"אבל איך אפשר לבחון תלמידים כשרק עכשיו חזרנו מהקורונה?"
השאלה הזו, שנשאלה בצורות שונות מאז חזרה מערכת החינוך לפעול בסוג של שגרה, הביאה אותי לתהות על נחיצותם של מבחנים במערכת החינוך. עם התהיה הזו כתבתי שני פוסטים:
הפוסט הזה – ששואל האם ולמה ומתי ואיך אנשים שלומדים צריכים מבחנים,
ופוסט שני – שיעסוק במה שנותנים המבחנים למורה שרוצה לשפר את תהליכי הלמידה של תלמידיו.
רק כשסיימתי לכתוב את השניים הבנתי שאני צריכה גם פוסט שלישי, שיסביר את הרקע לכתיבה ואת מסקנותיה, שיספר על הדברים שלא חשבתי עליהם מראש ולמדתי מכך ששאלתי את חברי בפייסבוק מה הם חושבים על מבחנים, וידבר גם על מקומם של המערכת וההורים בעניין.
~~~
אבל לפני שאני מתחילה, מילה על התמונות: את הפוסטים כתבתי במהלך שהיה בעליית הגג של ג'וד ויינמן. יצאתי לפה כדי להחליף את קירות חדר העבודה אחרי שלושה חודשים בהם עבדתי מהבית (קורונה, זוכרים?). נזקקתי לשינוי מקום, לשקט ולהשראה. הפוסטים האלה הם הוכחה שזה עבד. לשמחתי, הרשתה לי ג'וד לצלם בעליית הגג המקסימה שלה, והתמונות שצילמתי מלוות את שני הפוסטים (אלא אם כן נכתב אחרת).
~~~
אז בפוסט הזה אבדוק למה ומתי צריך מבחנים – מצד הלומד. בעצם, אני רוצה להבין –
מבחנים, זה טוב או רע, ללמידה?
"תלוי מה המטרה", כתבה לי חברה כששאלתי בדיוק את זה בקבוצת פייסבוק, "כמו כל כלי אחר, גם לגבי מבחן צריך לשאול מה מטרתו".
אז מטרתו של מבחן בתהליך למידה, כפי שאני מבינה אותו, היא בעצם שתי מטרות. המטרה הראשונה היא שמירה על תהליך למידה מתמשך, ובמובן זה
מבחן יוצר מתח לימודי
כן, אני יודעת, מתח זה רע לנפש ולגוף. ובכלל, ילדים הם סקרנים מטבעם, אם לא היינו מכריחים אותם ללמוד הם היו רודפים אחרינו ולא מרפים עד שימצאו תשובות לכל השאלות שמסקרנות אותם —
או שלא.
אני לא נוטה לרומנטיקה, לפחות לא כשזה מגיע לחינוך. אמירות בסגנון "בית הספר משניא את הלימודים על התלמידים" הן לא נטולות הגיון, אבל הן מחפשות את האשמים מתחת לפנס. נכון, הכי כיף ללמוד מה שרוצים ואיך ואיפה ומתי, וברור שחובה ומחוייבות יוצרות התנגדות ושאיפת חופש. ככה זה בחיים.
אבל יש לזה גם צד שני. אני, למשל, מאד אוהבת את העבודה שלי: "כשאת מדברת, אפשר לחשוב שיש לך את העבודה הכי כיפית בעולם!" אמרה לי פעם אחיינית. אבל אני גם מאד אוהבת חופש, ויש משהו נפלא ברגע הזה ביום בו אני חוזרת הביתה מביקור – מרתק ככל שיהיה – במרכז מחוננים, או סוגרת את המחשב אחרי יום עבודה מהבית, ומתמתחת ומתנתקת עד מחר. יש משהו מופלא ברגע הזה בו אני כותבת הודעת "יצאתי לחופשה" במייל של המשרד.
כיף ללמוד, אבל יותר כיף לשחק כדורגל
או לצייר או לקרוא הארי פוטר או לשחק במחשב. לא תצליחו לשכנע אותי שלא.
אז למה אני יוצאת לעבודה, אם לקרוא ספר כיף יותר? – גם כי יש בעבודה אתגרים מרתקים שאפילו דוסטוייבסקי לא הצליח להעמיד בפני (יום אחד עוד אקרא את החטא ועונשו! מכריכה לכריכה! זה בטח יקרה באיזו חופשה). וגם כי צלי, בעל המכולת בטלמון, שהוא באמת איש מיוחד במינו, מצפה שנשלם לו בסוף החודש. זאת אומרת, מוטיבציה פנימית זה רעיון מקסים אבל הוא קצת אובר-רייטד, אם תשאלו אותי. מוטיבציה חיצונית היא רעיון יעיל לא פחות.
אז אני לא נגד מתח לימודי. להיפך. וזה לא כי אני בעד מתח, אלא משום שאני בעד למידה; מפני שאני יודעת שכיף ללמוד, אבל רק עד שהעלות גוברת על התועלת.
המטרה השניה של מבחנים היא ריכוז החומר וראייתו מתחילתו ועד סופו, ואת זה הכנה למבחן עושה נהדר. במובן זה
מבחן הוא "הקומה השניה" של הלמידה
הפעם הראשונה בה הבנתי את זה היתה במבחן הראשון של התואר השני. למדתי באוניברסיטה העברית, במכון ליהדות זמננו, ורצה הגורל והמבחן הראשון שלי היה בקורס "יהדות ברית המועצות עד נפילת מסך הברזל". המרצה, שנראה כמי שיכול לתת עדות ראיה על המהפכה הבולשביקית, נהג להביא איתו לשיעור דפים מלאים בכתב-ידו והיה יושב וממלמל מתוכם מתחילת השיעור ועד סופו. זה היה קורס משמים למדי. ואני מזכירה: זה היה תואר שני. ממש בחרתי ללמוד וממש בחרתי מה ללמוד (אם כי ברור שגם אילוצים טכניים כמו יום ושעה השפיעו). ועם כל הבחירות האלה, זה היה נורא.
ואז הגיע המבחן, ואני ישבתי ללמוד את החומר, ולפתע – הקורס קיבל צורה. הבנתי את המבנה שלו, הבנתי את הסיפור הגדול והמפותל ורב-הפנים של "יהדות ברית המועצות במאה ה-20". הפלא ופלא – הרגשתי שהיהודים ההרריים הם חברי מימי אנו-באנו! פתאום זה היה מרתק. ומובן. ומעורר שאלות.
וזה קרה משום ש
למידה למבחן מסכם היא ההזדמנות היחידה שבה רואה הלומד את כל החומר כסיפור אחד שלם
"קצת מתיש, קצת מעצבן, אבל יצאתי עם קורפוס ידע שחלק גדול ממנו אני זוכר גם כמה שנים אח"כ, וחוויות השליטה בחומר בימים שלפני המבחן זכורה לי חיובית מאד" סיפר אחד מחברי הפייסבוק שלי על המבחנים לרבנות.
ברור שהמבחנים לרבנות דומים יותר למבחן שלי בתואר השני מאשר למבחני בית הספר. גם הוא וגם אני בחרנו ללכת ללמוד, בחרנו איזה תחום ללמוד, לפעמים אפילו בחרנו בקורס הספציפי. אין ספק שזה השפיע על המוטיבציה. אבל זה לא הקל בהכרח על חוויית הלמידה. לכל תקופה יש לחצים משלה; לא בטוחה שאלה של התואר השני, כשבאמתחתי עבודה ובית וילדים, היו קלים יותר מלחצי הבגרויות. ודווקא לחץ הוא שמונע מתלמידים לראות תמונה רחבה; ההכנה למבחן מפצה על כך.
ובשלב הזה, כשאני מחמיאה למבחן עמוס-חומר, אני לא יכולה להתעלם מהמשפט ההו-כה-נפוץ
"טחנתי את החומר שוב ושוב, ואז שכחתי הכל רגע אחרי המבחן"
כשאני שומעת את המשפט הזה אני מחזיקה את עצמי חזק, שלא לברר מהו "הכל". כי המיתוס הזה, כמו מיתוסים אחרים, נבנה מגרעין של אמת על מצע של טעות.
גרעין האמת הוא שאף פעם לא נזכור את כל מה שלמדנו. ככה זה. כמה מתסכל. המוח אנושי, עם כל יכולותיו המופלאות, איננו כל-יכול.
אבל מצע הטעות הוא ש"הכל" בנוי מפיסות ידע, שמתעופפות ברוח קלה לאחר המבחן ומשאירות אחריהן חדר נקי להפליא. פשוט כי ידע לא נראה כך. ידע אמיתי, כזה שאכן נלמד, לא מורכב פיסות-פיסות אלא דומה יותר לתבשיל: הוא מעורבב, מקושר, ניתן להפרדה לחלקים ויש בו סך הכל שהוא יותר מחלקיו.
נדמה לי שכתבתי פה בבלוג שאני מורה להסטוריה. הבגרות בהסטוריה היא דוגמא נהדרת להבדל שבין "הכל" שמורכב מפיסות ידע לבין "הכל" שיש בו יותר מהן. אני באמת לא מצפה מבוגר מערכת החינוך לדעת יותר מארבעה-חמישה תאריכים חשובים (1939, 1948, 1967. גם 70 לספירה לא יזיק). אני בהחלט מצפה ממנו להכיר את הסיפור ההיסטורי – הסיפור של העולם העתיק או של העולם המודרני, הסיפור של הציונות והקמת המדינה או כל סיפור היסטורי אחר שאני מלמדת. אני מצפה שידע למקם את הרצל ואת הורדוס, את יוסף בן מתתיהו ואת יוסף טרומפלדור – איש-איש בתקופתו. שיכיר סיפור שיש בו סדר זמנים, גורמים ותוצאות, היבטים כלכליים ופוליטיים וצבאיים ותרבותיים וכל מה שחשוב בעולמם של בני האדם – שהרי זו ההסטוריה. והסיפור הזה הוא השלם, זה שחשוב יותר משאר חלקיו. זה שלכבודו צריך ללמוד למבחן המסכם.
ולמה לא להמיר את הבחינה במשהו אחר?
כי מבחן נותן משהו שדברים אחרים לא נותנים. וגם להיפך, כמובן.
"במבחנים – הרבה קם ונופל על איך למדו בשיעור והמבחן מהווה תמריץ להפעיל את ההבנה ואת הזיכרון בדבר החומר הנלמד" כתבה לי חברה, מורה בתיכון. וזה משהו שעבודה לא עושה. עבודה שאין בה רכיב היבחנות על ידע, וגם על זכרון, היא דבר נהדר: היא יכולה לזמן חשיבה מסדר גבוה, היא מעניינת ויצירתית. היא אחרת ממבחן. בכך כוחה, בכך חולשתה. היא נותנת מה שמבחן לא יתן, אבל לא נותנת את מה שיש בו.
מי שמכיר את תוכניות הלימודים בחינוך העל-יסודי יודע שבשנים האחרונות צצו תוכניות ממירות היבחנות בתחומים שונים. תוכניות מבוססות על תיק עבודות ו/או על עבודת חקר אחת גדולה. תלמידים לומדים הרבה מאד בתוכניות האלה. אבל יש בהן מוקש. "אני יודעת הרבה על התעמולה במלחמת העולם הראשונה", אמרה לי תלמידה בשנה הראשונה בה הונהגה הערכה חלופית בהסטוריה, "אבל אני לא ממש יודעת מה קרה במלחמה הזאת". שנאמר, מכל מלמדי השכלתי, ומתלמידי – יותר מכולם.
וכשממירים מבחן, צריך לאתר כלי אחר ללמידה ולהערכה
"זה נראה לך הגיוני?" שאלה אותי נערה חביבה על עבודה ממירת בגרות שקיבלה בבית הספר לרגל הקורונה (העבודה תיחשב כציון לתעודת הבגרות, ולא יהיה מבחן בגרות רגיל). "ארבעה ימים היינו צריכות להשקיע בזה! זה נראה לך הגיוני, כזאת עבודה במקום בגרות בהסטוריה?"
יש הפתעות קטנות בחיים, ואם הנערה קוראת את מה שאני כותבת – אולי זה הזמן לגלות לה שהכרתי היטב את העבודה שקיבלה. למעשה, המורה שלה התייעצה אתי לפני מתן העבודה. אבל כששוחחנו הנערה לא ידעה דבר ולא ראיתי סיבה לציין זאת. במקום זה ביררתי איתה: "עבודה ממירת בגרות, נכון? כמה זמן היית חושבת שהגיוני להשקיע בלמידה לבגרות בהסטוריה, בהינתן מתכונת ובגרות? האם עכשיו העבודה נראית הגיונית יותר?"
היא חייכה. קשה לתלמידה להגיד "את יודעת מה, את צודקת: זו עבודה גדולה, אבל הגיונית". אבל הנערה הזו חכמה והגונה במיוחד, והחיוך שלה אמר את זה במקומה.
~~~
ומה דעתך?
מהו מבחן עבורך? משהו שצריך, שחשוב, שמיותר, שמזיק – לך או לתהליך הלמידה?
ועל מה עוד כדאי לי, כדאי למערכת, לחשוב כשמדברים על מבחנים?
