רחל ארליך

רחל ארליך

פמיניזם, אופנה ושיעור בפיזיקה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
נעלי חתן וכלה

שנה עברה מאז עסקתי פה בבלוג בענייני נשים.

לא שיש לי משהו נגד פמיניזם. כי איך אפשר להיות נגד משהו שבשמו יש, ממש במקביל וכנראה מדי שנה, גם מחאת מכנסונים וגם קריאה להסרת פרסומות וקליפים "מחפיצים"? אבל עובדה: כבר שנה שלא כתבתי על זה כלום. לפחות לא באופן ישיר.

כמובן, הקורונה אשמה, אבל לא רק היא. כי אמנם אין לי שום דבר נגדו, אבל פמיניזם הוא לא מהדגלים שחשוב לי להניף.

אז מה קרה עכשיו? –

הקלפים הסתדרו ככה שאנדריאה גץ עשתה הסטוריה בהיותה האישה הרביעית שזכתה בפרס נובל בפיזיקה. חודש לאחר מכן, עם זכייתו של ג'ו ביידן בנשיאות ארה"ב, הפכה קמלה האריס לאישה הראשונה שתכהן כסגנית נשיא ארה"ב.  וכשהקלפים מסתדרים כל כל יפה, מי אני שאחרב להם את הבית?

נשים ומדעים

דווקא על זה כן כתבתי פה בבלוג. אירוע הסיום של תוכנית "אלפא" לבנות באוניברסיטת אריאל הביא אותי לעסוק בשאלת לימודי המדעים בקבוצות נפרדות לבנות. פוסט שפורסם לאחרונה בקבוצת הפייסבוק הציבורית הורים במודעות מגדרית הביא אותי להיזכר בזה. סופר שם על מגמת מחשבים בה לקחו את הבנות לסיור בגוגל ואמאזון. רק את הבנות, למרות שהבנים היו שמחים גם ללכת. הביאו הרצאה של אישה בכירה בחברה גדולה לתת הרצאה בפני הבנות. רק בפני הבנות, אפילו שהיו כמה בנים שרצו לשמוע אותה. לא נתנו להם להיכנס. ושוב תהיתי על פמיניזם ועל מטרותיו, על הפרדה והדרה, על הסטטיסטיקות המתפרסמות תדיר סביב "יום האישה" (כבר כתבתי פה פעם שיש לי אלרגיה ל"ימי ה-"?)

אבל על הגדלת מספר הלומדות כיעד שמציבים בהוראת המדעים, ועל שאלות מגדריות – האם יש דבר כזה למידה "נשית" או "גברית"? האם יש היבחנות "נשית" או "גברית"? – כבר כתבתי. ואלמלא סיפר אורי ליבנה*, ידיד ומורה לפיזיקה, על השיעור הנפלא הזה, כנראה שגם הפוסט הזה לא היה נכתב. אבל אורי פרסם, ומכיון שזה שיעור טוב מכדי שיישאר בגבולות קבוצת חינוך 2020, קיבלתי את רשותו לספר על זה כאן.

"העיסוק בפמיניזם במסגרת הוראת הומניסטיקה נראה קל ומתבקש. אבל כשמגיעים למדעים", אומר אורי, "הנטיה הטבעית היא לדבר על מדעניות". אני מגלגלת במוחי קורסים למצטייני בתי ספר שהכרתי כמדריכה בתוכנית "אמירים", וקורסים במרכזי המחוננים שאני מדריכה היום, ומתקשה לחשוב על דוגמא אחת שתפריך את דבריו.

האם ניתן לדון בשאלות פמיניסטיות תוך כדי למידת פיזיקה?

התשובה היא בהחלט כן! – כך טוען אורי, ופה הוא מציג את הדוגמה האהובה עליו. הגרסה המקורית נוצרה והועברה ע"י פרופ' ירון להבי כשהיה מורה לפיזיקה בבית ספר ליד האוניברסיטה בירושלים. אורי חוזר על השיעור כל שנה בשיעור שחל בפורים (ודואג שתמיד יהיה לו שיעור ביום זה).

השיעור המורכב משעתיים צמודות. בתחילת השעה הראשונה המורה מודיע כי היום נלמד מושג חדש בפיזיקה, נלמד את מושג "לחץ". לחץ הוא כמות הכוח המופעל מחולק לשטח הפנים.

דוגמה להקשרי לחץ היא פקיר הודי, אם הוא היה מפעיל את כל כוח משקלו על מסמר אחד, המסמר היה פוצע אותו. היות והוא מפעיל את אותו כוח על שטח גדול, הוא אינו נפצע.

ללא הסבר נוסף, המורה מבקש מהתלמידים לחשב את הלחץ שהם מפעילים על הריצפה כאשר הם עומדים. את המשקל שלהם הם יודעים (והוא נשמר סודי לאורך השיעור). עכשיו הם צריכים למצא את שטח הפנים של הנעליים שלהם.

איך מחשבים את שטח הפנים של הנעליים?

זאת לא שאלה פשוטה היות ונעליים מגיעות בכל מיני צורות מורכבות אז מה שטח הפנים שמייצרות?

אחרי כמה דקות של מבוכה ושקט תמיד מישהו זורק לחלל הכיתה "שניה בוא נעמוד על דף משבצות ונשרטט קו מתאר הנעל ונוכל ככה לחשוב מה השטח" (יש עוד דרכים יצירתיות). יש פה שלב של חשיבה מורכבת במתמטיקה – תלמידים שונים מחשבים בצורות שונות את השטח. יש תלמידים שסופרים את מספר המשבצות. יש תלמידים שמקרבים את הנעל למספר מלבנים ומחשבים כל שטח מלבן ויש שמקרבים לכל מני צורות נוספות כמו עיגולים ומשולשים וכו'. כולם יוצרים פעולה של קירוב, מושג חשוב מאד במתמטיקה ופיזיקה. בנוסף ניתן להבין לעומק את מושג האינטגרל – ככל שהמשבצות גדולות יותר, ניתן לחשב את השטח מהר יותר אבל בדיוק רופף, ככל שהמשבצות קטנות יותר, ייקח זמן רב לחשב את השטח אבל הוא יהיה מדוייק יותר.

לאחר שכל התלמידים חישבו את הלחץ שהם מפעילים על הריצפה, המורה רושם את כל התוצאות על הלוח (שימו לב שהמשקל נשאר מידע פרטי ולא נחשף!). מהר מאד עולה תמונה ברורה, לכל התלמידים יש בקירוב אותו לחץ! המשקל שלנו הוא פרופורציוני לגודל הנעל שלנו לכן תלמיד במשקל גדול בעל נעליים גדולות ותלמיד במשקל קטן בעל נעליים קטנות.

ובכל זאת יש יוצאים מן הכלל

יש תלמידים שהלחץ שהם מפעילים על הריצפה גדול משמעותית מהממוצע, במיוחד אם השיעור נעשה בפורים: אלה כל התלמידות והתלמידים שהגיעו באותו יום עם נעלי עקב! שטח הפנים של נעלי עקב קטן משמעותית מנעל רגילה ולכן הלחץ גדול משמעותית (ועל פי החוק השלישי של ניוטון מפעיל לחץ גדול על הרגל).

בשלב הזה יוצאים להפסקה קצרה וחוזרים לשיעור השני, לכאורה ללא קשר לשיעור הראשון.

המורה מעלה מצגת של מודל היופי הנשי בתרבויות שונות ובזמנים שונים: נשים אינדונזיות עם חישוקיי הצוואר, נשים סיניות שקושרים להן את כפות הרגליים בילדותן כדי שיגדלו מעוותות וישארו קטנות, נשים אפריקאיות שמחדירים להן לשפה התחתונה "צלחת" רחבה, מכוך ארופאי כדי לעוות את המותניים והצלעות, קימונו נשי צמוד שלא מאפשר הליכה, בורקה שמצמצמת את שדה הראייה.

הדוגמאות מאורגנות כך שבהתחלה יהיה ריחוק תרבותי וככל שהמצגת מתקדמת נוצר דמיון הולך וגדל בין הסביבה של התלמידות למצגת. כך, תמונה אחרונה במצגת היא של נשות המערב עם נעלי עקב ודוגמאות קיצון לאחר שנים של הליכה איתם. כאמור, על פי חוקי ניוטון הלחץ הגדול יצור עיוות גדול. וכך נחשף

"צירוף מקרים" מופלא: כל תרבות מייצרת מודל יופי שמצר את צעדיה של האישה

ממשיכים בדיון כללי שלא פעם מלווה בהתנגדות התלמידים והתלמידות.

ובכל זאת, מסכם אורי, התלמידים יוצאים כשהם מבינים יותר טוב את מושג האינטגרל, לא ישכחו אף פעם את הגדרת מושג הלחץ ולמרות הדיון המורכב, עדיין לא היו לי תלמידות פיזיקה שהגיעו לנשף י"ב בנעלי עקב.

~~~

עד כאן אורי. ועכשיו הרהור שלי.

כתיבת הפוסט לקחה לי יומיים. מדרך הטבע, במהלך יומיים אני מתלבשת ומתבוננת במראה, וכיסוי הראש שלי חייך אלי בסימן שאלה. כמובן, כיסוי ראש אינו עניין של מודל יופי נשי. וכמובן, אני יכולה להוכיח בקלות שכיסוי ראש קל לתפעול לא פחות, ואולי יותר, מרוטינת תספורת-וצבע כל חודש ותסרוקת-פן כל בוקר. כפי שאמרה לי כלה צעירה: "כיסוי ראש חוסך לי דקה וחצי ביום: אני חופפת רק פעם ביומיים". יש מי שיאמר שכיסוי ראש, כמו שאר הלכות צניעות, הן פשוט פן אחר של דיכוי נשים בידי גברים. אפשר להתווכח על זה. אני, אשה משוחררת ועצמאית, בוודאי יכולה להתווכח על זה. אבל לא רוצה לעשות את זה כאן ועכשיו.

עם עקבים, לעומת זאת, אני לא הולכת. בחישוב כולל אני חושבת שיצאתי בסדר.

~~~

לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בלי שיר מופלא של שושנה קרבסי. לקרוא אותו זה לא כמו לשמוע אותו ממנה, בבוקר שישי מקסים במרפסת היפהפיה של הבית העתיק בעין כרם, אבל יש גבול לחוויה שאני יכולה להעניק פה בבלוג. אז זה הזמן להפעיל את הדמיון.

~~~

קראת ויש לך מחשבות? מחלוקת? הסכמה? דוגמאות אחרות? – כל אלה יתקבלו בברכה כאן למטה, בתגובות

~~~

*אורי ליבנה – מורה לפיזיקה וסגן מנהל דרכא רנה קסין. חוקר הוראת המדעים בהקשרים ערכיים באונ' העברית ומרצה בדוד ילין. נשוי ללאה, אבא לארבעה, שונא אבוקדו (כי לא יתכן שנסכים על כל דבר) ומשרטט סוליות על דפי משבצות

~~~

קרדיט לתמונה: Nathan Walker

דברים שרואים משם

"בעוד 45 דקות ניפגש בכיכר ספרא, ליד עיריית ירושלים", אני אומרת לתלמידות כתה י' שלי, מתנודדת קלות, יד אחת אוחזת במעקה האוטובוס

16 תגובות

  1. פוסט מרתק ומעורר מחשבה, במיוחד בתקופה הזו בה שומעים על עוד עוד נשים מנהיגות ומחוללות שינוי. חושבת עד כמה הפנמנו את המסרים שבאים מבחוץ להצר את צעדינו. ועד כמה פוסטים מסוג זה מהדהדים פנימה ומעוררים תקווה להנהגה נשית בתחומים שונים.אישיים וציבוריים.

    1. לגמרי. הוא מורה נהדר, והשיעור הזה הוא באמת שיעעור לחיים.
      זו בדיוק הסיבה שביקשתי את רשותו לכתוב על זה (:
      תודה, ינינה!

  2. מעניין. לדעתי הסיבה שתרבויות מגבילות את האישה היא כדי להראות כמה היא לא צריכה לעבוד ולכן המעמד שלה גבוה. הנשים שלא עונדות קישוטי נוי והולכות עם בגדי פועלים הם המעמד הנמוך, ודווקא אפשר להחשיב אותן כפחות משוחררות. לעומת זאת, אישה שיכולה להרשות לעצמה לשבת כל היום בבית ולאכול (מודל היופי הבהיר ושמנמן) היא במצב יותר טוב מנשים ומגברים עובדים.

    1. זה מעניין, אבל אני לא בטוחה שנכון לכל הדוגמאות.
      מודל היופי הבהיר והשמנמן הוא בהחלט כזה: אישה יכולה להרשות לעצמה לשבת ולא להרוס את כפות ידיה בעבודה, ויש לה מספיק מה לאכול.
      אבל האם זה נכון לרגליים הקטנות, למשל? האם הנשים הסיניות קטנות-הרגליים לא עבדו? האם הנשים ארוכות-הצוואר הן בהכרח ממעמד גבוה?
      (האמת היא שלא חקרתי את הנושא לעומק. מה שעניין אותי זו ההחלטה החינוכית להעלות נושא כזה בשיעור פיזיקה, כשהטריגר פיזיקלי לגמרי).

  3. נפלא! סוף כל סוף קראתי הוכחה ממשית להגיגים שלי על נעלי עקב, שאגב, הומצאו כפריט אופנה לגברים… יצירתיות בהוראת פמיניזם חשובה ביותר. בתי לימדה שנה שלמה מתמטיקה, רק בנות שנרתעו מהשיעור הספציפי הזה (בי"ס דמוקרטי) על ידי שלימדה אותן תפירה – הן גזרו משולשים ועיגולים וכו'… תודה על פוסט מחכים!

    1. רגע, כתבת פעם את הגיגייך על נעלי עקב? אם לא – הגיע הזמן… (:
      יצירתיות חשובה בהוראה, כמובן, ולא רק בפיזיקה אלא בכלל.
      ואני חושבת על תלמידות בית הספר הדמוקרטי ועל הרתיעה מהגיאומטריה, ונאנחת. ניתן למצוא דרכים בהן הוראת חשבון וגיאומטריה בסיסית הופכת להיות מאד רלוונטית (ותפירה היא באמת דוגמא טובה לכך). אבל המתימטיקה ממשיכה ומתפתחת ונעשית פחות רלוונטית לחיי היומיום – ולא פחות חשובה, כי היא פותחת עולמות של חשיבה והתמודדות שהם חשובים כשלעצמם. וזה השלב בו תלמידים רבים מדי בורחים ממנה, ובית ספר דמוקרטי עלול להקל על הבריחה הזו. תוהה פעמים רבות על ההימנעות הזו ועל מה צריך לעשות איתה (או נגדה). אבל זה כבר לפוסט אחר.

    1. תודה, שירה.
      זו הסיבה ששמחתי עליו כל כך. כי באמת, שיחה עם מדענית זה דבר נהדר, אבל שיעור פיזיקה שמעורר דיון ערכי זו ליגה אחרת.

  4. רחל, תודה על הפוסט הרב-ממדי הזה.
    התפעמתי מהשיעור – גם העמקה בפיזיקה, גם התנסות מעוררת חשיבה ויצירתיות, וגם חיבור מעורר השראה ויש שיאמרו מטלטל לנשים.
    תודה!

    1. מעורר השראה. זה בדיוק מה שחשבתי כשקראתי את הפוסט של אורי על השיעור שלו.
      לא צפוי, מטלטל ומערער.
      ולא "שיעור חינוך" אלא שיעור פיזיקה. ככה, בפשטות, מהדלת האחורית.
      אין תלמידה שתשכח אותו, בין אם תנעל נעלי עקב במהלך חייה ובין אם לאו…

  5. כתיבה משובחת. דרך נהדרת ללמד לחץ. חמותי לימדה פיזיקה 38 שנים, והיצרתיות שלה לא ידעה שובע.
    אגב נעלי עקב, אני על שלי ויתרתי לפני שנים.

    1. תודה, הדס.
      יצירתיות של מורים מרתקת אותי. היא ברורה לי בתחום הדעת שלי ומפעימה אותי בתחומי דעת אחרים.
      ונעלי העקב? נראה לי שמי שויתרה לא תחזור אליהן לעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן