחד בשני, ולפעמים האינטואיציהנכונה וטובה, אבל לפעמים היא או האידיאולוגיה שנשמעת מאד יפה נכונות לטווח קצר אבל לא לטווח ארוך. והמורכבות הזאת היא עניין שצריך להכיר בו – ומתוך מחשבה, להחליט מה עושים באופן כללי, ומה עושים בכל פעם באופן ספציפי.
אני צוהלת ושמחה דווקא על הורדת המסיכה. על הכתיבה החכמה שלך על מה שמסתתר מתחת למסיכה.
יש בכולנו המון פוטנציאל להרבה דברים שיכולים להתממש. את מכוונת אל הדרך שיש להתוות למימושו. לא מסתירה את הקשיים. מעודדת לתקן ולהשתפר ובצעד אחרי צעד להתמודד עם מה שלא הולך בקלות.
נחמד לברוח לזמן קצוב אל פנטזיה אבל יותר מכל רצוי לרכוש כלים להתנהל בחיים האמיתיים.
חג פורים שמח.
איילת,
כשנפרדנו השבוע, חשבתי על פליקס של "יש ילדים זיגזג", שהמוטו שלו זה "צריך תעיז". אני חושבת שזה מה שאת אומרת לי גם פה: שצריך להעז. להתבונן, להחליט, לברוח אל הפנטזיה כשצריך הפוגה או "תידלוק" (גם זה מצריך העזה: אולי מה שמפחיד יגדל אם אעצום עין לרגע?), ולחזור אל החיים. ולהעז להתנסות בבלתי-מוכר, בבלתי-ידוע, לא פחות מאשר בידוע ובמוכר.
חג שמח
רחל, מעבר לתובנה שצצה לי פה בין המסכות, שהבעיה מתחילה אצלינו , ההורים.
הילדים בעצם מגיבים , בהתאמה למה שהם קולטים במלוא החושים המחודדים .
את כותבת נהדר, אמרה מישהי שהילדים שלה כבר בוגרים בני 20 ומעלה.
רק בשמחות ובפורים
טובה,
תודה רבה על האמירה הזאת.
אני תוהה פעמים רבות עם מה נולדים ילדים, ומה הוא תגובה. הרי מיד עם לידתם אנחנו יכולים לראות, על חלקם, אופי… חושבת שאפילו לפני זה. יכולה לומר שאפילו בפגיה, שם בילינו שבועות ארוכים עם שניים, אפשר היה לראות קווי אופי – של הזאטוטים שלנו, ושל האחרים. זה כל כך מרתק. אבל לגבי ציפיות – כאן אני אתך לגמרי: זה אנחנו. הורים, מורים – סביבה: כשמדברים אתי על הפער הגדול שיש אצל מחוננים בין שכל להתנהגות רגשית או חברתית אני אומרת שזה מתחיל מאיתנו – הרבה יותר קל וכיף לאתגר ילד בתרגיל בחשבון או בשאלה על החלל מאשר ב"עכשיו אתה תשחק עם חבר ותסתדרו בלי לערב אותי".
ואחרי כל זה – בהחלט, שמחות! והרבה! שיהיה פורים שמח
יום אחד כשאני אהיה אמא, אני אזמין אותך להיות הסבתא החכמה של הילדים שלי, או לפחות המנחת הורים שלי.
בינתיים את מעבידה אותי קשה עם התובנות שלך שמעוררות בכל פעם דובים ישנים חדשים שלי מרבצם.
תודה יקרה
שרה יקרה, יום אחד – כל כך אשמח אתך. ועד אז אני צופה מהצד ומעריכה מאד את האומץ ואת הנחישות של העבודה הקשה.
רחל, פוסט נפלא ומסרים כל כך כל כך חשובים. אפילו לכאלה שהם כבר בעשור השישי לחייהם, ועדיין הילד המחונן שמפחד מהצלחה ומכישלון חי אצלם בפנים, כי לא קיבל מענה כזה בזמן.
פעם, לפני שהתחלנו טיפול בשיטה דמויית-ריפוי-בעיסוק-אבל-לא-ממש, שאלנו את המטפלת כמה זמן אורך טיפול ממוצע.
אצל ילדים – זה הולך לאט, היא אמרה, בערך שנה, כי צריך ליצור אתם קשר כדי שישתפו פעולה, וצריך ללמד אותם לעשות, ולהקפיד על תרגול. אבל ברגע שתופסים אותם, אחרי, נגיד, 10 חודשים, זה רץ, ונשאר רק לעבוד על הדימוי העצמי.
ואצל מבוגרים? – אה, זה הרבה יותר מהר. בערך שנה. כי הם באים מגוייסים, ומתרגלים, וחודשיים-שלושה – וגמרנו. ואז רק עוד איזה תשעה-עשרה חודשים, לעבוד על הדימוי העצמי.
כי זו הבשורה הרעה: שהמחונן הזה, הקטן, בתוכנו, גדל עם השנים.
הבשוורה הטובה היא שגם אנחנו גדלנו. אפילו יותר.
תודה, חיה, על הפרספקטיבה.
רחל, מכל פסוט שלך אני לומדת משהו חדש בהורות וזה לא משנה שהילדים שלי כבר דיי גדולים, עדיין פוסט שלך מעניק לי השראה ותבונות
תודה, מיכל!
קיבלתי, מפה ומשם, תגובות ש"זה לא עניין של גיל". כשכתבתי, חשבתי על הילדים שראיתי, אבל בעקבות התגובות חושבת שזה באמת (גם) משהו אחר… שמחה שאת כאן, שמחה בתגובה הזאת.
תודה רחלי, כאילו היית אצלנו בבית. יכולות להיות שתי מסכות יחד? כך לפחות אני מזהה את זה בבית.
נועה,
למה שלא יהיו שתי מסיכות יחד? אחת – למה שטובים בו, ואחת – למה שלא… הן לא סותרות, להיפך, הן משלימות זו את זו, מפצות זו על זו, סוג של "הגנה מרחבית".
נועה, חשבתי על זה עוד. חשבתי על תלמידה שלי, חסרת יכולת התארגנות, שנראית כמתוכננת-יתר: לא יכולה לשאת שינוי פתאומי, לא יכולה לשאת חוסר-ודאות. האם זו מסיכה או פיצוי? – כנראה גם וגם: מי שלא מכיר אותה לעומק יאמר שהיא מסודרת להפליא. אני אומר שהיא מבולגנת להפליא, אבל היא מצאה לעצמה דרך מעניינת לשרוד עם הקושי. לא בטוחה מה היא חושבת על עצמה בפנים, כמובן, אבל חושדת שהיא יודעת שזו התמודדות. ועכשיו, ניתן לשאול – כמו על המסיכות שתיארתי: מה גרם לזה? האם צורך שלה (יכול להיות שיש כזה, בגיל צעיר?) או התגובה לתגובה-של-הסביבה על חוסר-הארגון? ואם נניח שזה השני, מה אנחנו יכולים לעשות עם ילד כזה, שללא ספק משגע את הוריו המאורגנים – או את הוריו הלא-מאורגנים, שיכולים להשתגע מהנוקדנות שהוא פיתח?
בכל מקרה, אני מאמינה שניתן להרחיב את מינעד התגובות וההתנהגויות. אפשר להרחיב את האוטומט של התגובה. לתכנן את מה-יקרה-אם, לזמן את הכשלון הקטן, העדין, ה"בטוח", ולדבר עליו. לדבר על הכשלון שלנו, לנתח אותו, גם את ההתמודדות הטובה וגם את הלא. כל אלה נותנים עוד אפשרויות. אף אחד מהם לא באמת משנה התנהגות מעכשיו לעכשיו, אבל הם מעניקים רפרטואר רגשות ותגובות שהוא חשוב ומאפשר.
תודה רחלי על התשובות המפורטות. אחפש גם את הספר שהזכרת.
פוסט חשוב. למדתי המון! תודה רבה! הבן שלי ממש מתקשה עם התמודדות עם כישלון. מקוה שבפעם הבאה, אוכל לעזור לו יותר בזכות הפוסט הזה.
קרן,
תודה רבה.
מאד, מאד ממליצה על "כוחה של נחישות" של קרול דוויק. כשקראתי אותו, הגדול היה בן-עשרה, וכל כך הצטערתי שלא קראתי קודם… כי זה תהליך ארוך, לבנות תפיסה של התפתחות: תפיסה שאומרת שיכולות הן עניין גמיש, שהאדם משתנה, שכשלון אין פירושו סוף פסוק אלא תחילת חיפוש של דרך אחרת.
וזה לא רק אצל ילדים: גם כשכבר מבוגרים, התמודדות עם כשלון היא עניין מורכב. אבל התפיסה הבסיסית הזאת, שמדברת שפה אמיתית של תבנית החשיבה המתפתחת, היא מתנה שאנחנו יכולים להעניק לילדינו, ותעמוד להם כשיגדלו.
מתבוננת על ארבעת המחוננים שפה (עכשיו כולנו מעל גיל 20…) ותוהה איך הצלחנו כולנו להמנע מהמסכות הנפוצות הללו. מביננו אני לבשתי את מסכת יודעת הכל בבית הספר ביסודי ותלשתי אותה מעלי כשהבנתי כמה הולכים להתעלל בי בגללה (התעללו בכל זאת…). האחרים נקטו כל אחד בטקטיקה שונה. מה שאצלנו עזר בקטע של להתמודד עם "כשלונות" או אי עמידה בציפיות היא שני דברים-אחד זה העובדה שתמיד יכולנו להשתמש בריקוד בתור אנלוגיה (שתיהן רקדו)-מצד אחד practice makes perfectמצד שני אין מה לעשות לא כולן יהיו פרימה בלרינה בבולשוי ויש גם דברים שלא תלויים בנו(משהו שלא מדגישים מספיק…). לפעמים ממש מבאס לי שלא פתחת בלוג כזה לפני 10 שנים מצד שני אולי יהיו אצלנו נכדין מחוננים… (או ואבוי מה כתבתי עכשיו????)
אוי, ריבי. לפני 10 שנים לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב בלוג. יש משהו בזמן שעובר, שמאפשר… למשל, מאפשר להבין מסיכות הבנה-שבדיעבד. אבל כמו שכתבת, והבהלת את עצמך – יש עתיד (אוי ואבוי. ומה *אני* כתבתי עכשיו?…)
מה שאת כותבת על ריקוד הוא מאד מעניין. האם כל אמא יודעת להגיד לבתה שלא נורא אם לא תהיה פרימה בלרינה בבולשוי? – עד שקראתי מה שכתבת לא חשבתי על הספר "המנון הקרב של אמא נמרה", מכירה? (אם לא – זה הזמן!) – מבחינתה, לא היתה אפשרות כזאת, שבתה לא תנגן בקרנגי הול. זה פשוט לא נכנס לסל האפשרויות. מצד שני, יש משהו מאד עקבי בגישה שלה: היא גם מצפה מהילדות (לנגן כל יום, לא ללכת לחברו וכיו"ב). רגע לפני שמשסים בה את הרווחה, אני אומרת – לפחות היא משדרת מסר אחד ברור: ככה מגיעים לנגן בקרנגי הול, ולכן, זה מה שתעשי.
וגם, אני לא בטוחה שכל אם יודעת להשתמש באנלוגיה הזאת, של הריקוד, לתחומים אחרים. כי באמת לא כל אחת יכולה להיות פרימה בלרינה.
מצד שני, כל אחת יכולה לאמץ לה טקטיקה ייחודית.
תמיד יש לך את זה! אני איתך ביעדי הביניים ולשקף לו את הדרך שהוא עושה. מנטרה שחוזרת אצלי מול הבנות היא "תעשי את הכי טוב שלך" ואז "איך ממשיכים מכאן?". אני נוהגת לתת קרדיט למה שכבר נעשה ולהעריך אותו. שום דבר לא מובן מאילו. חג שמח יקרה 🙂
תודה, שגית. אני חושבת שאת ההתחלה כתבת בסוף: מהכירותנו הקצרה אני יודעת ששום דבר את לא מקבלת כמובן מאליו. שאת יודעת להתבונן ולהעריך – את הדרך, את הקושי, את ההישג.
"תעשי את הכי טוב שלך"- זו אמירה חזקה, שמאפשרת חיפוש וגילוי, כי איך אדע באמת אם עשיתי את הכי טוב שלי או שיש עוד? זוכרת את עצמי באחת השיעורים הראשונים בכיתת מחוננות – הן היו אחרי מבחן ראשון במתימטיקה, וחלקן גילו, לראשונה בחייהן, את הקושי. דברתי אתן על השריר הזה של חשיבה ומאמץ, על כך שהכי טוב שלך היום יכול להשתפר – אם תעבדי. זה לא שאין לו גבולות בכלל, זה הרי מה שמפחיד, נכון? – שנגלה את הגבולות האלה. אבל הגמישות שלהם מופלאה. ואני חושבת שאפילו עוד יותר ממה שכבר יש – הגמישות הזו ראויה להערכה, ולא מובנת מאליה.
חג שמח!
לחשוב עם הילד, לשקף לו את המאמץ שעשה… אוהבת מאד את ההמלצות, רחל. שעון מצלצל ומזכיר את הדרכים הנכונות לבניה צעד אחרי צעד. מעניין! תודה רבה
תודה, אורית. לגמרי צעד אחרי צעד. ממש כמו שמתכוננים למרתון, ואולי ממש כמו שרצים אותו?
ואני רואה בי בבירור את אחת המסיכות ומתבוננת בהבנה עצובה מחד ובפליאה מאידך בילדיי ובבחירת מסכותיהם.
רוצה לכתוב קצת על זה? על איך מתמודדים ואיך הולכים ביחד עם דור ההמשך שבחירתו דומה/שונה מבחירתנו?
חגית,
רואה בבירור. זה לא מעט. כי מסיכות – עניינן הוא תעתוע, ואנחנו כל כך יודעים לתעתע בעצמנו.
הפעם הראשונה בה הבנתי את מסיכת ההימנעות היתה, כמובן, על תלמידה, לא חלילה על עצמי. אבל כשהבנתי מה אני רואה, התחלתי לחפש את הגירסה האישית. לא היה לי קל להצביע עליה, להכיר, ללחוץ לה יד ולהתחיל התוכנית התנתקות.
והשאלה שלך, על דור ההמשך, היא קשה כל כך. נגעתי בה מעט בפוסט "פרפרים וכריזנטמות" כשעסקתי בהתמודדות עם האחד שהתנהגותו החברתית אחרת משלנו. אני שואלת את עצמי הרבה מתי יותר קשה לנו אתם: כשהם דומים לנו או שונים מאיתנו (ואולי כשהם דומים לחצי השני?). משחקת עם זה כבר זמן-מה, קצת חוששת לגעת.
אבל יום אחד, אני מקווה, עוד אגיע גם לשם.
תודה ששאלת.
פוסט חזק וחשוב. חשבתי עליי כילדה מחוננת שניסתה להקטין ציפיות ועל הבן שלי, שלפעמים נמנע מראש מחוסר הצלחה כדי להראות נכשל…
נתת לי הרבה חומר למחשבה…
ובנתיים, שיר שלי על הנושא הזה בדיוק…
https://www.facebook.com/1440798979327028/posts/2040049596068627?sfns=mo
שולי,
תודה על השיר. כל כך נגע ללבי. כל כך מדויק. תמיד מפליא איך סוגות שונות נוגעות זו בזו, ובאותו עניין, אחרת – אבל ממש כמו.
אצלנו, זו מסיכת ה"אני יודע הכל" בתחומים שהוא שולט בהם ויודע שיצליח ומסיכת ה"אני לא יודע" (וגם מעדיף לא לנסות) בדברים האחרים. משתדלים לעבוד בגישת ה"אף אחד לא יודע הכל" ו"תתאמן, תשתפר". ומסכימה מאוד בעניין הדוגמא האישית.
יעל,
אני יכולה ממש לשמוע אותך אומרת את המשפטים האלה…
ו"תתאמן, תשתפר" זה בדיוק מה שכן: אין כתר ואליפות בקצה הדרך – יש שיפור. והוא שווה בעצמו.
והדוגמא האישית – לפעמים נדמה לי שהיא, כשלעצמה, מפעל חיים, כזה שמרוויחים ממנו פעמיים, כי פעמים רבות גם אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את כל מה שאנחנו מלמדים אותם.
החכמתי. תודה רבה
תודה, טלי! שמחה שהגעת לכאן (: