רחל ארליך

רחל ארליך

האם תוכניות מחוננים באמת מועילות לתלמידים?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
תחרות רובוטיקה מרכז מחוננים רמלה

זה התחיל מויכוח ידידותי. מנהלת מרכז מחוננים סיפרה לי כמה חשוב לתלמידיה המענה הלימודי שהם מקבלים במרכז: כאן מלמדים אחרת, היא הסבירה לי. אכן, כאן מלמדים אחרת, אמרתי לה, אבל אל תהיי בטוחה שהתלמידים וההורים רואים את זה. למעשה, אני חושדת שלא.

ואז היא אמרה, ואני אמרתי, ומכיון שהיינו במרכז והיה יום לימודים אמרתי לה: בואי נבדוק. אחרי הכל, אין כמו להיות צודקת.

מה "שוות" תוכניות מחוננים?

השאלה הזו עולה לרוב פעמיים בשנה: פעם אחת לקראת מבחני האיתור ופעם שניה עם קבלת התשובות. לכל אחד יש עמדה בעניין – למכוני ההכנה למבחנים, למורים והורים לתלמידים שהתקבלו לתוכניות ולהורים לתלמידים שלא התקבלו. גם לי יש עמדה, כמובן, כמו לכל מי שעובד עם מחוננים. העמדות, למותר לציין, נעות על סקאלה מרשימה, בין "עושות להורים נעים בגב" לבין "מצילות את הילדים", תלוי מי הדובר. "אילו רק היו לנו ממצאים שמראים מה באמת נותנות התוכניות לילדים המחוננים", אומרים לי לעתים, "היה אפשר לדבר על התוכניות הללו ברצינות".

אז הנה, יש ממצאים, אבל הם מעלים יותר שאלות מתשובות

באפריל 2021 התפרסם מאמר של Redding & Grissom תחת הכותרת Do Students in Gifted Programs Perform Better? Linking Gifted Program Participants to Achievement and Nonachievement Outcomes . המחקר ביקש לבדוק את השפעת ההשתתפות בתוכניות מחוננים במדינות שונות בארה"ב בשנות בית הספר היסודי (עד כיתה ה) על הישגי התלמידים ועל התנהגותם ה"תלמידאית" ומצא שהיא מעטה עד מאד.

שני הממצאים העיקריים של המחקר:

נמצאה השפעה חיובית קטנה של השתתפות בתוכניות המחוננים על הישגים בשפה ובחשבון (רק אצל תלמידים לבנים ואצל תלמידים ממוצא אסייתי, ובעיקר אצל אלה שמעמדם הסוציו-אקונומי גבוה).

לא נמצאה השפעה של השתתפות בתוכניות מחוננים על התנהגויות "תלמידאיות" כגון נוכחות והיעדרות, השתתפות פעילה בלימודים ובפעילויות אחרות בבית הספר ונשירה מהמערכת

כשרואים את השאלות ואת הממצאים אין מנוס מלהזכיר את הבעיות הבסיסיות של המחקר: החוקרים בדקו תלמידים צעירים (כיתה ה') שהשתתפו בתוכנית מחוננים במשך שנה אחת לפחות. בין התוכניות יש כיתות של שבוע מלא ויש תוכניות של יום בשבוע, יש מדינות שמקיימות איתור מסודר לתוכניות ויש כאלה שילדים מתקבלים אליהן בעקבות המלצת גננת או מורה. וכמובן, יש תלמידים שהשתתפו בתוכנית חמש שנים, ויש שהשתתפו בה שנה. העובדות האלה מקשות על הבנת הממצאים ועל הסקת מסקנות אבל הן לפחות גלויות והמאמר מתייחס אליהן. מה שמטריד יותר הוא הנחת יסוד המסתתרת בין השיטין של שאלות המחקר וממצאיו:

המחקר מניח שהעלאת הישגים לימודיים היא מטרה של תוכניות מחוננים

המחקר בדק את הקשר בין השתתפות בתוכניות המחוננים לבין הישג לימודי (זה הזמן לדייק: המאמר משתמש בביטוי "הישג אקדמי", אבל מאחר שמדובר בתלמידי בית הספר היסודי אני חושבת שהתרגום הנכון לעברית הוא "לימודי"). אבל

מה אם ההנחה אינה נכונה?

וחשוב לשאול את זה, כי קל לבדוק ציונים, בוודאי קל יותר מאשר לבדוק השפעות אחרות של תוכניות לימודיות. אבל אם העלאת הישגים בבית הספר איננה מטרה של תוכניות המחוננים – מה למדנו מהמחקר, בעצם?

ביקורת ברוח זו כתב Joseph S. Renzulli – אותו רנזולי שפיתח מודל להעשרת מחוננים ומצטיינים (SEM):

The major goal of gifted education is not to increase test scores or standardize young learners. Rather, most people in the field believe that gifted programs should contribute to and increase the reservoir of people who contribute to creative innovations in the arts and sciences and to all areas of human endeavor that are designed to make the world a better place

שמעתם את הגונג כשקראתם את התגובה של רנזולי?

אם לא, אני ממליצה לקרוא שוב: רנזולי מזכיר שהמטרה העיקרית של חינוך מחוננים איננה שיפור ציונים במבחן או סטנדרטיזציה של תלמידים. למעשה, רוב העוסקים בחינוך מחוננים מאמינים שתוכניות הטיפוח צריכות לתרום ולהגדיל את מאגר האנשים אשר יתרמו לחדשנות וליצירתיות באומנויות, במדעים ובכל שאר התחומים של מאמץ אנושי שמטרתו להפוך את העולם לטוב יותר.

ואמרתי גונג ביחיד, אבל בעצם שמעתי שניים: הגונג הראשון – רנזולי לא מדבר על תוכנית חינוכית כעל מענה ל"צרכי הילד" (במקרה זה – הילד המחונן) אלא חושב שלגיטימי לתפוס את החינוך כחלק מתהליך התפתחות של החברה האנושית. לא אעסוק בזה פה – זה קשור לתפקידו של בית הספר, ושווה בעיני פוסט נפרד. והגונג השני – והוא החשוב –

תוכניות מחוננים לא נועדו לשפר הישגים אקדמיים

ואכן, כפי שהזכירה לי ד"ר דפנה הרן, רכזת מסלול המחוננים בביה"ס ע"ש ליאו באק בחיפה ומדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים – בכיתת מחוננים לא "מכינים את התלמידים לבגרות ולמיצ"ב". התלמידים ניגשים כמובן לבחינות אבל אין ציפיה שבית הספר "יכין" אותם לקראתן. ההנחה של מובילי מסלולי המחוננים היא "המבחנים האלה הם מטלה אחת, והיא בהחלט לא המורכבת או היצירתית ביותר שהתלמידים פוגשים. התלמידים שלנו יודעים יותר, הרי לימדנו אותם לעומק, נתנו להם העשרה, לימדנו אותם מעבר למה שנדרש למבחנים הארציים".

ושיהיה ברור: בעיני, שאלת השפעת תוכניות המחוננים על הישגים לימודיים היא שאלה לגיטימית. מה שפחות לגיטימי הוא ההפתעה הגדולה, או האכזבה הגדולה, כשזוכרים שלא היתה להן כוונה כזו לכתחילה…

אז, אם לא שיפור הישגים בלימודים – מה כן נותנות תוכניות מחוננים לתלמידיהן?

רנזולי דיבר על יצירתיות וחדשנות והפיכת העולם לטוב יותר. אני מעדיפה להתחיל אחרת: הדבר החשוב ביותר שתוכניות מחוננים נותנות הוא בעיני

קבוצת שווים

סיפרתי פה בבלוג על מורה במרכז מחוננים שמתחיל את השיעור בקריאת שמות, וכל ילד שקראו בשמו יכול "לשאת משפט אחד לאומה". סיפרתי גם על הילדה שאמרה לי: "רק פה אני יכולה להגיד את מה שאמרתי, בלי שיחשבו שאני מוזרה". שמחתי שיש לה מקום כזה שבו היא לא מוזרה. שבו יש ילדים בני גילה שיכולים להבין, להזדהות, להתווכח עם מה שמעסיק אותה. כל ילד צריך קבוצה כזו. בעצם, גם כל מבוגר: טבעי לנו שיש דברים שמדברים עליהם רק בעבודה, ויש דברים שרק עם החברים מהמילואים, או רק עם השכנים. גם ילדים צריכים מעגלים כאלה.

הוראה מותאמת

"מה הבעיה? ניתן להם חוברת של שנה-שנתיים מעל" – זו התגובה הקלאסית של מורים רבים לאמירה "הילד משתעמם בשיעור". כלומר, זו התגובה של המורים הטובים, אלה שממש רואים שלילדים המחוננים אין צורך בהקניה ובתירגול שהם נותנים לכל הכיתה. ולפעמים זה מספיק, אם כי זה יוצר את הבעיה הבאה (אוקיי, בכיתה ג הילדה עשתה חוברות של כיתה ה. מה תעשה בכיתה ד? ומה בכיתה ז?) אבל למעשה הוראה מותאמת למחוננים אינה דווקא האצה של החומר אלא הרחבה, העמקה, העשרה. עיסוק בשאלות גדולות, "חופרות", למידה רב-תחומית, למידה שמחייבת חשיבה מסדר גבוה. היא הוראה שנותנת מענה – או מאתגרת – גם בהיבט החברתי: כזו שמצריכה שיתופי פעולה, שהם קשים לעתים, ודווקא בגלל זה הם חשובים כל כך. הוראה שמטפחת ומאפשרת יצירתיות וחדשנות ושאר רוח. בקיצור, זה לא "יותר" למידה, זו למידה אחרת.

מענה לצרכים רגשיים

"אני רוצה שתדברי עם המורים המקצועיים שלי על ההיבטים הרגשיים של מחוננים", אמרה לי רכזת של כיתת מחוננים בחטיבת ביניים. "הם אומרים לי – מה הבעיה, הילדים מקבלים ציונים מעולים! – וזה נכון, אבל הם לא יודעים שהילדה הזו לא ישנה בלילות, ושהילד הזה מקיא בבוקר לפני כל מבחן". כמובן, חרדת בחינות אינה תופעה ייחודית למחוננים, אבל לפעמים נדמה שלמחוננים הכל קל ובסדר ומה הבעיה, למה בכלל צריך יועצת או שיעור כישורי חיים. אז צריך. ולא רק שצריך, אלא שצריך לתת מענה מותאם – כזה שהמחוננים יהיו מוכנים לקבל, כזה שידבר בשפה שלהם, שיהיה רלוונטי.

גמישות

וגם את זה נמצא במסגרות מחוננים – יותר מאשר במסגרות "רגילות": את ההבנה שמחוננים אינם קבוצה הומוגנית, ושלעתים הם צריכים מסלול משלהם ללכת בו. כזה שאף אחד עוד לא הלך בו קודם.

אז מותר לערער על מטרות תוכניות המחוננים כפי שהן מוגדרות ומתנהלות כיום, אבל כדאי להכיר אותן לפני שעושים זאת. בישראל יש מתווה ליבה להוראה בכיתות מחוננים ומתווה אחר להוראה במרכזי מחוננים, שם מפורטות מטרותיהן של התוכניות השונות. כמובן יש להבדיל בין כיתת מחוננים בה לומדים התלמידים שישה ימים בשבוע לבין מרכז מחוננים אליו יוצאים התלמידים ליום אחד בלבד; בשני המקרים, העלאת ציוניהם של התלמידים אינה מטרה, והן מעניקות לתלמידים משהו אחר, וזה משהו שלא עושים אותו באמצעות החינוך ה"רגיל" של ישיבה בכיתה, הקשבה ותירגול. ואם לא עושים אותו כך, בוודאי שגם לא בוחנים אותו כך.

המסקנה שלי: נדרש תיאום ציפיות

"אתם, באגף למחוננים, פועלים בפעמון זכוכית" אמרה לי עדה חן, שהיתה ראש מינהלת למידה אונליין במט"ח. כבר שש שנים שהמשפט הזה מלווה אותי. אני חושבת עליו כל פעם שאני שומעת מהורים "על מבוכים ודרקונים אנחנו משלמים 1600 שקל בשנה?!". כמובן, חשבתי עליו כשצדקתי בויכוח ההוא, עם מנהלת המרכז: סקר לא מייצג ולא מתוכנן, שכלל שבעה או שמונה תלמידים בגילאים שונים ואמא אחת שהגיעה לסדר משהו במרכז העלה ש"החברים" ו"יום נשימה מבית הספר" הם הסיבות העיקריות לבואם של תלמידים למרכז המחוננים. "למידה אחרת" הגיעה, אם בכלל, אחרי שני הקודמים. לא כי היא לא "אחרת": שאלה ישירה הביאה למחמאות גדולות. הלימודים במרכז מעניינים, מגוונים, מעוררים חשיבה. אבל זה פחות חשוב לתלמידים ולהורים, או פחות נראה לעין. לפחות אצל תלמידי יסודי במרכז הספציפי הזה.

ובדיוק מהסיבה הזאת יש לעשות תיאום ציפיות: להבהיר שתוכניות המחוננים לא נועדו להאיץ או לשפר את ההישגים הבית ספריים והאקדמיים של תלמידים (אם כי הן עושות זאת לעתים). אלא לענות על צרכים קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים של מחוננים, ועל כולנו – הורים, תלמידים, מורים וחוקרים – לדעת זאת. ממש כפי שמסביר החתול לאליס בארץ הפלאות:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.

'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול, מאנגלית: רִנה ליטוין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.

כשהמטרות ידועות קל יותר לאפיין מדדי הצלחה, לבדוק אותם, ולשפר. הרי לשם כך נתכנסנו.

~~~

ומה דעתך?

מה צריכות תוכניות המחוננים להעניק לתלמידיהן? מה הן מעניקות בפועל?

אשמח מאד לקרוא – כאן למטה, יש מקום לתגובות!

~~~

זה המקום להודות: לשלומית פישר – רכזת מסלול המחוננים בתיכון רבין בכפר סבא, ולדפנה הרן, שציטטתי בפוסט: תודה על ההערות שמיקדו אותי בעיקר, ולא איפשרו לי להישאר במאמר. ולמנחם נדלר, מנהל האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך, שסיפר לי על התגובה של רנזולי ובכך התניע, למעשה, את כתיבת הפוסט הזה.

ועל התמונות, שצולמו במרכזי מחוננים: תחרות רובוטיקה במרכז חלו"ם ברמלה (דצמבר 2018, מנהלת: אבישג עידן, מורה: אלחנדרה פילניק); הכנת בוכנה ומקורות מידע לשיעור הסטוריה ומוזיקה במרכז יח"ד ברעננה (מאי 2021, מנהלת: סיגל סירק, מורים: לירן זריהן, אלון גינצברג)

האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?

"ברור, מורה למחוננים צריך להיות מחונן", אמרתי לדן בדרכנו מהשיעור אל הקפיטריה. הצלצול, כידוע, נועד למורים, אבל כשהם חוזרים להיות תלמידים קורה

10 תגובות

  1. פוסט מרתק
    חבל לי ששוב עיקר העיסוק סביב מחוננים מתעסק גפן האקדמי ,הצלחה בלימודים.
    מתחברת מאוד למה שכתבה ענת בתגובה למעלה.
    בנוסף הייתי רוצה שיהיה עיסוק נרחב יותר בחלקים הרגשיים. ( אגב בעבר במרכז יום היה יותר ….בשנים האחרונות מתמקדים יותר בצד האקדמי וחבל)
    שהם חסרים מאוד הן במרכזי יום והן בכיתות המחוננים שלומדים שישה ימים בשבוע.
    הפחד לתסכל את הילד המחונן ומשפחתו לאחר שעבר מתוסכל מבית הספר השכונתי
    או יוצא ליום שהוא עבורו אוויר לנשימה
    ובעצם מחזק את החלקים החזקים של הילד או"מלטף להורים את הגב"

    1. נורית,
      צר גם לי. זו בעצם הסיבה לפוסט… כשבוחנים את התוכניות רק בהיבט הזה מקבלים תמונה שהיא בעיני לא מדויקת, בלשון המעטה.
      לגבי העיסוק בעניינים רגשיים, בדיוק השבוע קראתי פוסט של מישהי שהסבירה שלא ברור לה למה עוסקים בזה כל כך הרבה… חשוב לזכור שלא כל העיסוק הזה גלוי. לא פעם נעשית העבודה הרצינית דווקא בשיעורים "רגילים" – כשיוצרים צורך בשיתופי פעולה, כשמפתחים שיח בריא בקונטקסט רגיל ולא בשיעור "חינוך". כמורה בתיכון אני מעידה ששיעורי החינוך הכי טובים שלי היו שיעורי הסטוריה, כשלא היתה כותרת "שיעור חינוך" והתלמידות שלי לא בנו "מתרסים" בפני נגיעה רגשית (נדמה לי שכתבתי על זה בבלוג פה ושם. למשל, השיעור שעוסק בתרבות דיון הוא כזה).
      וכן, גם אני מתחברת למה שכתבה ענת (:

  2. אם אני הצלחתי להבין את המסר העיקרי, החוזק של תוכניות מחוננים נובע מהעובדה שהילדים לומדים עם ילדים דומים להם ובכך קל יותר להתאים להם תוכנית לימודית והם מצד שני מרגישים חופשיים יותר. האם זה לא יכול להוות יתרון לכל קבוצת ילדים? כאלה שיש להם נטייה לספורט, אמנות, מכניקה וכדומה. רק שאלו לא נכנסים לתוכניות מיוחדות. למעשה משרד החינוך נגד סגמנטציה כזו!
    אני לא יודעת לגבי התרומה של תכניות מחוננים לתלמידים שבפנים, אבל יש לי דעה מאד חזקה לגבי הנזק שהן יוצרות לאלו שבחוץ: מתגמלת פערים סוציואקונומיים, מגדילה פערים של ילדים עם קשיים שאינם קשורים לפוטנציאל לימוד כגון דיסגרפיה או דיסלקציה, ויוצרת בעיות השתלבות. לכל נסיון להיטיב יש מחיר שמשלמים, האם המחיר כדאי?

    1. לימור,
      כתבת שני דברים:
      הראשון – שכל ילד צריך תוכניות כאלה, ומשרד החינוך נגדן. ובכן, זה נכון – ולא נכון: לחטיבות ביניים ולתיכונים רבים יש מגמה, אם לא זהות, שהיא אומנותית או טכנולוגית. למעשה, יש הרבה יותר מסגרות כאלה מאשר כיתות מחוננים, וזה הגיוני מאד. בבית הספר היסודי אין זהות כזאת בבתי ספר יסודיים, אבל גם מסלולי מחוננים ביסודי יש מעט מאד (7 בכל הארץ ומדיניות שמונעת פתיחת כיתות נוספות כאלה למרות לחצים כבדים מצד הורים), ואכתוב פה את דעתי הלא מאד פופולרית – אני לגמרי מעדיפה מרכזי מחוננים על פני כיתות ביסודי. וזאת בגלל המחיר – לא של אלה שבחוץ, אלא של אלה שבפנים. כי לכמו שכתבת, לכל דבר יש מחיר, ובעיני, מחירה של כיתת מחוננים ביסודי קשה מנשוא.
      אבל יש פה עוד משהו: לימודים ודאגה לרווחתו החברתית והרגשית של הילד הם מעניינה של מערכת החינוך. יש מי שיאמרו שאלו ענייניה העיקריים. זאת בשונה, במחילה, מנטיה לתחום דעת מסוים. כך שההשוואה למוזיקה ולספורט לא מדויקת. תוכניות המחוננים אינן תוכניות לחובבי פיזיקה או לבעלי נטיה ספרותית. הן תוכניות למחוננים.
      השני – לגבי הנזק שלהן כלפי אלו שבחוץ: יש הרבה דברים שטעונים שיפור בתוכניות האלה, אבל דווקא הטענות שהעלית לא ברורות לי. מרכזי מחוננים קיימים בפריפריה, והשיוך הפריפריאלי נכנס לשיקלול במבחן הקבלה אליהן. יש תוכניות מצטיינים שקיימות רק בפריפריה ונותנות מענה לשכבה רחבה יותר של תלמידים. לא ברור לי איך תוכניות המחוננים מגדילות פערים של ילדים שיש להם לקויות למידה. מלבד העובדה שיש מחוננים עם לקויות למידה, ואפילו כאלה שיש להם לקויות קשות – לא הבנתי את הטענה: האם העובדה שיש ילדים שיש להם לקויות למידה מצריכה אי מתן מענה לילדים שאין להם לקויות כאלה? ולא ברורות לי בעיות השתלבות של אלה שבחוץ. אני מכירה דווקא קשיים חברתיים של תלמידים שיוצאים ליום בשבוע למרכז מחוננים; יש ילדים לא מעטים שבוחרים לוותר על היום הזה בדיוק מהסיבה הזאת, ובמידה מסוימת אני שמחה כשזה קורה, לא שמחה בהפסד היום אלא בהבנה החברתית ובבחירה ברווח שבה.
      בסופו של דבר, אני מסכימה אתך – לכל נסיון להיטיב יש מחיר. מחיר ציבורי ומחיר אישי. זה נכון לגבי תוכניות המחוננים כמו לגבי כל תוכנית אחרת, לילדים "רגילים" ולילדים עם לקויות למידה ולילדים עם צרכים מיוחדים, לספורטאים ולגאוני מכניקה ומחול. את שאלת המחיר האישי צריכים הורים לשאול את עצמם, לא רק בתחילת המסלול (מבחן איתור בכיתה ב או התחלת הלימודים בכיתה ג או ז) אלא גם בכל שלב בדרך. המחיר הציבורי הוא שאלה שיש לשאול שוב ושוב, אבל לא מתוך "גם לי – גם לך לא יהיה מענה" אלא מתוך הבנת הצרכים והמענים לאוכלוסיה הזו, כמו לכל אוכלוסיה אחרת.

  3. מעניין מאוד. מסכימה עם האבחנה שמרכז המחוננים לא אמור לשפר את הישגי התלמידים בבית הספר. הם נהנים מקבוצת השווים, התחומי העניין המגוונים, גם אם מדובר בטעימות.
    הם יכולים להבין מה מעניין אותם ומה עוד יש לעולם להציע מלבד מה שנלמד בבתי הספר. הרעיון הוא שקל להם באופן יחסי להשלים את החומר שיפסידו בימי השליפה, והזמן ביום זה מנוצל להרחבת אופקים.
    תודה

    1. אורית,
      תודה שכתבת.
      מוסיפה ואומרת שלעתים זה קורה גם בכיתות מחוננים: כמו שכתבתי, אנחנו לא "מכינים את התלמידים לבגרות". ההנחה היא שמלמדים את "החומר" אבל מלמדים גם יותר ממנו – כי הם יכולים וכי זה המענה המתאים להם (וכך עלול תלמיד לקבל אצלנו ציונים נמוכים יותר משהיה מקבל אילו למד בכיתה רגילה, כי הרף והקצב והציפיות אחרים).

  4. פוסט מעניין, כרגיל.
    שבגדול אני מסכימה איתו.
    אבל מה שחסר לי בתוכנית מחוננים זה מקצועיות – קורס המשך. נושא שמעמיקים בו. התחושה היא שמרפרפים על פני המון דברים, וזה נהדר, אבל אין עומק ומקצועיות בשום דבר. ומכיוון שאני גם מאמינה גדולה בעמל ועבודה, זה חסר לי.

    1. ענת,
      מדייקת רגע – את מדברת כמובן על מרכז מחוננים (ולא על כיתת מחוננים, בה באופן בסיסי מלמדים את תחומי הדעת לפי התוכנית של משרד החינוך).
      ואני מסכימה אתך לגבי קורסי המשך. וגם לגבי תחושת המקצועיות – אולי זו התמקצעות בעצם? – וגם לגבי הצורך בעמל. בוודאי כשמדובר במקום שלעתים הוא היחיד בו ניתן לצפות מהמחוננים לעמל כזה… לפחות עד הגיעם לחטיבת הביניים או התיכון. למעשה, זה נושא שאני מדברת עליו לא פעם עם מנהלים ומורים במרכזים כאלה.
      כן יודעת לומר לך שיש מקומות שבהם זה עניין של גיל: מניחים שבכיתות הצעירות עיקר העבודה צריכה להיות על מיומנויות למידה ויצירת קשר חברתי (אחרי הכל הם נפגשים רק פעם בשבוע – לוקח הרבה זמן עד שמגיעים לגיבוש קבוצה) ובשלבים מאוחרים יותר יש קורסים יותר מעמיקים. יש מקומות שעובדים באמצעות פרוייקטים ואז ההעמקה קיימת – אחרת.
      וזה משהו שניתן ואולי כדאי להעלות בפני צוות המרכז.

      1. אם כבר רנזולי… אז המודל שלו מדבר על שלבים של חשיפה, העמקה, חקר. ובמידה מסוימת זה קיים גם במרכזי מחוננים, אבל לא בכולם ולא תמיד. יש מקום להתבונן על התכניות ולחפש גם את השלבים האלה, ואיך הם באים לידי ביטוי.

        1. מיה,
          דיברנו על זה לא פעם – ואנחנו לגמרי מסכימות שיש צורך בהמשכיות ובעמל. כך כתבה גם ענת, בתגובה אחרת.
          אבל לא כל תוכניות המחוננים שנבדקו במחקר הזה הן תוכניות העשרה (וזה בהחלט חלק מהבעיה המתודולוגית שלו).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן