כשהתחילה הדלקת במיתרי הקול חשבתי שאין בעיה: במקום לדבר – אקרא ואכתוב. יהיה כיף.
וכך, כשסיימתי לקרוא מאמר ולכתוב בעקבותיו את הפוסט על מה יוצא לתלמידים מהשתתפות בתוכניות המחוננים התפניתי לכתוב על "למידה מהצלחות". לא למידה אישית מהצלחות שלי, לא למידה מהצלחות של אחרים שאני בוחרת בה, אלא למידה-מהצלחות כשיטה של פיתוח מקצועי.
כתבתי, פרסמתי והלכתי לנוח. מסתבר שדלקת במיתרי הקול היא כיף מעייף למדי. כשקמתי הבנתי שמשהו בפוסט שלי לא ממש מובן: רבות מהתגובות התייחסו אל הלמידה מהצלחות או הלמידה מכשלונות כאל דרכי למידה שאפשר לאהוב או לא, אבל לא בהקשר של למידה ממוסדת, זה שאליו התכוונתי.
כלומר, מבחינת הכתיבה שלי – הפוסט היה כשלון.
מצד שני, התפתחו דיונים מעניינים. אז מהבחינה הזו הפוסט היה הצלחה.
ושני אלה, הכשלון או ההצלחה של הפוסט, מעוררים את שאלת ההמשך, ומה באמת אפשר ללמוד מפוסט כזה. והאם רק אני יכולה ללמוד מהאנקדוטה הקטנה הזו או ששווה להביא אותה בפני מורים בפעם הבאה שנעסוק בלמידה מהצלחות…
אז הנה הפוסט, ואחריו – הקישורים: לפוסט של פרנק קופילד מ UCL, ולאתר של יורם הרפז, זה שהתחיל את ההרהורים האלה.
ומה דעתך?
יש כשלון או הצלחה שכדאי להציג במסגרת פיתוח מקצועי? כאלה שממש ניתן ללמוד מהם?
אשמח לקרוא על זה – פה למטה, בתגובות!
קישורים:
בית הספר הוירטואלי למחוננים בחטיבת הביניים
הפוסט של פרופ' פרנק קופילד מ-UCL,
ועוד משהו, על ההקשר של הפוסט
הפוסט פורסם בפייסבוק ביום חמישי, 27.5.21. הוא פורסם אחרי שבועיים וחצי בהם לא כתבתי בפייסבוק, שבועיים וחצי שהיו בהם פרעות בערים המעורבות וסבב מלחמה מדרום, וקריסה של טריבונה בגבעת זאב – קטנה הפעם, לא בסדרי הגודל של אסון מירון מלפני חודש, ובכל זאת כזו שגבתה חיי אדם. אה, ועדיין אין לנו ממשלה. לא פלא, אני חושבת, שמה שמעסיק אותי בתקופה הזו זה למידה מכשלונות…
