"מה אתם עושים?" – שאלתי ארבעה ילדי כתה ו, שהיו עסוקים בהכנת כתבי חידה לקבוצות אחרות במרכז המחוננים.
"אנחנו מכינים צופן", הסביר לי אחד, "זה חלק מהתרחישים שאנחנו בונים בקורס".
"ולא צופן מַעַפַן (כך במקור!) כמו שהמורה עושה בבית הספר וחושבת שזה אתגר, איזה א"ת-ב"ש או משהו כזה", הזדרז אחר להבהיר את התמונה. "אנחנו עושים צופן כפול: קודם ממירים לקוד אחד ואז מצפינים אותו שוב. שלא יהיה להם כזה קל לפצח".
השיחה הזו נערכה לפני תשע שנים. התלמידים ההם סיימו מזמן את חוק לימודיהם. מרכז המחוננים על שם רון ורדי, בו ביקרתי, כבר לא שוכן בבית הספר "חביב", וגם צוות המורים וההנהלה השתנו מאז. זו היתה שנתי הראשונה כמדריכה של תוכנית "אמירים" למצטייני בית ספר במסגרת האגף למחוננים. לא ידעתי שיבוא יום ואכנס למרכז בראשל"צ כמתכללת של תוכניות טיפוח מחוננים במחוז, אבל דבר אחד נשאר כשהיה: ההרגשה שבמרכז המחוננים אפשר לצפות מהתלמידים לעמוד באתגר שבית הספר לא מעלה על דעתו לתת להם.
תשע שנים עברו, ואני נזכרתי בשיחה הזו לפני שבועיים, בשיחת עבודה, שהתחילה בשאלה המקורית: איך זה שאת עובדת באגף למחוננים? את באמת חושבת ש
טיפוח מחוננים זה מוסרי?
ברגע הראשון הופתעתי. כבר מזמן לא שאלו אותי את השאלה הזו, בוודאי לא בתוקפנות המתלווה לניסוח. אבל במהלך השיחה הבנתי שאני מתמודדת עם השקפה שאני מכנה אותה "סוציאליזם של החינוך".
סוציאליזם הוא רעיון שנשמע נפלא: כולם יהיו שווים, לכולם יהיה אותו דבר, מישהו ידאג לזה. הבעיה עם רעיונות נפלאים היא הרגע בו הם מתרסקים על קרקע המציאות: אי אפשר להפוך את כולם לעשירים באותה מידה. למעשה, אם זה יקרה – כנראה שכולם יהיו עניים באותה מידה… יש מידה מסוימת של אי שוויון בקרב בני אדם. תפקידה של מדינה מתוקנת הוא לדאוג לצרכים בסיסיים לכולם ולאפשר לכל אחד למצות כמה שיותר מיכולותיו – לטובתו ולטובת החברה.
אותו הגיון פועל, מבחינתי, בחינוך. אי אפשר לדאוג באמת שכולם יהיו משכילים או מוכשרים באותה מידה – פשוט משום שהטבע ברא את בני האדם עם כישורים שונים. אני לא חושבת ש"כל אחד מחונן בדרכו", אבל בהחלט חושבת שיש לכל אחד מגוון כישורים ושאת כולם אפשר – וצריך – לטפח. המחשבה שאפשר לקיים "שוויון בחינוך" משמעה – אף אחד לא ידע כלום, כי הרי לא נגיע לעולם למצב בו כולם ידעו הכל.
אבל טיפוח מחוננים מגדיל פערים. זה לא מפריע לך?
האמת היא שכל טיפוח, בכל תחום, מגדיל פערים.
כל שיעור חינוך גופני בבית הספר הגדיל את הפער ביני, בטטת הכורסה, לבין האצנים והקפצנים. כל שיעור אומנות הגדיל את הפער בין השרבוטים האיומים שלי לבין הציורים המדהימים של חלק מחברותי לכיתה. ועוד לא אמרתי כלום על פעילויות חברתיות. מצד שני, שיעורי מתימטיקה הגדילו את הפער לטובתי, כי הייתי מוכרחה לחשוב מה עוד יכול להיות ואיפה עוד הנוסחה שלמדנו כן או לא תעבוד (ובסוף נהייתי מורה להסטוריה. ומתכללת. יש הפתעות בחיים).
מה שעושה מערכת החינוך היא להציב רף "תקין" למיומנויות ולידע לפי גיל: היא מגדירה מה צריך תלמיד לדעת, ולדעת לעשות, בכל תחום, בכל שנה. כמובן, אפשר להתווכח האם זה טוב או רע לילדים, האם זה בכלל בסמכותה של המערכת, האם הרף שהיא הציבה גבוה או נמוך. אבל יש רף, ולשם מכוונת המערכת להגיע: לעקומת פעמון של הישגי תלמידים ביחס לרף הזה.
וכשיש רף, ברור למערכת מה היא צריכה לעשות עבור התלמידים המתקשים: היא צריכה לתת להם תמיכה כדי לקרב אותם אל הרף. היא צריכה להזיז את חציה השמאלי של עקומת הפעמון ימינה. אבל מה קורה עם הרבע הימני? מה צריכה המערכת לעשות איתו?
כי השאלה המרכזית היא מה המטרה שלנו ביחס למחוננים והמצטיינים:
טיפוח יכולות או עמידה ברף?
שלוש פעמים הייתי אמא לילד בכתה א. שלושת ילדי הגיעו לבית הספר כשאינם קוראים וכותבים, אבל השתלטו על הקריאה במהירות והחלו לקרוא ספרים של ממש (מנהרת הזמן וכיו"ב) בערך בזמן בו ניתנה לכיתה מטלה לסוף השבוע: לקרוא שיר, או קטע, בן 10 שורות ולהחתים את ההורים. הגמול על החתימה – מדבקה בקלסר.
שלושה ילדים, שלוש תגובות.
את גשם המדבקה לא עניינה כהוא-זה. לא המדבקה הזו, וגם לא מדבקה אחרת. גם הסיפור הקצר שנתנה המורה לא עניין. מנהרת הזמן דווקא כן.
את שלג עניינה המדבקה. הסיפור לא, אבל מה אכפת? שלוש דקות, קוראים וגומרים ומתפנים למנהרת הזמן. win-win, קוראים מה שמעניין ומקבלים מדבקה על מה שלא.
אצל רוח סערה התגבר חוש הצדק: הסיפור שנתנה המורה מטופש. מצד שני, אם המטרה שלה היא תירגול קריאה – התירגול הזה בהחלט התרחש (מנהרת הזמן, נו), ואין ספק שעל תירגול כזה מגיעה מדבקה…
שלושה קוראים, שלושה טיפוסים, ותירגול אחיד ויחיד שאינו פרופורציוני לשלב הקריאה שלהם.
ומה צריכה היתה המערכת לעשות?
טיפוח יכולות וגם עמידה ברף
מוסכם עלי שיש רף ויש לעמוד בו. מה שלא מוסכם עלי זו ההנחה, שמי שעמד בו – הרי הוא כמי שהמערכת יכולה להתעלם ממנו עד שכל הכיתה, או לפחות רובה, תגיע לרף. לא יכול להיות שהחמישון העליון של הכיתה יקבל רק אחוז זעום מזמנה של המורה, כי "הוא מסתדר לבד".
כשלמדתי במגמת מחשבים בתיכון, סיפרתי לבן-שיחי, למדנו שפת בייסיק. השפה היתה פשוטה, ההגיון האלגוריתמי היה ברור לי, והישיבה בשיעורים הפכה מיותרת לחלוטין. חיש מהר הגעתי להסכם עם המורה. היא הרשתה לי לעסוק בענייני, ובלבד שזה לא בולט לעין (לא לסרוג, כן לפתור תרגילים במתימטיקה).
נו, שאל אותי הלז, ומה רע בזה? תלמידים רבים שמחים בהסכמים כגון אלה.
ברור שהוא צודק. מחוננים רבים מספרים על חוויה דומה בנימה חיובית. השאלה היא אם זה מוסרי: האם זה בסדר שמורה לא מאתגר תלמידים? לא מקדם אותם? לא מניח בפניהם יותר ממה שהוא יכול להורות לכיתה כולה? להבנתי, התלמידים המחוננים הם חלק מהכיתה, ותפקידו של המורה לדאוג להם באופן שיענה על צרכיהם הייחודיים. לא רק למתקשים יש כאלה.
אני לא מבקשת להשקיע במחוננים יותר מאשר באחרים. אבל אני כן מבקשת להשקיע. הם תלמידים של המערכת וזכאים לטיפוח. להבין מה הם צריכים וכיצד אפשר לאתגר אותם. מה אפשר לתת להם לקרוא או לעשות במקום, ומתי לא נכון לשחרר אותם מהמשימה שעושה הכיתה כולה.
כי טיפוח מחוננים ומצטיינים הלומדים בכיתה רגילה לא מתקיים "על חשבון" הילדים האחרים. זה לא שיש "סל" של ידע שהמחוננים לוקחים ממנו "על חשבון אחרים". המורה צריכה להשקיע מזמנה בכל התלמידים; למעשה, רוב הזמן היא משקיעה ברוב התלמידים "על חשבון" ההשקעה באלה שכבר הבינו… והנסיון אומר שכשהמורה משקיעה גם בפלח העליון של הכיתה היא מגלה שהוא גדול ממה שחשבה. איכשהוא, כשמעלים את הרף, רוב התלמידים מצליחים להגיע קצת יותר גבוה.
12 תגובות
אני חולק על ההנחה הנאמרת במפורש בסוף דברייך, שאין להשקיע במחוננים יותר מאשר באחרים. ייתכן שקידום של מצטיינים יסייע בעתיד גם לאלו שאינם מחוננים בצורה לא פרופורציונלית להשקעה בפועל (נניח, במציאת תרופות וחיסונים לאי אלו וירוסים ארורים). יש לזה יותר סיכוי מאשר להשקעה הפוכה (לדאוג שכולם יצליחו בחמש יחידות מתמטיקה ע"י הורדת הרף הנדרש תוך זניחת קידומם של המצטיינים-מלכתחילה, נניח).
חננאל,
שנינו מסכימים שצריך לטפח מחוננים. ויש לזה שתי סיבות טובות:
האחת היא זו שבחרתי לדבר עליה – הגדרת המחוייבות של מערכת החינוך כלפי הילד עצמו. בין אם מדובר במענה לצרכיו כילד, בין אם מדובר בהכנתו לעתיד – אסור למערכת להסתפק בבינוניות כשהיא יכולה להוביל ילדים ליותר מזה.
השניה היא זו שאתה מדבר עליה – מדיניות לגיטימית של מדינה, שמבינה שעתודותיה נבנות בהווה. מדינה כזו, שמסוגלת להתבונן קדימה ולתכנן (ובטח יש מדינה כזו איפהשהוא בעולם) מבינה שמי שייהנה מהטיפוח הזה יום אחד יהיה החברה כולה – אותם מצטיינים שהשקענו בהם ובני משפחותיהם, אבל לא רק הם, כי לא רק הם ייהנו מפיתוח רפואי ומדעי ותרבותי. אבל אני לא בטוחה שזה קשור ל"יותר" – חושבת שזה יותר קשור ל"אחרת", להוראה אחרת, לחומרים אחרים (אחרי הכל, באמת אין סיבה טובה להכריח ילדים מצטיינים לקרוא גם "דנה נמה, דנה קמה" וגם מנהרת הזמן), להרחבת אופקים וללמידה עמוקה.
תודה שכתבת. חג שמח!
קצת נפלה לי הלסת מעצם העובדה שמישהו חושב שטיפוח מחוננים הוא בעיה מוסרית….טיפוח כשרונות הוא המטרה וכל אחד לפי דרכו. אי טיפוח של מחוננים מעיד על כך שאין שאיפה למצוינות כי הרי אין לה גבול וסוף….ובקשר למי שאמור לטפח מחוננים-למורים בכיתה פעמים רבות אין את הכלים לטפח אותם, חלקם אפילו הופך את המחונן לעזר למורה-סיימת מהר? עזור בבקשה לזה שלידך להבין גם.זוכרת איך בערך מפורים לא התקדמו בחומר-היו עסוקים בלהרוג את הזמן עד שכל הכיתה תדביק את החומר שהם סיימו בפורים…
ריבי,
"קצת נפלה לי הלסת", את כותבת, והאמת – גם לסתי נפלה כשזה קרה. אולי נדמה היה לי שעברתי את השלב הזה בחיי, זה שבו אני צריכה להסביר את המובן-מאליו; פתאום התעמתתי עם הצורך להגיד שוב את מה שישב עמוק בנשמתי כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה…
ואת מעלה פה משהו חשוב: את הבעיה הכמותית. מורה בכיתה מתמודדת עם כ-30 ילדים שונים זה מזה, וצריכה לתת להם מענה. אי אפשר להכין שיעור לכל ילד. אני גם לא מצפה לכך. אבל לא ייתכן שההתכנסות תהיה, באופן קבוע, אל המרכז-מטה. לא ייתכן – לא מבחינת המחוייבות של המערכת לילד ולא מבחינת מחוייבותה למטרותיה ולמקצועיותה.
הקניית הכלים למורים זו בהחלט עבודה גדולה וחשובה. אני יכולה לראות את המהלך שהאגף עושה בעניין, כבר כמה שנים, ולהיאנח כי הוא לא מספיק (כנראה לעולם לא יהיה), אבל אני יכולה גם לשמוח ולומר: יותר ויותר פוגשת מורים שמבקשים לדעת איך. אנחנו מתגלגלים לכיוון טוב.
תודה על הדברים, ריבי. וחג שמח שיהיה.
פוסט מצוין רחל.
אני כל כך מסכימה איתך, אני חושבת שצריך לתפח את שני צידי הפעמון.
זה מוסרי לתפח את המתקשים וזה מאוד מוסרי לתפח ולאתגר את המצטינים.
ובעניין הסוציאליזם, כנראה שההבנה הזו גרמה לי לעזוב את הקיבוץ. שיוויונות היא נהדרת עד גבול מסוים כשעוברים אותו היא מעודדת בינוניות ומחמיצה את המטרה.
קרן,
כשאת מדברת על עזיבת הקיבוץ, את מזכירה לי קטע אהוב במיוחד מהספר "הדבר היה ככה" של מאיר שלו. הוא מספר מה אמרה סבתא שלו לנעמי קפלנסקי שראיינה אותה ל"עמוד האש": "אנחנו הולכנו למושב כי רצינו חופש ופרטיות… הרבה אנשים עוזבו את הקיבוץ והולכו למושב. אף אחד לא עוזה את המושב והולך לקיבוץ". וזה משעשע במיוחד, כי באותה שיחה מרגיזה שהביאה לפוסט הזה היה לנו גם ויכוח על השאלה האם המושב בו גדלתי הוא "פריפריה". בן-שיחי טען שלא, אני טענתי שכן: לא במובן בו עיירות פיתוח הן פריפריה, אלא במובן תרבותי. גדלתי במושב בו העריכו את מי שנהג בטרקטור וידע ליישר מסמרים (מה שממש מזכיר לי את הפוסט הזה שלך, ואת התגובה שלי עליו), את מי שהפרות שלו הניבו יותר חלב (לא כי מהל אותו במים…) והתפוזים שלו היו גדולים ומתוקים יותר. לא העריכו את מי ש"טוב בשביל ללמוד" – אפשר ממש לשמוע את הזלזול בהגדרה הזו. מבחינה זו, מושב וקיבוץ דומים. מדי.
שיהיה חג שמח, קרן יקרה, ואחריו – שנה נוספת של יצירה, שין בה טיפת בינוניות.
א. מורה שמתייחס למחוננים בכיתתו יצטרך באמת להבין את החומר טוב יותר (וגם בהקשר רחב יותר). זה כמובן מועיל למערכת כולה.
ב. כמה להשקיע במחוננים?
מלבד הגישה הפרקטית שמחייבת השקעה במחוננים, אני רוצה להתייחס לצד המוסרי.
יש אומרים שבגלל שמצב המחוננים טוב ממילא, הציבור/המדינה צריכים לדאוג להם פחות. יש אומרים שצריך להשקיע מאמץ שווה בכולם. לדעתי בגלל שהמדינה לא לוקחת מס גולגולת, אלא לוקחת יותר מס ככל שההכנסה גדלה, יש הצדקה להשקעה יתרה באותם שלקחו מהוריהם ויקחו מהם יותר מס. זה צודק. יש עוד שיקולים אחרים אבל המוסר דווקא בצד הזה.
אדם פרטי שלא לוקח מס מאנשים הגיוני שיחלק את תרומתו לחברה באופן שונה ממה שהוא עצמו חושב שהמדינה צריכה לעשות.
האידאולוגיה הטוענת שניהול תקין של המדינה פוטר את הפרט מעשיה אישית למען הנזקקים (ומתייחסת לפילנטרופיה כאל מילת גנאי) היא מנמיכה ומשחיתה
א. לגמרי נכון. ההכנה של השיעור מסתעפת ומעמיקה.
ב. בעיקרון, המחוננות לא יושבת רק בריכוזי משלמי המיסים הגבוהים. אבל כן, יש משמעות לטיפוח של ילד, כי בסוף – כשבודקים יכולת של ילד (או מבוגר) בודקים את הביצוע שלו המבוסס על היכולת. ויחד עם זה, אני לא חושבת שזו הסיבה הטובה ביותר לטיפוח מחוננים… אני לא "מחזירה" להורים את מה שהשקיעו באמצעות טיפוח ילדיהם. אני חושבת שהילדים זכאים לטיפוח משום שחובתה של מדינה לדאוג לאזרחיה. זה חלק מהאמנה החברתית בין השלטון לאזרחיו.
סיבה נוספת לטיפוח יכולה להיות מדיניות ארוכת-טווח: המדינה צריכה להבין שכשהיא מטפחת את בעלי הכשרונות – בכל תחום – היא מטפחת עתודות חשובות. זה פחות קשור לצרכי הילד ויותר לצרכי המדינה. יש מי שפחות אוהבים את הטענה הזו, אבל יש לזכור שמי שייהנו משימוש בעתודות האלה הם אותם ילדים שיהיו בוגרים אז… זאת אומרת, "המדינה" היא יישות ערטילאית; מי שייהנה מפיתוחים תרבותיםם ומדעיים וכלכליים יהיו האנשים שעושים אותם.
ולגבי פילנתרופיה, אני מסכימה אתך, אבל פחות מבינה איך זה קשור לכאן…
רחל יקרה מסכימה ומזדהה עם טענותייך. כסטודנטית התדוועדתי מהתעלמות המרצה ממני בקורס מתמטיקה, לא רק שהתעלמה ממני אלא הייתה מתעצבנת אם הייתי עונה או שואלת בזמן שכמעט כל הקבוצה עדיין לא הבינה… כתלמידה הרגשתי תסכול ובזבוז זמן… בטוחה כי יכולתי להתפתח וללמוד אם הייתי מקבלת משימות מאתגרות יותר או אפילו אם המרצה הייתה מספיק הוגנת כדי לשחרר אותי מהשיעורים.. מה שטוב יצא שאת התסכול הבאתי אליי לכיתה לאתגר תלמידים מצטיינים, להפנות אותם ללמידה עצמית למשימות חקר לחידות ( בדרכ' בזוג או בשלישיה…) מניסיון טיפוח המחוננים, מעלה את רף ההישגים של הכיתה כולה, מזיז את הפעמון ימינה.
יהודית,
הרבה מהמורים שאני פוגשת בתוכניות המחוננים והמצטיינים – בין אם בבתי הספר (כדוגמת "אמירים") ובין אם במרכזי מחוננים – "סוחבים" אתם את ההרגשה הזו, של בזבוז זמן עד עלבון. במובן מסוים, אני שמחה, כי ההרגשה הזו גורמת לנו למר – אנחנו נעשה אחרת. יחד עם זה, אני בטוחה שמי שחווה את המענה המותאם, יהיה מגוייס גם הוא למתן מענה כזה.. זוכרת תלמיד בתוכנית "אמירים" באחד מבתי הספר, שהיה מ"כוכבי" חדר המנהל – כל יומיים-שלושה היה משהו. ואז נכנסה התוכנית לבית הספר, ועם תום המחצית הראשונה אמר לי המנהל שמשהו השתנה. ולא רק משום ש"התבגר" בחצי שנה, אלא משום שחמש שעות בשבוע של מענה מתאים יצרו רגיעה. ועוד לא אמרתי כלום על הישגים…
תודה שכתבת! חג שמח ובריא
תודה רחל על התגובה השקולה והמפורטת. אני מודה שאותי השאלות האלה כל כך מקוממות. בעיני כל מי שחפץ בקידום החברה שלנו צריך לתמוך בטיפוח מחוננים. להפוך את צמצום הפערים ליעד במקום את קידום כלל התלמידים עלול להפוך את המערכת למיטת סדום, הכי קל לקצץ את ראשם של המוכשרים, להגיד להם "תשבו בשקט" "תתרגלו שוב" או "תעזרו לחבר".
ההפיכה של מצוינות וחתירה למצוינות למילה גסה היא אסון למדינה, לחברה וגם לילדים. מה שחשוב בעיני לזכור הוא לטפח מחוננים ומצטיינים במגוון תחומים, לפתוח את שערי הכניסה לאלה שמוכנים מאוד להתאמץ ומאוד רוצים, ולדאוג לפזר את ההיצע ברחבי הארץ.
המשיכו בעבודתכם החשובה, אתם מצילים נפשות פשוטו כמשמעו, וגם מסייעים לקיומה, לקידומה ולפריחתה של המדינה שלנו.
נטע, גם אני מרגישה, כמוך, שיש תהליך של הפיכת המצוינות למילה גסה, בוודאי כשמדובר במצויינות אינטלקטואלית. ומסכימה לגמרי שזה נזק משולש – גם למדינה ולחברה, אבל גם לילדים בעודם כאלה. זה משהו שחוזר פה בתגובות ולא התייחסתי אליו בפוסט – בעיני יש למדינה עניין וזכות ואפילו חובה לטפח מצויינות לשם רווח עתידי (יודעת שיש מי שיחשוב שלא), אבל גם אם נטען שתפקידה של מערכת החינוך אינו הכשרת הילד לעתיד אלא מתן מענה לצרכיו כילד – כך או כך, טיפוח מצוינות חייב להיות שם.
תודה שכתבת. חג שמח!