רחל ארליך

רחל ארליך

חצי אמת: על ניוז ועל פייק-ניוז

אולפנת טליה, כתה י, שיעור ראשון בנושא העליה השניה. על הלוח הלבן – מצגת של צילומי מצבות מבית העלמין בכנרת. תוחלת החיים בעשורים הראשונים של המאה ה-20 במקום הפסטורלי הזה לא מעוררת קנאה.

ואז מתרוממת יד מהקצה השמאלי של סוף הכתה. "אבל איך נדע", שואלת אותי ש', "שהתמונות שאת מביאה לנו פה הן באמת מדגם מייצג?"

ברור שעניתי לה. והתשובה, כמובן, היא לא החלק החשוב בסיפור. מה שחשוב הוא המחמאה הזו שקיבלתי מבת חמש-עשרה: היא שואלת אותי, המורה שלה להסטוריה, איך היא יכולה לדעת שאפשר לסמוך עלי. אני רק מקווה שהיא סמכה על התשובה.

מחוננים – ביקורתיים, או חושבים ביקורתית?

"למחוננים יש חשיבה ביקורתית מפותחת, זה ידוע", אמרה לי השבוע מורה בבית ספר יסודי. מאחר שאני מאד אוהבת דברים שכולם יודעים, בעיקר כשמדובר במחוננים, ביקשתי דוגמאות. היא חשבה רגע. "לא משנה איזו פעילות אני עושה בשיעור חינוך, הם תמיד מקטרים". אולי הם פשוט לא אוהבים פעילות חברתית? – שאלתי בזהירות. אחרי הכל, לא כולנו חובבי מעגלי-שיח ומשחקי-שיתוף-פעולה. "זה לא זה", היא אמרה, מחפשת דוגמא טובה יותר, "זה שעל כל דבר יש להם מה להגיד".

כל מי שחושב שלעבוד עם ילדים מחוננים זה רק כיף – טועה. כלומר, זה בהחלט כיף, ממש כמו לעבוד עם שאר ילדי העולם. אבל יש גם חלקים פחות כיפיים. אחד מהם הוא שילדים מחוננים נוטים לביקורתיות מסוימת. זה לא אומר שיש להם חשיבה ביקורתית מפותחת.

מה ההבדל, בעצם?

במכון ברנקו וייס אומרים שחשיבה ביקורתית היא "הערכת דיוקם של היגדים", וממשיכים בהגדרה של רוברט אניס (1987): "פעילות רפלקטיבית שקולה ומעשית המתרכזת בהחלטה למה להאמין ומה לעשות". אתר הידען מציע את ההגדרה של טארוויס ו-ווייד (1993): "היכולת והנכונות לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על-בסיס נימוקים מבוססים היטב".

האם זה מה שמתארת המורה המלינה על "ביקורתיותם" של תלמידיה המחוננים? – לא ממש. היא מלינה על נטיה לביקורת, לא על חשיבה ביקורתית. היא מתארת חוויה של "לקוח בלתי מרוצה", לא של הערכה מסודרת של עובדות המתכנסת לשיפוט מושכל. היא מתארת ביקורתיות, לא חשיבה ביקורתית.

חשיבה ביקורתית מתחילה מהעובדות

מערכת החינוך קורסת. גם מערכת הבריאות. כולנו יודעים את זה. עובדה: מעמד ישראל במבחני הפיז"ה הולך ומידרדר וגם הזקנה עודנה במסדרון.

אבל אולי קיבלתם לאחרונה שירות טוב במרפאה, או יצאתם בחיים מבית החולים. ואולי שמעתם שישראל הגיעה למקום העשירי במדד הבריאות העולמי בשנת 2019. ובכלל, המחנכת של הילדה נהדרת, והאמת היא שהילד הולך לבית הספר בשמחה לפחות פעם אחת בשבוע. – האם משהו מאלה, שיתכן שקרה לכם, משנה את הנתון שכולנו רואים ושומעים ללא הרף, לפיהן מערכות החינוך והבריאות בקריסה מתמדת?

מה הניוז, ומה הפייק-ניוז?

התשובה, ככל הנראה, נמצאת אי-שם בין קריסה מוחלטת לבין גן-עדן. היא מורכבת; היא מה שאנחנו רואים כשאנחנו מתפנים לבדוק את העובדות ולהסיק מהן מסקנות.

שאלות מעין אלה אני מפנה, מדי פעם, לתלמידים שאני פוגשת. לפעמים זה נושא השיעור, לפעמים זה קורה כשזורקים לחלל הכתה משהו ש"כולם יודעים". לפעמים זה כשאני מלמדת משהו, ואז שואלת – למה אתם מאמינים לי, בעצם? (ברוב הכיתות מספיקה פעם אחת. התלמידות שלי מהירות מאד).

וכאן מתחילה העבודה. קודם מפרידים בין דעות לעובדות ובין אלה למסקנות (יש מי שחושב שהן דעה ויש מי שחושב שהן עובדה) ואז הולכים לברר את העובדות.

ואיך נדע מה העובדות?

נתחיל לחפש מקורות. לבדוק את מקורן של העובדות, את הרקע של הכותבים, את מקום הפרסום שלהן. בעידן האינטרנט זו אחת המיומנויות הקשות והמורכבות שהמבוגרים צריכים לרכוש כדי להקנות אותן לצעירים.

כשהייתי ילדה, העולם היה הרבה יותר פשוט. בכיתה י"א למדנו ציונות ושואה. לחופשת הפסח קיבלנו מטלה חביבה: לסכם את ערך "שואה" ואת ערך "ציונות" באנציקלופדיה העברית (לא בדיוק, אבל בערך. רק את העמודים הנוגעים לחומר הלימוד. היו כמה מאות כאלה, בקטנה). האנציקלופדיה העברית היתה מקור רשמי מכובד, וכך היו גם בריטניקה, ומסדה, אביב ומכלל. ספרי עיון נמצאו לי בשפע בספריית המתנ"ס בפרדס חנה ושניים-שלושה מקורות הספיקו לכל עבודה שנתבקשתי להגיש. וכשהגעתי לאוניברסיטה כבר היו חמש קומות, והרבה יותר ספרים, אבל הכלל היה שמה שלא שם – לא (צריך להיות) קיים. כי כל מה ששם עבר סינון אקדמי, אישור: מישהו חכם אמר שזה בסדר.

ואז הגיע האינטרנט.

במקום שני מקורות יש שני מליון, או לפחות מאתיים. ואף אחד לא מסנן אותם עבורנו. כלומר, אף אחד פרט למנוע החיפוש של גוגל, שכולנו מאמינים לו. מתי, לאחרונה, הגעתם לדף 2 בחיפוש גוגלי? ולדף 3? ואולי יש פה צדיקים שהגיעו לדף 4? – להגיע למניין דפים, על כל פנים, זה עניין בלתי סביר לחלוטין. וגוגל מתעדף כמו שבא לו: עניין של שיווק, פרסום, כניסות, וגם קצת של רצינות. אבל זה לא פוטר אותנו מלבדוק אחריו. (וכן, אני יודעת שלא מזמן טענתי פה בבלוג שגוגל הוא אשה. האלגוריתם שלו, לעומת זאת, הוא גבר).

אז אני בודקת, ומלמדת את ילדי ותלמידותי לעשות את אותו הדבר: לבדוק את הסיומת של כתובת האתר – ולהבין מה זה אומר כשיש בה .ac. או .gov.; לחפש עוד מאמרים והמלצות על הכותבים; לראות מי חולק עליהם, מי מצטט אותם, אם בכלל. להבדיל בין כתבי עת רציניים לכאלה שאינם, בין סוגים של עיתונות יומית. אפילו לבדוק איך סוקרת את אותו האירוע חברת החדשות המתחרה.

אחר כך מגיע שלב הניתוח

כשכבר יש עובדות, אפשר להתחיל לחשוב עליהן. כאן אני פחות מאמינה בחשיבה ביקורתית "כללית" ויותר מאמינה בשימוש בכלים של חשיבה לפי תחומי דעת. (כן, זו אני, שכתבתי שהעולם לא מחולק לתחומי דעת. כמה הפתעות יש לי היום!)

הכי פשוט להדגים את זה במספרים. סטטיסטיקות, ובעיקר אלה המתורגמות לדיאגרמות פאי, נוטות להיות רמאיות להפליא כשלא טורחים לקרוא את המספרים הקטנים ולהבין אותם. ולא מדובר בלימודים גבוהים אלא בסקרים שכולנו קוראים. הנה דוגמא ששימחה אותי. המקור: דף הפייסבוק "עושה חשבון פשוט" של נצחיה פלג. כמובן, יש עוד.

האם מדובר בטעות מכוונת או בטעות דפוס של החלפת הכיתוב? – אני לא יודעת, אבל זה גם לא באמת חשוב. פייק-ניוז הן כאלה גם כשהן לא בכוונה.

לפעמים צריך פשוט להכיר את העובדות.

זכור לי אחר צהרים אחד, לפני שנים רבות: גשם צפה בתוכניות הילדים בטלויזיה. שמעתי צחוק מתגלגל ובאתי ליהנות גם. מסתבר שאחת המגישות הסבירה שם ש"בגמרא יש מסכת בבא מציעא, שעוסקת כולה במציאות". ללמדך שכדאי לעשות תחקיר וללמוד את השטח גם כשמגישים תוכנית ילדים. ולפעמים זה הבלבול בין ההמחשה לבין המציאות: פיית השיניים לא קיימת, מערכת השמש לא עשויה מכדורי קלקר, ולאווה לא היה סטורי, אפילו אם טקס יום השואה מעניין יותר כשנדמה שכן.

היכרות עם העובדות חשובה במיוחד כשמדובר בתמונות, בעיקר כאלה שנועדו להפיק מהצופה "וואו" משתאה. היה או לא היה? תמונה מקורית או פייק ניוז עשוי היטב בפוטושופ? ומה ניתן להבין ולהסיק – מתמונות של ליקוי ירח, למשל? הנה דוגמא טובה – פוסט של דף "הדובה הגדולה", על ליקוי ירח ועל מה שבינו לבין ירח חסר, ותזכורת ש"מסע" של הירח – מליקוי מלא לירח מלא – איננו מסע של חודש אחד (כפי שפורסם בפוסטים אחרים, כולל כאלה שגרפו אלפי לייקים נרגשים).

ולפעמים זו פשוט אומנות ראיית התמונה השלמה. מתי מתחיל אירוע הסטורי, למשל? כשלמדתי בתיכון, היטלר עלה לשלטון ב-1933, יום אחד, ללא אזהרה מוקדמת. אבל מתי מתחיל הסיפור ההסטורי שאיפשר את זה? האם ברפובליקת ויימאר? או בהסכמי וורסאי? אולי בימיו של פון ביסמרק? ואולי, בכלל, בקיסרות הרומית הקדושה, או במעמד הר סיני?

רעננה למען עולם ללא ילדים?

את התמונה הזו, שמופיעה גם בראש הפוסט, צילמתי בסמוך לעיריית רעננה, כשחיכיתי לפגישת עבודה (זה ילמד אתכם לא לתת לי לחכות!). שלחתי אותה מיד בקבוצה המשפחתית – בגירסה מקוצרת, זו שמופיעה בתמונה שבראש הפוסט (השמטתי את המילה "רעבים").

"מה זה??" שאלה אחיינית אחת.

"רעבים? אלימים? ירוקים?" ניחשה אחרת.

ובתה בת השש הציעה: "ומבוגרים".

~~~
ומה אתכם? איך אתם מתמודדים עם פייק-ניוז? איך אתם מחנכים להתמודדות כזו?

אשמח אם תספרו לי פה, בתגובות!

פרסונליזציה בהוראה. למה, בעצם?

הפוסט הזה מתחיל שלוש פעמים: בהסטוריה, באקטואליה ובסיפור, אם כי לא בסדר הזה. מאיפה להתחיל? – את זה אני משאירה לבחירה. אפשר

6 תגובות

  1. מעולה, נהניתי מאוד, כרגיל, במיוחד מהמשפטים החשובים כמו "הזקנה עודנה במסדרון" ו"אישור: מישהו חכם אמר שזה בסדר".
    ומה ששאלת על מה איפשר להיטלר לעלות לשלטון הזכיר לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שכשהיינו קטנות אבא שלי היה שואל כל שבת מה קרה בפרשת השבוע, ואחותי ואני היינו עונות – אחת היתה אומרת בריאת העולם, והשנייה יציאת מצרים. ותמיד הצלחנו להוכיח שמשהו מהפרשה באמת קרה בעקבות אחד משני הדברים האלה… אז עכשיו אפשר גם להוסיף גם את מעמד הר סיני 🙂

    1. איזה כיף זה, לקבל תגובה על פוסט שכבר שכחתי את הדקויות הקטנות שלו… אז הלכתי לקרוא. ואז חזרתי וממש צחקתי מהתיאור שלך על פרשת השבוע.
      מה שאת מתארת הוא מה שיורם הרפז קורא לו "כלכלת למידה יעילה": ילדים לומדים להפיק מקסימום הערכה ממינימום למידה… בדרך כלל עושים את זה באמצעות אפקטים שווים במצגת, אבל גם תגובות כמו שלך ושל אחותך הן דרך יעילה (אחרת הייתן מחפשות תשובה אחרת).
      ואת מזכירה לי ביקור של הילדים במוזיאון, שאחריו שאלתי את הצעיר מה היה ההגיון בסידור הפריטים בחדרים. שלושתם צחקקו. ביררתי מה מצחיק. אה, אמרו הגדולים, אמרנו לו שזה מה שאת תמיד שואלת. בקיצור, כל המבוגרים אותו דבר… וכל הילדים גם, כנראה

  2. ביקורת ובעיקר חשיבה עצמאית וכזו שיודעת להבחין בין פייק לעובדות. היום כשגוגל בכף ידנו, בעיקר העמודים הראשונים בחיפוש כפי שכתבת, קשה מאוד לדעת מה נכון ומה לא. בזמני העובדות באו מספרים וכותבים מוסמכים ויודעי דבר. ביקורתיות וסקרנות, יצרים חשובים בימנו המבלבלים.
    וטוב שאת נותנת להם כלים לבחון ולהעמיק כדי להגיע לאמיתות

    1. "כשגוגל בכף ידנו", את כותבת, ואני חושבת על כל מי שחושבים שלא צריך ללמד יותר ידע, כי הידע בכף היד…
      בתואר השני היה לי קורס עם חובת קריאה של שני מאמרים בכל שבוע. המרצה סירבה להכניס את הספרים למדף ה"שמורים" באוניברסיטה, שלא לדבר על לצלם את המאמרים. היה לה חשוב שניגש למדף בספריית האוניברסיטה, שנראה את הספרים מימין ומשמאל, שנראה מה עוד יש בספר או בכתב העתה בו מופיע המאמר – בקיצור, שנפתח את העיניים. אני חושבת שזה מה שהגוגל קצת גונב מאיתנו. ועוד לא אמרתי מילה על מיומנויות חיפוש, ועל מנועי חיפוש שאינם גוגל… אולי יום אחד אכתוב על זה (:
      תודה, אביטל. בטוחה שאת נותנת את המיומנויות האלה בקורסים שלך: כי כשלומדים לצלם, לומדים להסתכל טוב יותר על תמונות. ממש כפי שכשכותבים ערך בויקיפדיה לומדים להבין את מגבלות הז'אנר.

  3. פוסט משובח, בעבודה שלי שהיא לא בעולם החינוך, אני עוסקת הרבה בשאלות שהעלית כאן. גם אני כמוך, מהדור שגדל על תכנים שנכתבו על ידי בעלי מקצוע וידע. מידענים מקצועיים לומדים לזהות ולבחון מקורות במבט ביקורתי. בעולם המודיעין התחרותי אנחנו מדברים על כשלי חשיבה והטיות קוגניטיביות, וגם זיהוי פייק ניוז או האופן בו מציגים נתונים הוא לא אחת נושא לדיונים שלי עם חלק מהלקוחות הפנימיים בארגון, עובדים ומנהלים כאחד. זו אמנות לבחון בעין ביקורתית את העובדות, לזהות תבניות ודפוסי פעולה.

    1. יפעת,
      אני קוראת מה שכתבת ומבינה שבעצם, את נותנת לי את הסיבה הטובה ביותר לחינוך לחשיבה ביקורתית: כי אי אפשר בלי זה בעולם האמיתי! מידענים מקצועיים באמת עושים את העבודה הזאת, אבל רובנו משתמשים בשירותיהם רק מעט – ולצרכים מקצועיים, או לפחות לצרכים ששווה לנו לשלם עבורם. והצורך בזיהוי ובבחינה ביקורתית נמצא שם כל הזמן.
      תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן