רחל ארליך

רחל ארליך

כמה נקודות על הנקודה הא-מגדרית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
צילום השתקפות במראה השמאלית של הרכב

שני הפוסטים הראשונים שראיתי בפייסבוק עסקו בכללי כתיבה בעברית. כל אחד/ת בדרכו.ה, כיאה לעידן בו יש אמת אחת והיא שייכת למגדר שלי.

והאמת היא ששמחתי. חובבת עברית אנכי; כתיבה היא נושא מעניין, בוודאי בהתחשב באלטרנטיבות, וסוף סוף מבין זאת גם האלגוריתם של פייסבוק. אבל הפוסט השלישי כבר עורר את חשדי, שמא לא מדובר בהסבה מקצועית המונית לעריכת לשון אלא בסערה בכוסית מיץ הענבים של המגזר, ואין לי אלא להודות לרביעי ששם את הבעיה על השולחן בצורת צילום מסך של הידיעה המרעישה:

ראש החמ"ד שוש נגר אסרה על השימוש בנקודה הא-מגדרית.

כשלעצמי, אני מתעבת את הנקודה הזו. לסימני פיסוק יש אופי ומשמעות, ואופיה של הנקודה – שהיא סוגרת. זאת בשונה מהלוכסן, שכל עניינו להמשיך ולהציב אלטרנטיבה. יותר מזה: הבחירה בנקודה תמוהה כשמדובר בכתיבה הא-מגדרית, שכל מהותה היא, לכאורה, "להיות של כוווווווולם". אלא שהכתיבה הא-מגדרית איננה א-אג'נדאית; להיפך, יש לה כוונה ברורה, כוונה קווירית. והכוווווווולם שלה לא כולל את מי שלא מסכים עם האג'נדה.


ומי שלא מסכים, רשאי – ויש שיאמרו: צריך – להתנגד ולהיאבק. כך עושה למשל פורום הארגונים למען המשפחה, שמכתבו לראש החמ"ד כולל סמלילים של 12 ארגונים שונים. ואני, שבאופן אישי, מזדהה עם חלק נכבד מפעילותם של הארגונים האלה בדרכי השמרנית – חושבת שזה מה שצריכה היתה ראש החמ"ד לעשות: לתייק את המכתב בקלסר נידח וללכת לעבוד.

ואני לא אומרת את זה כי אני לא אוהבת תופי טם-טם, אלא כי אני חושבת שזה בדיוק ההבדל בין ארגונים אזרחיים למינהל חינוך: תפקידם של הראשונים – להיאבק, תפקידו של האחרון – לדאוג לחינוך. וחינוך זה עניין רציני. חינוך כולל התמודדות אמיתית עם תיאוריות.


"בוגרי החמ"ד חשים נחיתות מוסרית וערכית כלפי בוגרי בתי הספר הממלכתיים" אמרה לי פעם צעירה רהוטה ואינטיליגנטית במיוחד. היא בוגרת אולפנא נחשבת, מאלה המסננות, שאחוז הזכאות שלהן לבגרות מרובת-יחידות שואף למאה. "כן, הם בקיאים בהוויות אביי ורבא, ומלגלגים על העיתונות ששמה לוגו של שופר ביום הכיפורים ותפוח בדבש בראש השנה. אבל כשהם מגלים את הידע הנרחב שיש למקביליהם בפילוסופיה ובהסטוריה כללית ובספרות עולם הם מרגישים נחיתות. לא רק אינטלקטואלית, מוסרית ממש".

סיפרתי לה שבשיחה עם בכירים בחמ"ד אמרתי בדיוק כך: ההגות שחושף החמ"ד בפני תלמידיו צרה מדי ואינה מעניקה להם כלים לחשוב ולהתמודד עם תפישות העולם המעצבות את המרחב הציבורי. ואני לא יודעת מי מטריד אותי יותר: אלה שלא מתעניינים במה שקורה בחוץ, או אלה שמתעניינים וקוראים ולומדים בתוכניות נהדרות של מדעי הרוח ולא מקבלים מהחמ"ד אמירה חינוכית נלווית. אמירה אינטיליגנטית, אני מתכוונת.


אני בעד חינוך. בעיני זה המנדט של המערכת ואלה כלי העבודה שלה. ההצהרה של ראש החמ"ד לפיה "אנו מחנכים לחיי משפחה בקדושה. פועלים לחיזוק החוסן המשפחתי, מעמד המשפחה, ערכי המשפחה ע"פ תורת ישראל… אנו איתנים בדרכנו וכך נמשיך גם בעתיד. בתפילה שלא תצא תקלה תחת ידינו" היא הצהרה חשובה, אלא שהפניית תשומת הלב של נציגי החמ"ד לבדיקת עיצובה של מודעת "דרושים" נידחת כמענה לעיתונות המגזרית במקום בדק-בית ששואל האם עסקנו ברצינות בתיאוריה הקווירית עם תלמידינו – זו, בעיני, התקלה הגדולה באמת.

~~~

פורסם בפייסבוק, 19.1.21.

עוגיות התמרים של שולמית

עוגה, עוגיות וגעגוע

רק השנה הבנתי שאנשים מתגעגעים באוכל.מעניין שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין.כי זה לא שאני לא אוהבת לאכול; אני אוהבת (מדי).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן