רחל ארליך

רחל ארליך

למה לא לבטל את המבחנים במערכת החינוך? – (2) – כי הם טובים להוראה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
מאזניים בעליית הגג של ג'וד

הפוסט הזה, שעוסק בתרומתם של מבחנים לתהליכי הוראה, נכתב בעקבות חזרתם של תלמידי ישראל מלמידת-בית בחסות הקורונה. שאלת ההיבחנות בבחינות בגרות, מיצ"בים, בחינות הקבצה ושאר הערכות עלתה על הפרק, וגרמה לי לשאול את חברי ואת עצמי על מבחנים – כן או לא ולמה.

זה פוסט שני מתוך שלושה. הפוסט הקודם שאל האם ולמה ומתי ואיך מסייעים מבחנים ללמידה. שם גם ציינתי שהפוסטים נכתבו בעת שהותי בעליית הגג של ג'וד ויינמן. בשלושת הימים שביליתי כאן נהניתי מהשראה, אבל לא רק: ג'וד הרשתה לי לצלם את המקום ולהשתמש בתמונות, כך שהתמונות המלוות את הפוסטים הן מעליית הגג (אלא אם כן צויין אחרת).

הפוסט האחרון מהווה, בעצם, הקדמה וסיכום גם יחד. סיפרתי בו מה הביא אותי לכתוב על מבחנים ושיתפתי בתובנות שעלו מדיון פייסבוקי שפתחתי.

ועכשיו – לפוסט הזה, שעוסק ב

נחיצותם של מבחנים מנקודת המבט של ההוראה.

אומרים שלומדים מהצלחות. אז ככה אני מתחילה: מהסיפור של מעין אלכסנדר. את מעין אני מכירה כבלוגרית שכותבת על כלים דיגיטליים. היא ותיקה בתחום, החלה לכתוב בלוג עוד לפני שידעתי שיש מילה כזו. כששאלתי את חברי בפייסבוק מה יש להם להגיד על מבחנים היא הציעה לספר לי על הרסיטל שלה במוזיקה. ברור ששמחתי.

למדתי למבחן הזה שנה וחצי, סיפרה לי. היא נבחנה בחמש יחידות עיוניות במוזיקה, ובמקביל – המורה שלה לחליל צד עודדה אותה לגשת לרסיטל. "את ממילא מנגנת הרבה שעות", אמרה לה, "ואת ברמה גבוהה. למה שלא תרוויחי נקודות לבגרות?" ועוד אמרה לה: זה אתגר שיתן לך כיוון: תצטרכי לבחור את היצירות, להתכונן, זה ישפר את הנגינה שלך. ומעין, שהחליטה שכן, לא הבינה עד הסוף עד כמה זה עומד להיות

מבחן גדול ומשמעותי

שלומדים לקראתו שנה וחצי.

רסיטל, מסבירה לי מעין, מורכב מחמש יצירות (לבחירה), שיש בהן ייצוג לתקופות שונות ולסוגות שונות; אפשר לנגן עם מלווה, מה שמצריך עבודה ותירגול עם אדם נוסף. ובנוסף, צריך לכתוב עבודה עיונית על אחת מהיצירות שנבחרו. בסך הכל תפס הרסיטל שיעור שבועי כפול עם המורה לחליל, ועוד שיעור אחד עם הפסנתרנית המלווה – מורה לפסנתר בעצמה. וכמובן, אימונים בזמן החופשי.

ואז, כשממש מוכנים – יש שני אירועים. הראשון היה רסיטל בקיבוץ – אירוע חגיגי ונרגש, והשני – המבחן עצמו. וכמו במבחן, הכל מלחיץ: הנגנים שמתאמנים בחדרים הסמוכים (כולם מנגנים כל כך טוב! ויצירות מסובכות!) והבוחנים (אחד מהם היה בפילהרמונית!). ועם הלחץ הזה מתחילה מעין לנגן, ואחרי יצירה או שתיים היא מנגנת את הנערה מארל של ביזה, יצירה שהיא מכירה היטב ומאוד חוזרת על עצמה. היצירה הזאת כל כך התנגנה לה מאליה שמעין עברה לנגן בעל פה, ללא תווים. היא היתה לגמרי מרוכזת בנגינה, ופתאום, בלי אזהרה –

"התבלבלתי, ופשוט הפסקתי לנגן.

נהיה שקט כזה כמו בסרט. לא השתמשתי בתווים אז לא ידעתי איפה אני. הסתכלתי על המלווה שלי שניגנה אתי בפסנתר, והיא הסתכלה עלי בחזרה, והבנתי שאני צריכה להוביל. אז פשוט בחרתי מקום אקראי והתחלתי משם, והיא הצטרפה".

תווי נגינה
תווים, צילום של מעין אלכסנדר

מעין יצאה מהמבחן בידיעה ברורה שנכשלה. אחרי הכל, היא הפסיקה באמצע יצירה…

בדיעבד הסתבר שלא ירדו לה נקודות על האירוע הזה. כי מה שהבוחנים ראו לא היה הרגע הזה של הבלבול, אלא יכולת ההתאוששות ממנו: הם ראו שהיא לא איבדה את עשתונותיה אלא לקחה פיקוד, סימנה למלווה שלה והמשיכה. הם ראו את היכולת שלה לעמוד על הבמה ולנגן בבטחון, גם כשמתעוררת בעיה. הם ראו משהו שהוא יותר מסכום חלקי הנגינה. וזה לא מפתיע, כי – סליחה על השורה הקלישאתית והמתנשאת-משהו –

דברים שרואים מכאן לא רואים משם

לרוב, הטענה לפיה מורים לא לומדים כלום ממבחנים לא נשמעת מפי מורים. לא משום שהם עצלנים מכדי לבדוק עבודות, אלא משום שממבחן ניתן ללמוד דברים רבים. אפשר לראות איך תלמידים מתמודדים עם קשרים פנימיים ומבנה של תוכן לימוד, בעיקר אם הוא רחב מאד. אפשר לראות האם הבינו את מה שלמדו והאם הם יודעים להשתמש בו – לאנליזה וסינתזה, בעיקר (חושבת שהערכה ויצירה – באמת אין מקומן במבחן, אבל אולי זה כי עוד לא היה לי רעיון מספיק טוב לשאלת מבחן מוגבלת-בזמן כזאת). אפשר לראות אם יש משהו שלא לימדתי כמו שצריך.

כל זה, כמובן, בהנחה שהמבחן כתוב היטב, שהמורה יודע מה רצה לבדוק ואיך לבדוק את זה ושהמורה בודק את המבחנים בעצמו.

וזו בדיוק הסיבה שבגללה שמתי את הסיפור של מעין כאן ולא בפוסט הקודם שעסק בלמידה: כי מעין לא ידעה מה הבוחנים מחפשים, אבל הם כן.

מה עוד לומדים מורים ממבחן?

ממש כמו תלמידים, גם כשמורים מחברים מבחן הם חוזרים על החומר ובונים אותו לעצמם מחדש. הם מגדירים מה חשוב ומה פחות, מה מתקשר למה, מה דוגמא ומה עקרון. יש מורים שכותבים את המבחן ממש לקראת מועדו, יש כאלה שמחברים מבחן עוד לפני השיעור הראשון, ובונים את השיעורים בהתאם. לא משנה מה הסדר – מה שחשוב פה זה ההבנה שהערכה היא חלק מלמידה, והן צריכות להתאים זו לזו במהותן ובצורה בה הן נערכות. יש מגוון דרכים להעריך למידה; מבחן הוא אחת מהן, והוא מעריך ידע (כולל זיכרון שאני לא מזלזלת בו) והבנה ורצוי שיעריך גם חשיבה. הכי רצוי שהוא יהיה אחת הדרכים להערכה, ובצידו יהיו דרכים נוספות.

והם לומדים מה עשו טוב ומה לא.

"כולם נכשלו במבחן" – אולי יצא לך לשמוע, או להגיד, את המשפט הזה? – לי יצא גם וגם… – כמורה, אני לומדת מהמבחן על ההוראה שלי. אומרים כל יום לומדים משהו חדש. אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון, אבל היום שבו ביררתי עם תלמידה מה ללורד בלפור אצל מתיישבי ראשון לציון והיא אמרה "אבל למדנו שבלפור היה שר המושבות!" בהחלט היה יום כזה.

וכמובן, המורים לומדים כיצד צריכה הלמידה להתנהל מכאן ואילך, גם ברמת התלמיד. הם לומדים מי לא הבין ומי הבין ולא ידע להסביר ומי הבין אבל לא יודע מה לעשות עם זה מחוץ להקשר, ובעולם אידיאלי הם מכינים תוכנית למידה לכל קבוצת תלמידים בהתאם למה שגילו. (אני יודעת שהעולם לא אידיאלי. אנחנו עוסקים פה בעקרון). כלומר,

המבחן נותן תמונה מהירה של מצב התלמיד והכיתה

הזכרת לי את הטסט שלי, אמרתי למעין כשסיימה לספר. זה היה יום ששי, והבוחן היה מאד ענייני. כשהנבחנת שלפני סירבה לפנות לרחוב שהיה בו שלט "אין כניסה" עם הכיתוב: "מעל 16 טון" הוא חיכה לפניה הבאה והוריד אותה מההגה. לא היה לי מושג כמה שוקלת הסובארו האדומה שאני יושבת בה, אבל ידעתי ש-16 טון אין שם. וטוב שידעתי, כי הבוחן החזיר אותי לאותה פניה ימינה ולא אמר מילה כשאותתי ופניתי. עוד רחוב וחצי, עוד פניה – ואל מעבר החציה ירד הולך רגל, בלי לעצור ובלי להתבונן או לחשוב שאולי יש פה איזו תלמידת-נהיגה לחוצה… בלמתי מיד. זה היה מספיק מיד: שניה לפני שהבוחן עשה זאת.

משם ניווט אותי הבוחן בקלילות אל נקודת הסיום. אפילו חניה לא היתה לי הזדמנות לעשות. לא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, בלמתי לפניו. מצד שני, הוא בכלל לא הספיק לראות אותי נוהגת!

הטלפון הגיע ממש לקראת הערב. "עברת", אמר לי המורה שלי. "מבחינתו, את יכולה לעלות על הכביש. הוא רגוע: את נוהגת מתוך שליטה מלאה, ויש לך אינסטינקטים נכונים".

מכונת כתיבה, פריט מעליית הגג של ג'וד

"אז שהמורה ישמור אצלו את הציונים", כתב לי אחד המגיבים לפוסט בפייסבוק. "שילמד מהם, מצוין. למה התלמיד צריך לקבל אותם?" – אם נתעלם לרגע מהעובדה שלומדים צריכים לדעת מה למדו, במה הצליחו ובמה עליהם להשתפר – אז באמת אין סיבה שתלמידים יראו כמה קיבלו במבחנים. אני חושבת שלשמור את הציונים אצל המורה זה רעיון נהדר; אבל רק לפרקים. לא כל מטלה חייבת ניקוד מספרי, לא כל מטלה חייבת להיות מבחן, לא כל ידע ניתן לכימות בסקאלה של 1-100. אני בעד גיוון.

פעם אפילו עשיתי ניסוי: החזרתי מבחנים עם הערות, ללא ציונים. "הציונים אצלי", אמרתי לתלמידות הנזעמות, "וההערות אצלכן. אם זה ממש חשוב לכן – קראו מה כתבתן ומה אני כתבתי וחשבו כמה מגיע לכן. אני מהמרת על כך שתתנו לעצמכן פחות משאני נתתי". זה היה ניסוי נבזי במיוחד (אני צדקתי: כשהיו צריכות לנקד לעצמן את התשובות הן החמירו יותר ממני, וזה לא קל). אבל רציתי שהן תקראנה את מה שכתבתי: את ההערות, התיקונים, המחמאות על הכתיבה או החשיבה או המקוריות (היו כאלה). הן, מצדן, טענו שזה לא דומה לקבלת ציון עם החזרת המבחן. כי המתח, המתח הורג אותן.

והציון? לא הורג? – הייתי חייבת לברר. – גם, ענו לי, אבל פחות.

אבל טסט ורסיטל הם מבחן מעשי, אי אפשר להשוות אותם למבחן בבית הספר

ובמידה מסוימת זה נכון: רסיטל ומבחן לקראת רשיון נהיגה בודקים מיומנויות, ולא ידע.

מצד שני, אפשר להשוות אם מסתכלים על מבחני מערכת החינוך כעל עשיה – כזאת שמותאמת למערכת החינוך, כמובן. הנסיון לדבר על בית הספר כעל מקום שאין לו שום דמיון למציאות פתטי בעיני. הוא דומה לעולם האמיתי, והוא שונה, וזה בסדר. גם בעולם האמיתי יש דרישה לידע, להבנה, הסבר, להישגים ולביצועים. לפעמים אפילו צריך לכתוב אותם.

ואולי אפשר להשוות אם מסתכלים על הסיזיפיות, על כך שלא נהנים מכל רגע בדרך, על כך שיש רגעי הצלחה ורגעי כשלון ("המשימה שלך היתה לחנות בין שתי המכוניות, לא לתצפת על שתיהן מן הצד" – מי אמר שבלימודי נהיגה הכל הולך חלק?). על כך שלא תמיד ברור מה נותן כל תרגיל ושלא כל התקדמות ניכרת לעין. ועל כך שלא כולם טובים באותה מידה. ופתאום זה באמת נשמע יותר דומה.

יש החושבים שמערכת החינוך צריכה להכין את הדור הבא לעולם האמיתי. יש הטוענים שהיא צריכה לתת מענה לצרכיהם של ילדים בהווה ולא בעתיד. כך או כך, הערכה היא חלק בלתי נפרד מתהליך למידה, ולמידה היא חלק בלתי נפרד מהעולם. ממש כמו הצלחה וכשלון.

וכל זה לא סיבה לחשוב שמבחן הוא הדרך היחידה, ואפילו הטובה ביותר, להעריך תלמידים. זו סיבה לשאול – מתי הוא טוב, ואיך עושים אותו כך שיהיה טוב, ואיך מכניסים אותו לפרופורציות של משמעותו האמיתית: נקודה בזמן שבה חוזרים על מה שנלמד ומבצעים משימות המראות את הידע וההבנה והחשיבה ומסיקים מכך מה ואיך כדאי ללמוד הלאה.
~~~

ומה דעתך?

האם זה אפשרי, להזיז את מערכת החינוך לכיוון של שימוש במבחנים רק כשהם באמת משרתם מטרה – של למידה או של הוראה?

ואולי אני אופטימית, ומערכות ישנות וגדולות נשארות כאלה עד שתהיה מהפכה אמיתית?

למידה היברידית

למידה היברידית

כמעט אמצע יולי, ומערכת החינוך נערכת במלוא המרץ לשנת הלימודים הבאה. במערכת שלעתים נדמה כי ספטמבר נופל עליה בהפתעה גמורה זה נשמע

3 תגובות

  1. חיכיתי לקרוא את הפוסט(ים) מהרגע שפירסמת את השאלה בפייסבוק. זה נושא מורכב ונראה לי שכל תשובה או פתרון שמישהו ייתן, יימצא מישהו אחר שיתנגד או יחשוב אחרת.
    מסכימה עם המסקנות שהגעת אליהן, גם אם חלקן לא פופולריות, כגון, לא כל חלק בלמידה צריך להיות מהנה, וגם על כך שמבחן הוא הזדמנות להסתכל על החומר בכללותו ולקשר בין החלקים השונים שנלמדו.

    שני דברים חשובים במיוחד לדעתי:
    האבחנה בין מבחן ככלי ללמידה לבין מבחן ככלי להוראה, גם אם אותו מבחן יכול לתת מענה לשני הצרכים האלה.
    ההכוונה של מורים לעצור לצורך חשיבה ושאלה- למה נועד המבחן, מה אני רוצה לבדוק, מה נלמד עד כה ומה יאפשר לי לבדוק את רמת הידע שנרכש.

    אם רק שני אלו ייעשו, נרגיש שינוי אמיתי בחינוך ובלמידה שהרי לשמם נועדו המבחנים.

    תודה על חקר והעמקה בנושא לא פשוט.

    1. ליאת,
      תודה שזיקקת שתיים. והן באמת משהו שבין מובן מאליו שצריך להיות במערכת טובה לבין חזון אחרית הימים.
      בדיון פייסבוקי אחר, שעסק באפקטיביות של הלמידה מרחוק כחלק מהפארסה של מועד סיום השנה, כתבה חברה על כך שמורים לא נדרשים לכתוב תוכנית עבודה שיש בה מטרות ויעדים וכפועל יוצא מכך לא יכול להיות דיון רציני באפקטיביות. יכול להיות שעניין המבחנים נכנס גם הוא לתוך הלקונה הזו, כי אם אין מטרות ללמידה, מה אנחנו בוחנים בה? ואני חוזרת ותוהה כמה מתוך זה – זה עניין של זמן ופניות (שאין במערכת), וכמה – של מדיניטת ואופי מערכתי. לא באמת יודעת.

      1. באופן מפתיע, או שלא, גם בשיחה שלי עם חברה במערכת החינוך עלה נושא בניית תוכניות עבודה בתחילת שנה והאם הן נעשות מתוך הצבת מטרות. אולי מתקיימת התעוררות?
        אהבתי את המשפט ׳בין מובן מאליו שצריך להיות במערכת טובה לבין חזון אחרית הימים׳. עם הזמן והנסיון אני מבינה שב׳דברים המובנים מאליהם׳ יושב ההבדל בין הצלחה לבינוניות. וזה נכון לכל ארגון ( או קבוצה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן