תקתוק מהיר והוראה מוטת עתיד

..רעש של תקתוק מהיר.

אילו הייתי במיטה עכשיו, הייתי חושבת שהחל גשם, אולי אפילו ברד קל, והייתי שמחה – כי בכל זאת חורף, ויבש בחוץ.

אבל אינני במיטה, אלא בחדר העבודה שלי, ואני יודעת שהרעש הזה איננו גשם. למעשה, זוהי הסטודנטית שלנו, שתכונה כאן "רוח-סערה", המקלידה עכשיו עבודה על המחשב הנייד, מקישה בשצף-קצף על המקלדת, לא עוצרת כדי לנשום או לחשוב, מדגמנת סינכרון מושלם בין המחשבה לבין  האצבעות.

(אי אפשר שלא להיזכר: רוח-סערה בערך בגודל של גרגר אפונה, ואנחנו הולכים לרופאה שלי לביקורת. אנחנו זה אבא שלה ואני וגם גשם, אחיה בן השנתיים וחצי, זאטוט עליז ופטפטן. נכנסים לרופאה, וגשם מסתכל ואומר לה בקנאה: "איזה כיף לך, יש לך מחשב!" והיא – קצת בהפתעה – "הוא יודע מהו מחשב?!" – רק מזכירה שאנחנו מדברים על שנות ה-90: לא בכל בית יש מחשב, בוודאי שלא בכל קרוון של סטודנטים. אבל כן, הוא יודע, לסבא שלו יש מחשב.

בערך חמישה חודשים אחרי הסיפור הזה, מגיחה רוח הסערה שלנו לאוויר העולם, שלושה חודשים לפני הזמן, לא עוצרת לנשום ולחשוב האם זה זמן מתאים להיוולד. וגשם, שקיבל אחות קטנה, מבקר אותה בפגיה, מתרגש עד עמקי נשמתו מהמוניטור שמעל מיטתה, ובא לספר לי שהיא "רק נולדה וכבר קיבלה מחשב!".)

אבל עכשיו אני בחדר העבודה, מרחמת קצת על המקלדת שלה, ואיכשהוא,

אני נזכרת באמא שלי.

אמא שלי גדלה בשנות ב-30 בשכונות העוני של ניו יורק. בת ליהודים מהונגריה, שהיגרו לארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה, וממש לא מצאו בה זהב מתגלגל ברחובות. כשלימדתי בפעם הראשונה על ההגירה היהודית לארה"ב ועל סדנאות היזע הבנתי, פתאום, שמדובר בסבא וסבתא שלי: אמא נהגה לספר, שכילדה הגדולה (לא בכורה, היה לה אח, מבוגר ממנה בשנה וחצי) היא היתה דייקנית ואחראית, עד כדי כך שאמא שלה הרשתה לה לגהץ ולעשות תפר מכליב לעניבות, שהיתה תופרת בבית. ואז, סיפרה אמא, ועיניה בורקות מגאווה – סבתא היתה מספיקה לתפור עוד עניבה או שתיים בשבוע, והיה עוד קצת כסף בבית.

הבית, יש לומר, היה דירה קטנה בבניין. אמא זכרה את המעבר לדירה הגדולה, זו שהיו בה מטבח ושירותים בתוך הדירה ("שירותים בתוך המטבח, ושני צעדים אחר כך נגמרה הדירה" היה אבא שלי מגיב על התיאור הזה), ואת השמחה הגדולה על כך שיותר לא היה צריך להכשיר בשר במטבח המשותף לקומה כולה, יהודים ולא-יהודים כאחד. ממש עושר. "אבל לא היינו עניים", היא נהגה לומר, "כי כל השכנים היו כמונו. לאף אחד לא היה כסף".

אמא למדה בבית ספר ציבורי (זה היה בבוקר. אחר הצהרים היתה הולכת ל"תלמוד תורה", שם למדה יהדות ועברית). כבת למהגרים, היא הוכנסה בתחילה לכיתת "טעוני טיפוח", אבל הוצאה משם חיש מהר לכיתה רגילה, ומשם הוקפצה בתוך ימים ספורים לכיתה גבוהה יותר. היא היתה חכמה, ואהבה ללמוד, והיה ברור שתמשיך לתיכון וללימודים גבוהים. אבל בתיכון, בין מדעים לספרות אנגלית ובין מתימטיקה לצרפתית, היא למדה כתיבה עיוורת במכונת כתיבה. כי כל בחורה טובה צריכה מקצוע, ואיזה מקצוע יכול להיות מבטיח יותר ממזכירה?

– וכך גדלתי בצילן של שתי מכונות כתיבה, עברית ואנגלית, ופס-הקול של ילדותי הוא

אמא כותבת על מכונת הכתיבה את המכתבים (של אבא)

אבא היה עצמאי. בעיסוקו, ולא פחות – בחשיבתו. אולי בגלל זה תמיד היו מכתבים לכתוב: למס הכנסה, לביטוח לאומי, לרשויות אלה ואחרות, ועל הדרך – למדור "קוראים כותבים" בעיתון. את המכתבים האלה היתה אמא כותבת במכונת כתיבה. הטיפקס עוד לא בא לעולם, וגם על מכונות צילום טרם שמענו; בבית הספר היו מכונות סטנסיל גדולות ומרעישות, ואפילו כבת שירות לאומי אני זוכרת את עצמי מעתיקה דפי מקורות אל גלופת הסטנסיל, ומשכפלת – מסובבת את זרוע המכונה שוב ושוב, עשרות פעמים, עד כאב… את הצבע הסגול (ולעתים שורה בירוק או באדום, כשרצינו שיהיה ממש יפה) שיש להמתין שיתייבשו כדי לא ללכלך את הידיים אזהה גם בעיניים עצומות, וריחו החריף של הכוהל בא באפי כשאני כותבת; ובבית, כאמור, מכונות כתיבה, שיוצאות לשולחן כשצריך, ונייר לבן ועדין לצורך הדפסה בלבד. ותמיד עם נייר קופי במשחיר את האצבעות, כי צריך לשמור עותקים (הערה לצעירים שבינינו: לא, מכונת הכתיבה לא שומרת את הקבצים אצלה בזיכרון, הרעיון המבריק הזה יגיע הרבה יותר מאוחר), ומתישהוא ממציאים מוצר משוכלל במיוחד: נוזל ורוד, עם ריח מתקתק, שיכול למחוק את האות הכתובה, והגעתו אלינו הביתה מלווה בהתרגשות שרק השקת האייפון 7 יכולה לשחזר אותה (גילוי נאות: למרות הסבא חובב המקינטוש, כולנו משתמשי אנדרואיד).

ואמא מקלידה – ברעש, כי ככה עושה מכונת כתיבה – ובמהירות: באנגלית מהר ממש, ובעברית קצת פחות מהר. היא דיברה, קראה וכתבה בשלוש שפות – יידיש, עברית ואנגלית. אבל שפת אמה, אני חושבת, היתה אנגלית (לפחות זו השפה שחזרה אליה בערוב ימיה, כשהאלצהיימר מחק את ידיעותיה רחבות-ההיקף). והרגל הכתיבה העיוורת באנגלית היה מוטמע טוב יותר מזה העברי.

ורוח-סערה מקלידה, ולכאורה –  המיומנות היא אותה מיומנות, המהירות – אותה מהירות, ודווקא בגלל זה כל כך מרשים לראות עד כמה השתנה העולם בתוך ששה וחצי עשורים.

ואולי לא כל כך השתנה?

אמא שלי נולדה בשנה בה רשם תומס אדיסון את הפטנט האחרון שלו, והקונגרס האמריקאי אישר את "הדגל זרוע הכוכבים" כהמנון הלאומי של ארץ הולדתה; שנה בה נולדו גם יוסף (טומי) לפיד, מיכאיל גורבצ'וב וג'ון לה-קארה; שנה בה נפטרו תומס אדיסון, ומלוויל דיואי, ורחל המשוררת. היא חוותה את מלחמת העולם השניה, ועקבה בהתרגשות אחרי הקמת המדינה; עלתה לארץ, ובמקום להמשיך וללמוד, וללמד – הלכה אחרי אבא שלי לגור במושב, לחלוב את הפרות ולהאכיל את התרנגולות… מעולם לא למדה לנהוג, אבל הסתדרה עם מכונת הכביסה ומכונת התפירה ומכונת הסריגה, ואפילו עם הטלפון הסלולרי (סמארטפונים כבר לא היו חלק מהעולם שלה). היא ראתה את ברית המועצות מתהווה – ונופלת, את אירופה נכבשת ומשתחררת. הכירה את מתניה הצרות של המדינה, ואת ההשמנה המשמחת שלה במלחמת ששת הימים. טיילה בסיני וביכתה את מסירתו למצרים. העולם שלה, שתחילתו בשכונת עוני עתירת מהגרים המדברים אנגלית עילגת ושוטר מקוף שכל ילד יודע לפנות אליו כשיש בעיה,  וסופו אינטרנט מהיר ושמונה ילדים בוגרי אוניברסיטה – היה עולם שהשתנה במהירות. האם הכינו אותה אליו? – ממש לא. בטח לא מערכת החינוך… אבל היא הסתדרה, כי ככה זה בני אדם: הם חיים בעולם משתנה, ומשנים אותו, ומשתנים איתו.

אחד הדברים המהנים במרכזי מחוננים הם היעדר תוכנית לימודים, מה שמאפשר למנהלים אוטונומיה רבה בבחירת נושאי הקורסים ותכניהם.

אחד הדברים הקבועים במרכזי מחוננים הוא ימי חשיפה להורים, בהם מציגים להורים את האג'נדה של המרכז, והלחישות של ההורה (בדרך כלל ההורה בסגול, קרי – אבא-של): "מה זה השטויות האלה? למה הם צריכים את זה? (זה = סדנת מייקרים / אוריגמי / להטוטי קרקס / משחקי אבירים…) למה שלא ילמדו אותם סופסוף משהו משמעותי (משמעותי = מתימטיקה / פיזיקה)?

"תגידו", אני שואלת את המורים כשאני מבקרת בשיעורים (תקנאו! זה גם כיף וגם אני מקבלת על זה משכורת!), "הילדים יודעים מה אתם נותנים להם בשיעור, מה ש"מאחורי הקלעים"? וההורים?"

בדרך כלל לא. הילדים לא מבינים שכשהם צריכים להחליט, כזוג, איזה כח-על הם רוצים לרכוש לדמות שלהם, הם לומדים לעבוד כצוות, לעשות תכניות ארוכות-טווח, לגלות גמישות, לשקול יתרונות וחסרונות ולא להגיב אינטואטיבית. ההורים לא רואים שהאוריגמי הוא הדרך לעבור מחשיבה של דו-מימד לחשיבה של תלת-מימד, שלא לדבר על סבלנות ודיוק ועבודת כפיים. הם לא שומעים את הבת שלהם, שיושבת בצד וקוראת ספר כשמקשטים את הכתה, "כי אני לא יודעת לגזור ישר, אני לא יודעת לצייר, וכל דבר שאני אגע בו – ייהרס, לא חבל?" הם לא רואים את הבן שלהם כשהוא (לא) משחק כדורגל, כי הוא "לא אוהב את זה" ו"זה משחק מטומטם כל כך" – ומפספס, מלבד הקשר עם הכתה שלו, את כל מה שלומדים בכדורגל: להיות חלק מקבוצה, לנצח ולהכשל, ללמוד את יכולות הגוף ואת גבולותיו.

למה, בעצם, צריך ללמוד את זה?

אצל ילדים "רגילים" אנחנו שומעים: "לימודים זה לא הכי חשוב. אז מה אם הוא נכשל במתימטיקה? תראו איך הוא מנגן יפה. והיא גרועה בהסטוריה, אבל מעולה בהתעמלות קרקע". אצל המחוננים אני שומעת שני כיוונים, הפוכים, שניהם באותה רצינות:   "צריך לתת להם לרוץ קדימה במה שהם טובים בו, מה זה חשוב אם הם לא טובים בספורט? העיקר שילמדו לחשוב!" ומנגד – "לחשוב הם חושבים מספיק, גם בלעדינו. התפקיד שלנו זה ללמד אותם את כל השאר: שיהיו תקשורתיים, חברותיים, ספורטאים. שידעו להשתמש בידיים, לעבוד בצוות".

וכמו אצל ילדים "רגילים", גם את המחוננים אנחנו צריכים להכין לעתיד. ובעתיד הזה, בני אדם יצטרכו לתקשר את רעיונותיהם עם אחרים (בדיבור, בכתיבה, במכונת כתיבה או במחשב, במגאפון או בשיחת וידאו), יצטרכו ללמוד מיומנויות שלא הכירו, ישתמשו ברגליהם כדי ללכת ובידיהם כדי להחזיק את ההגה (או כדי לדבר בטלפון כשהמכונית האוטומטית נוסעת לבד). העולם שהם גדלים לתוכו משתנה במהירות, כמו העולם של אתמול שהפך להיות זה של היום. אולי יותר מהר, אולי פחות, זה לא באמת משנה. מה שברור הוא שאנחנו צריכים לתת להם את מירב הכלים להתמודד עם השינוי: שידעו ללמוד, להתגמש, לפעול לבד (כן, גם לבד!) ובצוות, להכיר את חוזקותיהם וחולשותיהם (כדי לדעת מתי כדאי לעשות ומתי לשלם למישהו אחר שיעשה), שידעו להכשל, ולא פחות חשוב – שידעו להצליח.

מה יכין את המחוננים טוב יותר לעתיד? האם קורס בפיזיקה, או מיומנויות הקרקס? סדנת כלי עבודה או קורס בפילוסופיה של העולם העתיק? צילום חרקים או קורס רב-תחומי של מוזיקה ומתימטיקה? – לא חושבת שיש מי שיודע לענות. דווקא בגלל זה אני מאמינה בהכל: בעולם רחב, שמאפשר הסתכלויות רבות ומגוונות על העולם, ונותן "עמוד שדרה" לחשיבה מקורית ומעניינת.

"ולמה שזה לא יינתן לכל תלמיד"? – שאלת-השאלות. התשובה הקצרה: באמת למה לא? התשובה הארוכה: כי יש סדרי עדיפויות. אבל זה כבר יחכה לפוסט אחר.

ומילה אחרונה, על מה שאמא שלי לימדה אותנו

6 שנים מאז נפרדנו – ואני מגיעה למסקנה שהחינוך שקבלה, ושנתנה לנו, הוא בעצם זה שמכין לעתיד:

חינוך לאידיאולוגיה, לידיעת אמת ושקר, לחשיבה עצמאית, למחויבות, ליוזמה, לחברות.

וכל אלה, יורשה לי לנחש, יהיו חלק מארגז הכלים גם בעולם השונה שגם ילדי ההווה יגדלו אליו.

אבל עוד לפני כל אלה – היא חינכה אותנו ללמידה בלתי פוסקת. למידה, כי זה מותר האדם, וכי זו בסופו של דבר ההכנה הטובה ביותר, ואולי היחידה האפשרית, לחיים בעולם משתנה.

~~~

תוספת (14.10.2018)

כשגולשים מגיעים למחוזות נפלאים.

כך הרגשתי כשהגעתי, באבחת-פייסבוק, לפוסט של ד"ר אפרת פירסט, שעניינו ביקורת על פרק בנושא חינוך בספרו של יובל נח הררי, "21 מחשבות על המאה ה-21". ביקורת על גישת ה"לקראת המאה ה-21 לא צריך יותר ידע", ואמירה – אמיצה ביותר בימינו – על העדפת איכות על פני חדשנות.

מומלץ בחום.

~~~