רחל ארליך

רחל ארליך

כיתות מחוננים – במה הן משפיעות על התלמידים?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
משקפיים על מאמר

כמה חודשים אחרי סיום השמינית התבשר שלג בכורנו כי אינו זכאי לתעודת בגרות. זו היתה בשורה תמוהה במיוחד בהתחשב בעובדה ששלג נבחן ב-57 יחידות בגרות ולא נכשל באף אחת מהן. התקשרנו למזכירות בית הספר והתבשרנו שככה זה משרד החינוך, הוא מאשר כל מקצוע מוגבר בנפרד ורק בסוף מגלה שכן, זה בסדר, יש לילד מספיק יחידות.

בין יחידות הבגרות שבאו בכפולות של 5 היו מחשבים, אלקטרוניקה ופיזיקה. בכיתת המחוננים בה למד היו שני מסלולים: לימודים לתואר ראשון במדעי המחשב או לימודי בגרות ברמת 5 יחידות בכל דבר שזז. שלג בחר בשני. כשהגיע לאוניברסיטה התלבט ובסופו של דבר בחר ללמוד מה שהוא באמת אוהב (תחום שתנאי הקבלה אליו הם שניים: דופק פעיל וחשבון בנק לתשלום מקדמה).

מה היה קורה אילו למד בכיתה אחרת? – קשה לדעת בוודאות. אבל ניתן לומר בוודאות שבכיתה הזו היה לו טוב, הרבה יותר טוב משהיה בבית הספר היסודי.

האם לימודים בכיתות מחוננים משפרים את ציוני הבגרות?

מדי כמה חודשים יוצא מחקר ששואל את השאלה הזו. פעם הוא שואל על תוכניות מחוננים בארה"ב ופעם על מקבילותיה בישראל. נייר עבודה כזה שכתבו ויקטור לביא ויואב גולדשטיין יצא השבוע וזכה לפרסום מהיר. החוקרים בדקו את ציוני בגרות ונתוני שכר של תלמידי כיתות מחוננים, ואלה ממצאיהם:

  • ההשפעה של התוכנית על ממוצע ציוני הבגרות של משתתפיה זניחה.
  • אין הבדל באחוז המסיימים תואר ראשון, אבל תלמידי כיתות המחוננים לומדים יותר מגמות מוגברות של 5 יחידות לימוד בתיכון, נוטים יותר ללמוד לתואר דו-חוגי וסיכוייהם להמשיך עד לדוקטורט גבוהים יותר מאשר קבוצת הביקורת.
  • בלימודים הגבוהים נוטים תלמידי הכיתות הללו יותר למדעי המחשב, פיזיקה ומתמטיקה, והבנות – לרפואה. מקביליהם לומדים יותר הנדסה.
  • לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשכר, בנישואין ובגירושין לאורך השנים.

איך ניתן להסביר את היעדר ההשפעה של כיתות מחוננים על ציוני הבגרות ועל השכר העתידי?

החוקרים ציפו, ככל הנראה, להשפעה מרשימה יותר על הישגי התלמידים בבגרויות ועל השכר שירוויחו בבגרותם, והם מנסים להסביר מדוע אין השפעה כזו. הם מדברים על הציפיות הגבוהות ממחוננים, על אפקט "דג גדול בבריכה קטנה" ועל הקושי של תלמידים שהיו הטובים ביותר להתמודד עם סביבה הומוגנית-יחסית, בה כולם הם כאלה שהיו הכי טובים, פעם. הם מזכירים גם את העובדה שהכיתות לא מסלילות את התלמידים להנדסה ומדעים אלא להיפך, פותחות עולמות רחבים של תחומי דעת נוספים – הומניסטיקה ואומנויות, למשל.

אלה הסברים לא רעים, אבל הם גול עצמי. הם מעלים סימן שאלה גדול על עצם שאלת המחקר: אם כיתות המחוננים לא מתכוונות לגדל דווקא את מהנדסי העתיד, למה אנחנו צריכים לחפש הסבר לעובדה שבאמת לא גידלו אותם? אם הן מצהירות על עושר של תחומי למידה ועל למידה מעמיקה, מדוע מפליאים את החוקרים ריבוי בגרויות ותחומי לימוד? הרי זו בחירה שבהכרח יש לה תג מחיר של כמה נקודות בציון הממוצע. בסוף יש לאדם רק 24 שעות ביום, ורק 7 ימים בשבוע. התלמיד שבחר ללמוד גם פיזיקה וגם ספרות והתלמידה שחברה ללמוד לתואר במקביל ללימודי התיכון ויתרו על משהו. אפילו מחוננים הם בני אדם.

ויש עוד שאלות חשובות שצריך לשאול על המחקר הזה.

אני אסתפק בשלוש:

המחקר בדק תלמידי כיתות מחוננים. ואיך בחרו את קבוצת הביקורת?

מציאת נתונים טובים למחקרים במדעי החברה הם עניין מסובך. החוקרים השתמשו בנתוני הלמ"ס אשר מזהים תלמידים שלמדו בכיתות מחוננים והיו צריכים להמציא להם קבוצת ביקורת מתאימה. יש דרכים שונות לעשות את זה, כל אחת וחסרונותיה. לצורך המחקר הזה נלקחו תלמידים דומים במאפייניהם הלימודיים – ציוני מיצ"ב, בגרות ופסיכומטרי – לתלמידי הכיתות. הדמיון הזה מניח שהם "מחוננים שלא למדו בכיתה ייעודית". אלא שההנחה הזו קצת מרחיקת-לכת. ציונים גבוהים במבחני מיצ"ב ובגרות ואפילו פסיכומטרי יכולים להעיד על יכולות מרשימות. הם יכולים להעיד גם על מאמץ ולמידה והשתתפות בתוכניות טיפוח אחרות שאין להן עדות בנתוני הלמ"ס. בנוסף, כבר דיברתי פה בבלוג על "כתר" של מחוננות, שמתייחס לפוטנציאל, ושונה מ"כתר" של הצטיינות שנמדד בביצועים. המיצ"ב מודד ביצועים, וכך גם בחינות הבגרות. הפסיכומטרי יכול למדוד פוטנציאל אם נניח שכל הניגשים אליו עשו קורס הכנה או שכולם לא עשו אותו. נכון שהורים רבים שולחים את ילדיהם לקורס הכנה למבחן איתור (וחבל שכך). זה לא משנה. את קבוצת הביקורת למחוננים מאותרים שלמדו בכיתות יש להרכיב ממחוננים מאותרים שלא למדו בכיתות כאלה. אפשר גם לקחת כאלה שלא אותרו אבל היו קרובים לכך. השימוש בכלי איתור אחרים במהותם כדי להגדיר את קבוצת הביקורת – בעייתי.

איזה טיפוח קיבלו תלמידי קבוצת הביקורת?

מבחני האיתור של האגף למחוננים מאתרים 1-3% מהאוכלוסיה כמתאימים למסגרות המחוננים שמציע האגף. ומה עושים השאר? – מחפשים תוכניות טיפוח אחרות. יש הרבה תוכניות כאלה, את חלקן סקרתי כאן בעבר. המחקר מנסה לבודד השפעה של תוכנית אחת ולהשוות בין בוגריה לבין אלה שלא זכו לה. הוא לא בודק האם זכו בתוכניות טיפוח ומהן התוכניות האלה. במלים אחרות, יכול להיות שאנחנו רואים פה תוצאה של טיפוח מסוגים שונים. ואז ההשוואה היא בין תוכניות טיפוח ולא בין מחוננים מטופחים לאלה שלא. זו השוואה ששווה לעשות. רק צריך להגיד שרוצים.

מה זה "שיפור משמעותי" בציוני בגרות?

כל מי שקיבל אי פעם ציונים יודע שיש אזורים שקל לשפר בהן ציון ואזורים שקשה. קל יותר לשפר ציון מ-60 ל-70 מאשר מ-85 ל-95. למעשה, שתי הנקודות שהכי קשה להשיג הן אלה שבין 98-100. הלכתי לחפש את טבלאות ציוני הבגרות. רק על עצמי לספר ידעתי ולכן בדקתי את הממוצע בהסטוריה. 86. אין הבדל בין שתי הקבוצות. הממוצע הזה גבוה משמעותית מהממוצע הארצי. כמה משמעותית? עשר נקודות במגזר היהודי, בבדיקה מהירה שעשיתי באדיבות פרוייקט חשיפת ציוני הבגרות של ynet. מה גורם להבדל הזה? האם יש תוכנית טיפוח שיכולה לעשות אפקט דומה ולהעלות את הממוצע בעשר נקודות נוספות? ואם לא, איזו השפעה תיחשב "משמעותית"?

הכותרות שבעקבות נייר העבודה

נייר העבודה גרר כותרות מרשימות. גדעון עשת כתב על "מחוננים ממוצעים" רמז שציוני הבגרות שלהם ממוצעים. רק למטה, בכוכבית, הוא מסביר שהציונים של התלמידים הללו גבוהים מהממוצע. הם פשוט לא גבוהים מאלה של מחוננים שלא למדו בכיתות כאלה. המסקנה שלו היא שאין צורך בהשקעת משאבים בתוכנית שלא מביאה את המחוננים ללימודי הנדסה. החור של הגרוש מעולם לא היה צר יותר.

גם בדה מרקר חגגו בכותרת מרשימה: "ללימוד בכיתות מחוננים השפעה אפסית על ההישגים, השכר והתעסוקה". התלונה, שיהיה ברור, היא על הכותרת; הכתבה של ליאור דטל הרבה יותר מאוזנת ומוצלחת מהכותרת הסנסציונית שנתן לה העורך. על השאלה "יכול להיות שתוכנית המחוננים מיותרת?" השיב לביא: "לא הייתי אומר את זה. צריך לזכור שללימודים בתוכנית מחוננים יש תרומה לשורה של נושאים שקשה למדוד ולכמת. אני מאמין שיש להם גם השפעה רבה על ההתפתחות הרגשית והחברתית של התלמידים. היא לא מכוונת להצלחה בבגרות או בתעסוקה". זו בדיוק ההרגשה שליוותה אותי כשקראתי את המאמר: בדקו מה שנוח לבדוק. לא שאלו את השאלות החשובות באמת, אולי כי קשה למדוד ולכמת אותן.

ואם כבר חיפשו סנסציה היו צריכים להתעכב על ייחודן של הכיתות כתוכנית שהשפעתה על תלמידים לא קשורה למאפיינים סוציו-אקונומיים. והנה עוד משפט מרשים: "למחוננים שנמצאים בכיתה עם תלמידים רגילים יש השפעה חיובית על תלמידים אחרים", מספר לביא. "ככל שיש בכיתה פחות תלמידים מצטיינים, התלמידים החלשים נפגעים, וככל שיש בכיתה יותר תלמידים חלשים, החזקים נפגעים". רק אני שומעת את ה"בום"?

לסיכום,

המחקר הזה גרם לי בעיקר אכזבה. המחקר, לא תוצאותיו. אני חושבת שיש צורך אמיתי במחקר תקופתי שמעריך את מסלולי הטיפוח שמציע האגף למחוננים. הערכה רצינית צריכה לשאול שאלות ואז לחפש נתונים כדי לענות עליהן. היא צריכה לשאול על היבטים קוגניטיביים וכלכליים, בהחלט. אבל היא לא יכולה לוותר על היבטים רגשיים וחברתיים. ולא, אחוזי נישואין וגירושין הם ממש לא מדד מספק. לשאול על ה well-being של התלמידים הן בשנות הלימוד והן מאוחר יותר. לבדוק מה מאפיין את תחומי העיסוק של התלמידים, לא רק מהו השכר שלהם. וכנראה שאין מנוס משילוב מחקר איכותני, גם אם קשה למצוא את נתוניו בקבצי הלמ"ס.

אולי תהנו לקרוא גם...

פרסונליזציה בהוראה. למה, בעצם?

הפוסט הזה מתחיל שלוש פעמים: בהסטוריה, באקטואליה ובסיפור, אם כי לא בסדר הזה. מאיפה להתחיל? – את זה אני משאירה לבחירה. אפשר

2 תגובות

  1. כל כך, כל כך צודקת.
    אני לא יודעת למה התכוונת ב"בום", אבל המשפט על השפעת מיעוט המצטיינים בכיתה על הכיתה כולה הקפיץ גם אותי. הוא מצביע על חוסר הבנה, ויותר מזה. האם רק מחוננים = מצטיינים? ברור שלא. כמה מחוננים יכולים להיות בכיתה? בין 0 ל-3 אולי? (מתבססת על הכיתות של שלושת הילדים שלי ועל ידע כללי, לא נתונים סטטיסטיים) ואם תוציאי אותם הכיתה תתמוטט?

    1. חוסר ההבנה במשוואה מחוננים=מצטיינים הוא בעיני הבעיה הגדולה של נייר העבודה, ממש כמו של הסיקור העיתונאי. נקודת המוצא הכלכלית והעיתונאית מסתכלת עליהם כמקשה אחת ולכן מתפלאת שהמענה שנתנה כיתת המחוננים לא שונה מספיק, לטעמם, ממענים אחרים שניתנו לתלמידים שאולי כן, ואולי לא, יכולים היו ללמוד בכיתה כזו.
      מה שהפתיע אותי במשפט הזה על המצטיינים בכיתה היה שמדובר פה על מחיר שמשלמים תלמידים מצטיינים על האינטגרציה. מחקרים רבים מדברים על תרומתה של הוראה בכיתה הטרוגנית לתלמידים המתקשים. רוב המחקרים האלה מתעלמים מהמחיר שמשלמים המצטיינים על ההטרוגניות. זה פשוט לא בפוקוס. עכשיו, אפשר להגיד – לא אכפת לנו, שווה לשלם את המחיר של פגיעה במצטיינים, כי יותר תלמידים מרוויחים. זו עמדה לגיטימית, גם אם שונה מעמדתי. אפשר לומר: לא שווה לשלם את המחיר, התלמידים המצטיינים נפגעים ובסופו של דבר לא יהיו לנו כאלה שמושכים את הכתה, את המשק, קדימה. גם זו עמדה לגיטימית. לשתי העמדות יש משמעות כלכלית, חברתית וחינוכית. מה שהדהים אותי זה שהאמירה הזו עברה כאילו כלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן