רוח סערה כבר בת שנתיים ורבע ואוהבת מלים. כשהיא שומעת מילה חדשה היא מגלגלת אותה על הלשון שוב ושוב עד שתהפוך לגמרי שלה, והבעות הפנים שלה מספרות מה היא חושבת על המילה הזו. יש מלים שמגלגלות אותה מצחוק, בעיקר מלים עם שורוק. יש מלים שהיא מוסיפה להן סופיות משלה והעיניים שלה בורקות במבט של "עבדתי עליכם, אני יודעת שאין כזה דבר". בת שנתיים ורבע וכבר יש לה העדפות מילוליות.
וזה קצת מדאיג, כי אולי זה אומר שהיא תהיה פוליטיקאית כשתגדל. שרת חינוך, נגיד.
כי יש מלים ששרי חינוך אוהבים. "הערכה ומדידה" הן מלים מעולות, כי אפשר להשתמש בהן במלוא ההערכה ואפשר לירוק אותן כך שיישמעו כמו קללה. או "למידה משמעותית", צמד המלים שהביא פעם בכירה במשרד החינוך להתפייט על שינוי של 360 מעלות (ואחר כך מתפלאים שהמשרד נשאר באותו מקום. החינוך, אגב, לא: כל יום שבו הוא לא משתפר, הוא נסוג אחורה. ככה זה בחיים). ויש גם "היבטים חברתיים" ו"למידה מצמיחה" ו"מענה לצרכים" ושאר מלים שאומרות: פחות ללמוד, פחות לדעת. אבל במקום הראשון, זוכת האוסקר החינוכי-ממשלתי, האהובה ביותר בפער עצום – עומדת הרפורמה.
רפורמה, מילה חביבה שכזאת
ככה זה עובד: נכנס שר חדש, ויש לו אג'נדה. ולא רק אג'נדה יש לו אלא גם שעון חול שמזכיר לו מה משך ימיה של ממשלה בישראל ושאם הוא רוצה לעשות שינוי כדאי לבחור שינוי מספיק משמעותי, כזה שייזכר לעולם. יש כאלה שהאג'נדה שלהם היא לצאת מהמשרד הזה כמה שיותר מהר, לאחרים יש אג'נדה חינוכית. ב-25 שנותי במערכת החינוך עמדו בראש משרד החינוך 14 שרים. חלקם לא הותירו נזק משמעותי. אחרים הובילו רפורמה.
רפורמה, מספרת לנו ויקיפדיה, היא תהליך שינוי שיטתי והדרגתי של סדר חברתי ישן. נהוג להבחין בין רפורמה למהפכה: מהפכה משמעותה שינוי יסודי, מיידי ורדיקלי, ואילו רפורמה מביאה לשינוי איטי יותר והדרגתי. שרים לא יכולים להרשות לעצמם להוביל רפורמה. הרי רפורמה אורכת זמן ואין סיוט גדול יותר לפוליטיקאי מאשר המחשבה שמישהו אחר יגזור את הסרט שהוא עיצב. אז הם מתכננים מהפכות אבל קוראים להן רפורמות כי בלועזית זה נשמע יותר טוב. ואחרי שהם מתכננים את המהפכה הם יוצאים לתקשורת כדי לספר על הרפורמה ולתת תקווה חדשה לשחר של יום חדש.
השבוע עלה לכותרות עוד שחר כזה: החל משנה הבאה ייבחנו תלמידי התיכון בארבע בחינות בגרות בלבד. במדעי הרוח לא תהיה בחינה, במקום זה יכתבו עבודה סמינריונית בין תחומית. זה יעשה אותם כל כך מאושרים ומלאי סיפוק והגשמה עצמית ומיומנויות שהם יעזבו את הטיק-טוק וילכו להתנדב עם ניצולי שואה, וכשהניצולים יישנו הם ישבו לקרוא להנאתם תנ"ך ואפלטון וטשרניחובסקי.
ובכן, הרפורמה הזו איננה רפורמה. והאמת היא שהיא גם לא חדשה: השבוע שמעתי את שי פירון מסביר ברדיו שזה המשך ישיר של רפורמת "למידה משמעותית" שהוא החל בה. הוא צודק, אגב. אז למה צריך להתחיל בה שוב? – טוב ששאלתם. התשובה היא כמובן שהיא לא הצליחה. פירון יגיד שזה בגלל שלא לא היה לו מספיק זמן – הוא כיהן פחות משנתיים – וזה כנראה חלק מהסיפור, אבל החלק האחר הוא שפירון לא התכוון להוביל רפורמה אלא מהפכה.
זו לא רפורמה בבגרויות, זו מהפכה
וזו גם הטעות הגדולה של המהפכה הנוכחית: גם היא להוטה להשיג תוצאות שאפשר יהיה לנופף בהן, ופחות להוטה אחר שינוי אמיתי ועמוק. וגם היא מתחילה מהסוף במקום מההתחלה. כדרכן של מהפכות, היא מזהה את האליטה הישנה ומוציאה אותה להורג וממליכה במקומה מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.
ממש כמו מהפכת פירון – גם היא מספרת לנו שהעיקר הוא התהליך ולא התוצרים, אבל מה שהיא עושה זה לשנות את התוצרים ולא את התהליך. היא מספרת לנו שכל המקצועות חשובים באותה מידה אבל מוותרת על בחינות חיצוניות רק במדעי הרוח. היא מספרת שמה שחשוב הוא שילדים ילמדו מתוך עניין אבל את מקצוע הבחירה, האחד שהם לומדים מתוך עניין, היא משאירה כמקצוע שיש בו חובת היבחנות. היא מספרת שהיא רוצה לצמצם פערים אבל מגדילה אותם (העשירים ילמדו יותר, מי יפריע להם? חוץ מזה, יש לכם מושג כמה עולה היום לקנות עבודה סמינריונית?!). היא מספרת לנו שהיא רוצה רפורמה אבל עושה מהפכה, וזו מהפכה מהסוג של גם וגם: גם נאכל את הדגים המסריחים וגם נגורש מהעיר. גם נלמד פחות וגם לא נדע יותר.
וחבל שזו לא רפורמה בבגרויות, כי צריך
בחינות הבגרות זקוקות לרפורמה. רפורמה רצינית, כזו ששואלת מאין באנו ולאן אנו הולכים, וגם זוכרת שנבחרי ציבור עתידים ליתן דין וחשבון. רפורמה שיודעת שיקח זמן רב עד שיגזרו את הסרט ומוכנה להסתכן בכך שמישהו אחר יאחז במספריים – כי החינוך חשוב לה באמת. רפורמה שמציבה חזון ופורטת אותו למטרות וליעדים שאפשר יהיה לזהות אותם כשיושגו (ולא, "מיומנויות המחר" ו"מכינה לחיים" אינם כאלה, וגם "למידה משמעותית – לא רק לשנן ולהקיא על הנייר, אלא משהו שהתלמידים באמת יזכרו" לא ממש). רפורמה שמאפשרת למורים ולמנהלים ללמוד ולחשוב ולשנות ולא מכלה את זמנם בלימוד המלים הנכונות שצריך לכתוב בדו"חות למשרד החינוך.
כדי שתהיה רפורמה צריך שרי חינוך שיש להם אורך רוח, שמסוגלים לתכנן לשנים ולהתניע שינוי ולעבוד בשיתוף פעולה עם השטח ומדי פעם לעצור ולבדוק באומץ מה עובד ומה לא. שרים שמוכנים להתחיל מהלמידה ובעקבותיה לעצב את ההערכה, ולא להיפך. שרים שבאים לחנך את מערכת החינוך או לפחות להביא אותה ללמידה משמעותית: כזו שלא עוסקת רק בשינון מתווים והקאת דו"חות, אלא מלמדת משהו שהיא באמת תזכור.
~~~
בתמונה: אני, כשמבשרים לי על שחר של יום חדש. ואם אתם יודעים איך קוראים לצמח הזה שמפאר את גב המרפסת שלי אשמח אם תספרו לי פה בתגובות (אני חושבת שזה פילדנדרון אבל לא יודעת איזה מהם).
~~~
הפוסט הזה פורסם בפייסבוק. מוסיפה פה שתיים מהתגובות – אבל ממליצה להכנס לפוסט עצמו, לתגובות שלי לתגובות של רבקה ושל מיכל, וכמובן – יש שם עוד הרבה דברים שמעוררים חשיבה… וכמובן, אשמח מאד למחשבות נוספות על הרפורמה הזו ועל מה שכתבתי. בשביל זה יש פה תגובות למטה, ואפשר כמובן להגיב לפוסט בפייסבוק.
שתי תגובות פייסבוק שבחרתי להביא כאן
רבקה קופלר כתבה – אם נמשיך את ההגיון של נ' בת השנתיים ורבע, שימי לב שהיא ודאי מחברת מילים בסדר ובהגיון שאינם מתיישבים עם צורת המשפט התקנית לנו בשפה, ואת ודאי מחייכת ומתחילה לחקות אותה מתוך חיבה ואהבה. יש חוקרים שאומרים שהגיון שפת התינוקות הוא הנכון – ואנחנו המבוגרים שיבשנו אותו מטעמים שונים ומצפים מהתינוקות "להתבגר" ולהתיישר לפי זה החדש. הגיע הזמן שנקשיב גם בעניין הלמידה ואופי הלמידה לילדים. שנים ארוכות מדי נכפה עליהם ללמוד בכל מיני שיטות שלא הוכיחו את עצמן, שבברור לא מקנים להם דעת ואם רבים מהם הופכים בסוף לבוגרים משכילים ורחבי דעת – זה כנראה למרות השינון והלמידה לבחינות, למרות חומר הלמידה המצומצם. הגיע הזמן למהפכות ולא רק לרפורמות. הגיע הזמן להפוך את הקערה על פיה ואולי לחזור למה שבית הספר היה פעם – מקום בו גם קונים דעת. שילמדו לכתוב, לקרוא ולחקור על מנת שיוכלו לכתוב עבודה קצת יותר רצינית. בעיניי, מוטב שיבטלו את בחינות הבגרות כולם!
ומיכל ארמוני הגיבה – הסתייגות אחת – מושגים כמו למידה משמעותית אינן מילים בטלות. ואלו בהחלט יכולות להיות מטרות על. העניין הוא שמי שבוחר מטרת-על שכזאת צריך להבין היטב מה היא אומרת, מה זאת בעצם למידה משמעותית, כדי שאפשר יהיה לפרק אותה למטרות ביצועיות וכדי שיהיה אפשר לבחון אם הושגו. וזה לא תמיד מתקיים. אז כן, גם אמירה שנשמעת גדולה כמו ״לא רק לשנן ולהקיא על הנייר״ היא בת-ביצוע וניתנת להערכה וכל מורה יודע לעשות זאת, למשל ע״י תכנון ההוראה וההערכה בהשראת מסגרות כמו הטקסונומיה של בלום, סולו ועוד.
וחשוב לא פחות, לבחון תוכניות חדשות גם במרחק זמן, כדי להשתכנע שתכנית נתונה אכן מביאה לשינוי המיוחל… למשל, לקחת קבוצה גדולה ומייצגת של בוגרי מערכת החינוך, נניח אחרי שנה או שנתיים, ולשאול אותה שאלות שכדי לפתור אותן צריך ידע במקצועות שונים שנלמדים בבית הספר אבל הן לא נראות כמו השאלות שצריך לפתור במבחני בית הספר. שאלות שעיקרן לבדוק האם התלמידים לשעבר הצליחו אכן להפנים את הרעיונות והמושגים שלמדו כך שיוכלו להשתמש בהם בסיטואציות שונות…
