רחל ארליך

רחל ארליך

אז איך כדאי ללמד מחוננים?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
צילום גרפיטי של הקופסונים בסירה

בין ספרי הבישול שלי אפשר למצוא אחד או שניים פונקציונליים ממש. "עוגות לכל עת", כמובן, וגם "מהמטבח בהנאה" – ספרים שקיבלתי לחתונה ושימשו אותי נאמנה בראשית דרכי במטבח. אבל רוב ספרי הבישול שקניתי עם השנים הם כאלה שיש בהם לא רק מתכון אלא גם, אולי בעיקר, סיפור טוב לצידו. כי יש מעט מאד מתכונים שאני מכינה ככתבם וכלשונם.

גם בהוראה אני כזאת, לא אוהבת מתכונים. אנשים שיש להם שיטה חינוכית ש"מתאימה לכולם" מפחידים אותי. ודווקא בגלל זה הסתקרנתי כשקיבלתי הזמנה למפגש שבו יספרו תלמידים מחוננים בחטיבת הביניים מה דעתם על השאלה הגדולה – איך ללמד מחוננים.

זה התחיל בקורס יזמות

אבל כדאי להתחיל את הפוסט הזה מההתחלה. אז ההתחלה היתה בווטסאפ שקיבלתי מיניב מינקוב שהזמין אותי למפגש מסכם בפרוייקט "לומדים חכם". זהו הפרויקט האחרון בקורס "יזמות ופרויקטים בקהילה" לתלמידי כיתות מחוננים בחטיבת "הנגיד" בהרצליה. את הקורס מלמד יניב יחד עם אייל שני וההיכרות המועטה שלי עם שניהם הספיקה לי כדי להגיד כן עוד לפני שידעתי בדיוק במה מדובר. רשמתי ביומן וחיכיתי להמשך. הוא לא אכזב:

במסגרת הקורס התלמידים (ואנחנו) עוברים מסעות של התבונות סביבנו, זיהוי אתגרים והזדמנויות שונים, חקירתם והצעה של פתרונות מתאימים להם, כתב יניב, ואני הבנתי שמדובר בקורס יזמות. הוא סיפר על הפרוייקט הקודם שבמסגרתו התמודדו התלמידים במכרז אמיתי של חברת נתיבי איילון לעיצוב מחודש של תחנות אוטובוס קיימות ברחבי הארץ. התוצרים הטובים ביותר הוצגו באירוע הגמר הארצי באתר הניסויים באשדוד. עזבתי את הווטסאפ והלכתי לקרוא עוד בפוסט שהוא פרסם בפייסבוק.

אבל אז האתגר נכנס לכיתה

בפרויקט הנוכחי, התברר כשחזרתי, התלמידות והתלמידים התבקשו להציג דרכי למידה והוראה חדשות ביחס למקובל כיום בבית הספר. המוטיבציה לפרויקט נבעה מניסיון כושל של יניב ואייל לעניין את התלמידים בחקירת אתגרי ההתחדשות העירונית בשכונת בית הספר. התלמידים התנגדו לשיטת הלימוד ולנושא והקורס עמד בפני משבר משמעותי. בקיצור, האתגר נכנס לכיתה, התיישב על השולחן והתבונן בהם בעזות מצח. וביזמות כמו ביזמות: במקום להתעקש ביקשו יניב ואייל מהתלמידים להציע, כפרוייקט סיום, דרכי למידה והוראה "אחרות" שיוכלו לעניין ולסקרן אותם ולאפשר למידה משמעותית.

התלמידים עבדו בקבוצות, סוף הסמסטר הגיע, ויניב הזמין אותי למפגש הצגת רעיונות. נכחו שם מלבדי בטי (רכזת מסלול המחוננים בחטיבה) ויפעת מרקפלד (מנהלת מרכז המחוננים בעיר). וגם איילה ניקולא, לשעבר מפקחת במשרד החינוך, ותמר סרולביץ, שהיא מדריכה באגף למחוננים ועוסקת ביצירתיות. הוא הזמין, ואני, כשמזמינים אותי, באה.

ההצעה הראשונה: מבחני מתכונת

הם לא קראו לזה ככה, אבל הרעיון הראשון – והמעניין מכולם, יש לומר – היה לקיים מבחני-דמה. אחד ממעכבי הלמידה הוא הלחץ, הסבירו חברי הקבוצה, והוא זה שגורם לבלקאאוט ולקושי לחשוב תוך כדי מבחן. מבחני-דמה שייערכו כשבוע לפני מבחנים חשובים יפחיתו את הלחץ "משום שנדע לקראת מה אנחנו הולכים". לא רק על הרעיון הכללי הם חשבו, אלא גם על מה שיעשה אותו אפשרי: למשל, לעשות מבחנים דיגיטליים כדי לחסוך נייר של בדיקה נוספת, וגם – לעשות מבחנים כאלה ללא ציון, אבל כן בהשגחה של מורה כדי שיהיה שקט אמיתי בכיתה. מעניין, אגב, שהם לא ביקשו לבטל את המבחנים. לתשומת לבה של שרת החינוך.

נזכרתי בימי כמחנכת בתיכון, כשהייתי אומרת לתלמידותי: בחינה במועד א' היא ההכנה הטובה ביותר למועד ב'. שאלתי את התלמידים מי לדעתם יבדוק את הבחינה. המורה, הם אמרו, ואני תהיתי מדוע. הרי אם הם יבדקו את הבחינה זה לזה הם ילמדו יותר מאשר אם המורה תבדוק. מישהי מהאורחות האחרות העלתה את סוגיית הזמן של המורה שצריכה לחבר ולבדוק שני מבחנים רציניים במקום אחד. הם הבטיחו לחשוב על זה.

ההצעות הבאות: למידה חוץ-כיתתית, למידה ממומחים ושילוב טכנולוגיה

ההצעות האלה היו טובות, אבל לא היה בהן שום דבר שלא חשבו עליו קודם. בשלב מסוים זה קצת תיסכל את צוות בית הספר. רכזת המסלול שאלה האם אינם לומדים כך בכיתת המחוננים. "לפעמים כן", הם הזדרזו להודות, "אנחנו פשוט רוצים יותר, ושזה יקרה גם בשיעורים הרגילים ולא רק בשיעורי ההעשרה". חלק מהקבוצות ממש ירדו לרזולוציה של מתכון: איך נלמד תכנות, איפה נלמד מדעים וכמה פעמים בחודש כדאי להביא מומחה.

והיו גם הצעות של בחירה ברוב המקצועות – כמו באוניברסיטה, הם אמרו (אוי, כמה שהם עומדים להתאכזב): שתהיה בחירה של מקצועות ודרך לימוד. וקבוצות למידה לפי עניין ורמה. והם הסבירו יפה למה זה מתאים להם (כמחוננים) אבל גם לכל תלמיד אחר, בעצם. די לקראת הסוף שאלה יפעת, מנהלת מרכז המחוננים בעיר, שאלה שהצביעה על הפיל שבחדר: אתם מדברים על מה צריכה המערכת לעשות כדי ללמד אתכם טוב יותר, אמרה. ומה לגבי האחריות שלכם-עצמכם על הלמידה? – ואז היה דיון קצר בשאלה מה הם יכולים לעשות בעצמם כדי שזה יקרה. וכל ההצעות היו נחמדות, וחלק אפילו ישימות, אבל אף רעיון חדש לא היה שם. וזה היה קצת מאכזב, כי בשביל מה אנחנו שואלים אותם, אם אין להם שום דבר חדש להגיד לנו? – שאלתי את יניב כמה ימים אחר כך כשהצלחנו לדבר. ויניב אמר: כי זה מה שהיינו צריכים לעשות. היינו צריכים לזרוק אליהם את הכדור. ובבת אחת ידעתי שאני צריכה

לחשוב על האירוע שוב, מזוית אחרת

נתחיל בזה שהיו בקורס הזה שני מורים. הוראה ב-Co היא לא דבר רגיל בבתי הספר אבל כן מקובלת במסגרות מחוננים. לא פשוט לתלמידים להתנהל עם שני מורים; לכל אחד יש סגנון וקצב והתלמידים נדרשים "להחזיק ראש" עם שני מורים ביחד. אבל "לא פשוט" זו אבן יסוד בהוראת מחוננים. למה שיהיה פשוט, בעצם? וחוצמזה, מורים אוהבים לדרוש מתלמידיהם לעבוד בזוגות ובקבוצות, ובצדק – זו הרי אחת המיומנויות החשובות של המאה ה-21. איכשהוא, כשהם מתנסים בזה בעצמם, הדרישה נשמעת משכנעת יותר.

הדבר השני זה שהיה קושי. שני המורים, שזיהו שיש בעיה אמיתי, עשו שינוי. נכון שמדובר בשיעור העשרה ולא ב"מקצוע" של "המערכת", ועדיין בית ספר הוא בית ספר והשיעור צריך להתקיים. תמיד נדמה שקל יותר כשאין "חומר" שנבחנים עליו באופן רשמי, אבל זה גם קשה יותר, כי מי מחליט מה וכמה לדרוש? אולי פה בדיוק אפשר לוותר? – ולא זו בלבד, אלא שהתלמידים יודעים שיש קושי ושהמורים שינו את התוכנית בגללו. מה הם לומדים מזה? – יש מי שיאמר שהם למדו שמוותרים להם בקלות. אני חושבת שהם דווקא למדו שיעור חשוב בגמישות. לא ויתרו להם על השיעור, לא החליפו מורים. שאלו אותם איך ללמד מחוננים והסכימו להקשיב להם – בתנאי שיעבדו על זה.

ולהישאר מבוגרים אחראים

ועוד דבר למדנו (שוב): כבר שנים רבות – מאז הילדה בשמלה-אדומה-ושתי-צמות, ההיא שלא ידעו מה לענות לה, דרך הילד ששרים לו שישמור על העולם וכלה בגרטה טונברג – שהמבוגרים בעולם הולכים ומתיילדים ומקווים שהילדים יעשו בשבילם את העבודה. מעולם לא חיבבתי את הגישה הזאת. לא (רק) משום שאני זקנה ושמרנית אלא משום שאני חושבת שצריך ותק מסוים על פני כדור הארץ, ורוחב יריעה מסוים, כדי לחדש באמת. זה לא אומר שלא צריך להקשיב לילדים; לא פעם יש להם רעיונות חכמים שלא מוגבלים על ידי חסמי "אבל במציאות". מצד שני, לא תמיד כדאי ליישם את העצות שלהם ככתבן וכלשונן או לתת להם לבצע את זממם.

מצד שלישי, אפשר לזרוק להם את הכדור פעם נוספת. לשבת ולחשוב אתם אחרי שמתנסים באחת ההמלצות שלהם, לחשוב אתם מה עבד ולמה. לראות אתם מה ההבדל בין הפרוייקט הזה לבין הפרוייקט של נתיבי איילון. לדבר אתם על משמעותה של יצירתיות, לחשוב אתם האם ומתי היו יצירתיים ומה תרם לזה.

ולהביא את התלמידים לעשות משהו עם הרעיונות

ועוד משהו אפשר, ויניב ואייל כבר עושים אותו: לצפות מהם ליישם את הרעיונות שלהם. והמוקד הוא לא איך בית הספר ישתנה אלא מה יעשו תלמידים עם הרעיונות שלהם. וזה חשוב כי סיעורי מוחות ואפילו האקתונים רבים מסתיימים בהתרגשות עצומה – ולא יותר. ויזמות לא יכולה להסתפק בהעלאת רעיונות טובים, אלא, בעיקר, לגרום לשינויים לקרות במציאות, וגם להישאר לאורך זמן. אז הם חושבים להציע לתלמידים שני מסלולי מימוש: האחד – שיהיה יום לימודים שהוא באחריות התלמידים (עם אותם חומרים לימוד רגילים, אבל בדרך שלהם), והשני – שיצאו ללמד צעירים בבי"ס יסודי בדרך שהציעו (המנהלת של היסודי כבר הסכימה).

אז בעצם יש לנו מתכון – איך ללמד מחוננים

כי כל הצדדים האלה, של הניסוי והטעייה, של ההתמודדות עם הוראה של שני מורים, של חיפוש אחר תשובות אפשריות רבות לשאלה אחת ושל חשיבה על התהליך שנעשה – כל אלה, ממש כולם, הם הדרך הנכונה להוראת מחוננים.

~~~

התמונות: גרפיטי בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שצולמו בסיור שסיפרתי עליו כאן. בראש הפוסט גרפיטי מסדרת הקופסונים של עדי סנד

אולי תהנו לקרוא גם...

חדרי בריחה ומערכת החינוך

כשהתחיל טרנד חדרי הבריחה בבתי הספר, וקבוצות מורים מלאו תמונות וסיפורי גבורה והצלחה, התמלאתי שמחה רבה ועצב רב גם יחד. שמחה רבה

2 תגובות

  1. רחל, איזה יופי!
    איזו דרך מעניינת ואפקטיבית עברו המורים והתלמידים. והסיום – יום לימודים באחריות התלמידים, והוראת ילדי ביה"ס היסודי – נהדר. תהליך של שיתוף פעולה, חשיבה ותוצרים שיהיו מעניינים ומועילים לכולם. פשוט לקחת ולהעתיק למקומות אחרים. כל הכבוד להם.

    1. הי יוליה,
      דרך מעניינת ואפקטיבית, אני חושבת שזה בדיוק זה. כי הרבה דברים אחרים היו יכולים להתרחש, ומתרחשים למעשה, כשיש "חריקות" עם כיתה. וכאן היה אומץ לעצור ולחשוב, והיתה צמיחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן