שני הפוסטים הראשונים שראיתי בפייסבוק עסקו בכללי כתיבה בעברית. כל אחד/ת בדרכו.ה, כיאה לעידן בו יש אמת אחת והיא שייכת למגדר שלי.
והאמת היא ששמחתי. חובבת עברית אנכי; כתיבה היא נושא מעניין, בוודאי בהתחשב באלטרנטיבות, וסוף סוף מבין זאת גם האלגוריתם של פייסבוק. אבל הפוסט השלישי כבר עורר את חשדי, שמא לא מדובר בהסבה מקצועית המונית לעריכת לשון אלא בסערה בכוסית מיץ הענבים של המגזר, ואין לי אלא להודות לרביעי ששם את הבעיה על השולחן בצורת צילום מסך של הידיעה המרעישה:
ראש החמ"ד שוש נגר אסרה על השימוש בנקודה הא-מגדרית.
ומי שלא מסכים, רשאי – ויש שיאמרו: צריך – להתנגד ולהיאבק. כך עושה למשל פורום הארגונים למען המשפחה, שמכתבו לראש החמ"ד כולל סמלילים של 12 ארגונים שונים. ואני, שבאופן אישי, מזדהה עם חלק נכבד מפעילותם של הארגונים האלה בדרכי השמרנית – חושבת שזה מה שצריכה היתה ראש החמ"ד לעשות: לתייק את המכתב בקלסר נידח וללכת לעבוד.
ואני לא אומרת את זה כי אני לא אוהבת תופי טם-טם, אלא כי אני חושבת שזה בדיוק ההבדל בין ארגונים אזרחיים למינהל חינוך: תפקידם של הראשונים – להיאבק, תפקידו של האחרון – לדאוג לחינוך. וחינוך זה עניין רציני. חינוך כולל התמודדות אמיתית עם תיאוריות.
"בוגרי החמ"ד חשים נחיתות מוסרית וערכית כלפי בוגרי בתי הספר הממלכתיים" אמרה לי פעם צעירה רהוטה ואינטיליגנטית במיוחד. היא בוגרת אולפנא נחשבת, מאלה המסננות, שאחוז הזכאות שלהן לבגרות מרובת-יחידות שואף למאה. "כן, הם בקיאים בהוויות אביי ורבא, ומלגלגים על העיתונות ששמה לוגו של שופר ביום הכיפורים ותפוח בדבש בראש השנה. אבל כשהם מגלים את הידע הנרחב שיש למקביליהם בפילוסופיה ובהסטוריה כללית ובספרות עולם הם מרגישים נחיתות. לא רק אינטלקטואלית, מוסרית ממש".
סיפרתי לה שבשיחה עם בכירים בחמ"ד אמרתי בדיוק כך: ההגות שחושף החמ"ד בפני תלמידיו צרה מדי ואינה מעניקה להם כלים לחשוב ולהתמודד עם תפישות העולם המעצבות את המרחב הציבורי. ואני לא יודעת מי מטריד אותי יותר: אלה שלא מתעניינים במה שקורה בחוץ, או אלה שמתעניינים וקוראים ולומדים בתוכניות נהדרות של מדעי הרוח ולא מקבלים מהחמ"ד אמירה חינוכית נלווית. אמירה אינטיליגנטית, אני מתכוונת.
~~~
פורסם בפייסבוק, 19.1.21.
