אדם למד ממקום שלבו חפץ – תובנות מימי עיון למבוגרים על חינוך ילדים

בשעה 9:13 עצר הטרמפ שלי מחוץ לאלון שבות. השיעור הראשון שלי מתחיל ב 9:30 באולם השמחות ביישוב. אני צריכה להגיע לישיבה (3-4 דקות הליכה), לקבל את מערכת השעות והחדרים שלי לימים הקרובים; להמשיך אל האולם (3-4 דקות נוספות), למצוא מקום ולהתארגן לפני השיעור, שיתחיל בשעה הייעודה, בדיוק. קצת נלחצתי מכך שאין לי זמן מיותר. בפועל, התיישבתי ב 9:26, עם קפה שהספקתי להכין בפינת השתיה.

כך, בערך, כתבתי לפני שנים ספורות בעלון היישובי (עורכו ביקש ממי שהלך לימי עיון ביהדות לספר על כך, ואני – כשנותנים לי במה – לוקחת. אתם בטח יודעים את זה. אחרי הכל, אני כותבת בלוג).

אחד מסימני ההיכר של חודש אב הוא ימי העיון בתנ"ך שמפעילה מכללת הרצוג באלון שבות שבגוש עציון. מה שהתחיל לפני עשרים ומשהו כיום עיון למורים בתנ"ך הפך לחגיגת שיעורים וסיורים של אלפי אנשים – חלקם מורים, רובם כנראה לא. אחד מאירועי הלמידה הכי רציניים ומקצועיים שאני פוגשת מדי שנה – הן ברמת השיעורים והמרצים, והן במסגרת הארגונית. טווח הגילאים שפגשתי שם נע בין 16 ל-89 (ייתכן, כמובן, שהטווח רחב יותר; זה מה שאני פגשתי). יש אנשים שכבר כמה שנים מבלים את חופשתם השנתית, לעתים הזוגית, בימי העיון האלה.

הייתי שם שלושה ימים השנה. שלושה ימים, חמישה עשר שיעורים, והרבה מחשבות על מה ניתן, או לא, ללמוד מאירוע כזה על למידה בבתי הספר.

איך אפשר להשוות?

אז אתחיל ממה שאי אפשר ללמוד: לימי עיון באים, מרצונם החופשי, אנשים שרוצים להיות שם, ומוכנים לשלם סכום לא מבוטל ושעות יקרות (ימי חופשה הם דבר יקר מאד). זה אירוע חד-שנתי, וגם מי שמשתתף בכולו יודע ששנה שלמה תעבור לפני שיהיה שם פעם נוספת. יש חגיגיות של אירוע נדיר, ששונה לגמרי מהסיזיפיות המאפיינת כל מערכת שמגיעים אליה מדי יום.

ואחרי שהסתייגתי והסברתי כמה שאי אפשר וכו', אני רוצה לחשוב על תובנות שדווקא כן אפשר להפיק מימי העיון, או ליתר דיוק – מאותם רכיבים שהופכים את הימים האלה לכל כך טובים ומספקים. את התובנות אחלק לכאלה שקשורות למסגרת וכאלה שקשורות למהות. למרות שהחלוקה הזו לא קשיחה, והמסגרת והמהות שלובות זו בזו, היא נוחה לי. ואתחיל דווקא עם המסגרת, זו הפחות-חשובה לכאורה, שבה מתקיימת המהות.

מסתכלת בקנקן

המסגרת הארגונית של כנסים חשובה מאד. היא נותנת הרגשה של מקצועיות עוד לפני שהחלה ההרצאה הראשונה. מבחינה זו, ימי העיון של מכללת הרצוג מקצועיים להפליא.

לוח זמנים – עמדות מסודרות לפי אותיות הא"ב מצפות לבאים בכל יום, והלומדים מקבלים מערכת שיעורים, הפסקות וחדרים מסודרת.

לכאורה, מערכת ביה"ס ידועה. בפועל, לא תמיד, לא ממש: פה יש הרצאה ושם פעילות שכבתית, וזו מתקיימת בחדר אנגלית – אופס: חדר מתימטיקה – והשניה מתארכת על חשבון השיעור הבא. נוסיף על כך הודעות ווטסאפ להורים למחר, כי המורה לגיאוגרפיה חולה – וקיבלנו הרגשת "הכל נזיל". האם אפשר לתלות מערכת שינויים שבועית, ואולי אף יומית, בכתה ובחדר המורים? אני בטוחה שיש בתי ספר שעושים את זה, אני לא פגשתי אותם מעולם.

עמידה בזמנים – השיעורים מתחילים בדקה הייעודה ומסתיימים בדקה הייעודה. בדיוק.

גם בבית הספר יש זמנים לשיעורים. אלא שהצלצול הוא אות לעזיבת החצר, לא לתחילת השיעור. ומי מחליט כמה זמן סביר להקדיש לחזרה מההפסקה? – המורים, כמובן. לא שיש לי רעיון, כי שני צלצולים הם בטח לא דבר טוב. באולפנא בה לימדתי לא היו צלצולים: היתה שעת התחלה לשיעור, והשיעור היה אמור להתחיל בזמן. אלא שההפסקות לא היו ארוכות דיין כדי לעשות בהן כל מה שצריך לעשות בהפסקה, והדברים אמורים במורות ובתלמידות כאחד; ומשום כך, אפילו שם קרה שהשיעורים לא התחילו בזמן, מה שמביא אותי לסעיף הבא, הלא הוא

הפסקות ארוכות דיין – ההפסקות בנות 25-30 דקות. זמן שמאפשר לעבור בין חדרי הלימוד, לעמוד בתור ולהכין קפה בנחת, וגם לפטפט עם מכרים וידידים שפוגשים רק אחת לשנה, רק בימי העיון.

יש משהו במערכת החינוך שתמיד נושף באוזן, כי צריך להספיק. יש הפסקות קצרות, שמיועדות למה שממש חייבים – אבל אז הן לא מספיקות, וחזרנו לסעיף הקודם. ואני תוהה, מה אורכה של הפסקה טובה? ראויה? כזאת שנותנת אויר לתלמידים ולמורים כאחד? כמה כאלה צריכות להיות ביום לימודים? כמה הן שוות את ה"הספק"?

על כל הנ"ל נוספת סביבת למידה. כיתות מסודרות, תואמות בגודלן את מספר הלומדים. שילוט בכל מקום ולכל מקום, בתוספת אנשי צוות בכל פינה. שפע של נקודות התרעננות – השתיה והכיבוד מפוזרים בכל מקום. לא צריך ללכת לחפש אותם: ניתן למצוא שתיה קרה וחמה לאורך היום כולו במרחק לא גדול מכל חדר לימוד. השפע מפזר את העומס ומקצר את התורים. גם ארוחת הצהרים מנוהלת ביעילות – בשני סבבים מתוזמנים במערכת השעות, כך שהתורים הארוכים מתקדמים במהירות, השולחנות מתמלאים ואין "חורים" בישיבה, ויש זמן לאכול בנחת ולהגיע אל השיעור הבא.

בתפר שבין מסגרת למהות נמצאים דפי המקורות. בכניסה לכל חדר יש קופסאות עם דפי מקורות לשיעור הנוכחי (ואם אין לו, יש דף ועליו כתוב: לשיעור זה אין דף מקורות). הלומדים לוקחים דף בכניסתם.

לבית הספר, שיננו לנו, יש להגיע עם ציוד: כלי כתיבה, ספרים, מחברות. אם יש דפים – המורה מחלקת אותם במהלך השיעור (כמה זמן זה גוזל? ורעש? וזה בהנחה שיש מספיק לכולם, ומי לוקח למי שנעדר היום?) אחד מחלומותי הישנים הוא כתה משלי, כזאת שהתלמידים באים אליה, ולא אני אליהם. ואז, אני חולמת, ימתינו הדפים לתלמידים על השולחנות, מסודרים, והמורה יספיק להיכנס לפני תחילת השיעור הבא. מה צריך להתרחש, כדי שזה יקרה? ואולי יש עוד דרכים לעשות את זה?

ועוד משהו שיש בתפר הוא השימוש בטכנולוגיה: שיעורים רבי-משתתפים ניתנים בבית הכנסת ומוקרנים, על שני מסכי-ענק, באולם השמחות היישובי (שנמצא בדיוק ממול). המשמעות: מאות אנשים נוספים שיכולים לשמוע את השיעור בזמן בו הוא מתקיים. התמונה בראש הפוסט צולמה באולם השמחות, בשיעור כזה.

משרד החינוך מדבר בשני קולות: ביד אחת הוא דוחף לכיוון פדגוגיה דיגיטלית, וביד השניה אינו מאפשר – ואינו מתגמל את מוריו – על למידה-מרחוק. גם אם נתייחס רק למצבים בהם נבצר מהמורה להיות במקום אחד עם התלמידים – יש פה כלי שהמערכת מפספסת אותו, וחבל. מי שמשתמש בכלי הזה באופן מופלא – ודווקא לצורך הבאת מומחים לכתה – הוא תומר ברץ מ"לראות עולם", מיזם שכדאי להכיר ולהשתמש בו.

ומה שיש בו

השיעורים ברמה גבוהה מאד וניתנים מפי טובי המרצים בתחום. כמובן שיש שונות, אבל בעשר השנים שאני מגיעה לימי העיון משתנה ומתרחבת סוללת המרצים, ונראה שהמכללה קשובה למשובים שהיא מקבלת.

בכל שעה מתקיימים מספר שיעורים לבחירה. בכל יום מתקיימים מסלולים לפי נושא, ושיעורים שאינם חלק ממסלול. ולא, זו לא מסגרת: זו מהות.

תלמידים במערכת החינוך לא רגילים לבחור. אגב, גם הורים לא: נשגב מבינתי איך מסכימים אנשים שעושים בדיקות מעמיקות לפני שהם בוחרים סניף בנק – לשלוח את ילדיהם לבית ספר מסוים, רק משום שכך שיבצה אותם העיריה. אבל נעזוב את ההורים: תלמיד בבית הספר היסודי בוחר, במקרה הטוב, בין שתיים-שלוש שעות העשרה בשבוע. לשיא הבחירה יגיע בתיכון, כאשר יבחר מגמה. ובתוך השיעורים – כולם לומדים מאותו ספר לימוד, מגישים את אותן מטלות, ויכולת הבחירה מצומצמת עד מאד. בשונה מבחירת מקום הלימודים, הבחירה בתוך השיעור היא עניין שמורים יכולים לאפשר, ואפילו בקלות רבה: אפשר לתת בחירה בין מגוון מקורות להכנה לשיעור (מגוון = 2-3, לא צריך יותר), אפשר לתת בחירה בין מטלות (הנה דוגמא למטלה בהסטוריה – סיכום למידה עצמית, שנתתי לפני מספר שנים לתלמידות בכתה י), בין סוגי מיומנויות ודרגות קושי שונות. כל הבחירות האלה יוצרות הוראה דיפרנציאלית, וזו – יחד עם מתן אוטונומיה – משיגה דברים רבים: מגבירה עניין, מעמיקה תחושת שייכות, מתאימה את הלמידה לצרכי התלמיד – (כמעט) כל מה שהיינו רוצים לשפר במערכת.

הפרונט לא מת! כל השיעורים ניתנים כהרצאה פרונטלית, חוץ משניים-שלושה מפגשים שהם פאנל, מה שאומר שניים-שלושה מונולוגים במקום אחד (ותודה לשייקה אופיר, שהגדיר היטב מהו דיאלוג).

לא משנה לאיזו אסכולה של "שינוי עכשיו" בחינוך אתם שייכים – רוב הסיכויים שחיציה מופנים, לפני הכל, לתמונה הקלאסית – מורה עם טוש, ליד הלוח, מדבר. נאמר זאת כך: הוראה פרונטלית היא השטן. אבל כאן, חמישה שיעורים ביום, הם פרונטליים. 65 דקות. הרצאה. מאחר שלא מעט מהמשתתפים יודעים איך להשתמש בעכבר ולמצוא סרטון הדרכה ביוטיוב, מרתק לראות שההוראה הפרונטלית חיה ובועטת. לא שזה מפתיע; אחרי הכל, גם סרטון Ted הוא הוראה פרונטלית, רק שהיא עוברת דרך מסך. אז נכון שהוראה בבית הספר היא משהו אחר, אבל מסתבר, שבתנאים המתאימים – גם להוראה פרונטלית יש עוד כמה יתרונות. לא לכל דבר יכול אדם להגיע לבד, אם רק יתנו לו סביבה רחבה ומספיק זמן. לפעמים כדאי שישמע מישהו אחר, שגם הוא מקור-ידע – לא בלעדי, ובכל זאת מקור.

בין השוטף לחד-פעמי

רק שיעור אחד יצא מגדר ההרצאה הפרונטלית. זהו שיעורו של הרב ד"ר בני גזונדהייט, שעוסק באחת החטיבות של ספר תהלים. הכנה נפשית לשיעור שהוא קצת "אחר" נתנו כבר דפי המקורות: בשאר השיעורים מדובר דפים המצולמים בשחור-לבן ומודפסים דו-צדדית. זו הפעם הראשונה שאני מקבלת שלישיית דפים שנראית כך (השיעור הזה הוא חלק ממסלול פדגוגיות, והדפים המעוצבים והקשיחים נועדו לשמש עזר רב-פעמי למורה וללומד).

השיעור מתחיל כאשר המרצה, ד"ר בני גזונדהייט, עומד על במה בלבוש כתר וגלימת זהב, ומבקש מאיתנו להצטרף אליו – אל דוד המלך, הבא לביקור בירושלים, לרגל 70 שנות מדינה ו 51 שנות איחוד ירושלים. אבל גם "דוד המלך", המדבר עמנו, ומשתמש במצגת של המאה ה-21, מעביר לנו הרצאה…

את רבע השעה הראשונה מקדיש המרצה להקדמה. זו גם נקודה למחשבה: כמה "גוזל" מאיתנו הטריגר, וכמה נשאר לשיעור? רק אציין שברבע השעה הזאת הספקנו ללמוד כל כך הרבה על מבנהו של ספר תהלים, שאי אפשר לומר שהיה פה גימיק בלבד.

ועוד משהו קורה בהרצאה הזאת: רבע שעה ראשונה מוקדשת לספר תהלים באופן כללי, ושארית השיעור – לחטיבה אחת מתוכו, דרך הפרק המרכזי בה. כמו שכבות של בצל, מתקלפות ומצטרפות, נלמד הנושא, ומעורר בי מחשבות על נושא שלומדים אותו בהקשריו.

יום רגיל בבית הספר לא יכול לעשות את ה wow של כנס. הוא גם לא צריך. ממש כפי שמורים בכתה לא יכולים, ולא צריכים, להיות מכילים ורגישים ועדינים ומדויקים כמו המטפלת הרגשית שעובדת פרטני. אבל במסגרת בית הספר מתקיימים ימי עיון מיוחדים. תשומת לב והשקעה כספית קטנה ביותר – עיצוב חגיגי, ארגון מוקפד, כיבוד קל ופנקס או עט ייעודי יתנו את אפקט ה WOW. אם נדאג, כמובן, לתוכן מהשורה הראשונה.

~~~