הפוסט הזה תוכנן להתחיל אחרת לגמרי. התכוונתי לכתוב שקראתי ספר שעוסק בלמידה, באופן הכי מנוגד להמלצות שלו: קראתי אותו בינג', בעוד שהוא ממליץ על למידה לפרקים.
אבל החיים זה חיים. קראתי שליש ספר – בינג', כמתוכנן. ואז היו חמישה ימי עבודה אינטנסיביים, וביום הששי נכנסה לחיי תינוקת מתוקה שהפכה אותי לסבתא. ואז היו שבועיים בהם פשוט לא קראתי. לא סיפורת ולא עיון, ובטח שלא בינג'. מצד שני, למדתי הרבה.
למדתי שבאמת לא שוכחים מיומנויות
אחד הדיונים הכאובים במערכת החינוך היא שאלת "ידע או מיומנויות". "אין מיומנויות ללא ידע" – טוענים חסידי השינון ו"חומר הלמידה". "שוכחים הכל מיד אחרי המבחן" ו"אין טעם לשנן כשאפשר למצוא הכל בגוגל" – נשבעים כנגדם חסידי המיומנויות, "אבל מיומנות לא שוכחים!". וכאן נשלף טיעון הרכיבה-על-אופניים: מי שידע לרכוב, אומרת האמונה העממית, לא ישכח את זה לעולם.
ובכן, לגבי רכיבה על אופניים אני באמת מתקשה להעיד. אופניים היו חלק בלתי-נפרד מנוף ילדותי במושב, אבל כבר שלושה עשורים לא ניסיתי לבחון האם, באמת, לא שוכחים את זה אף פעם. אבל ארבעה ימים אחרי הלידה הלכתי לקנות חוט לסריגת כובע לאפרוחה. כבר שני עשורים לפחות שלא סרגתי בשתי מסרגות, והידיים – הפלא ופלא – יודעות לבד מה לעשות. אני מעלה עיניים בעיניים עצומות, וחושבת איזו דוגמא לבחור לכובע.
איזה כיף זה, סריגה בעידן הגוגל! אני כותבת (בעברית, בעברית) "סריגת כובע לתינוק בשתי מסרגות" ומקבלת שלל תוצאות מרהיבות. נכנסת להוראות — ו"שתיים ימין, שתיים שמאל" ו"שלוש עיניים על מסרגת-עזר", מסבירה לי גוגל (ואל תתקנו אותי ל"מסביר". וזה לא שהפכתי בן-לילה למרב מיכאלי. אני פשוט יודעת שלא יכול להיות שמי שמוצאת כל דבר במהירות כזו היא זכר).
וכשגוגל אומרת "שמאל, ימין, שמאל", למה היא מתכוונת?
ואני דווקא יודעת למה היא מתכוונת, כי פעם, בכתה ט, בשיעור מלאכה, למדנו סריגה בשתי מסרגות. ולא שאהבתי לסרוג, להיפך, שנאתי את זה. הייתי אלופה במסרגה אחת, סרגתי כיפות ומפיות קרושה, אבל מסרגה שניה היא כמו רגל שלישית: מיותרת ונתקעת. שליש שלם סרגתי עיני ימין וסבלתי מכל רגע עד שהשלמתי חצי אפודה. זו רק אחת הסיבות לכך שאמא שלי האמינה עד סוף ימיה שאני לא מסיימת שום דבר (היא, בשונה ממני, עשתה הכל עד הסוף). למדתי לסרוג היטב רק כשגשם שלנו נולד, והיה חורף קפוא בפסגות, וסבתא שלו, הסורגת, סרגה לו גרביים קטנטנות ויפהפיות ועשתה לי חשק. בקיצור, כשאני קוראת את גוגל אני מבינה מה היא אומרת. כשאני רואה תרשים של הוראות סריגה, אני יודעת "לקרוא" אותו. יש לי בסיס – וזה בראש ובראשונה בסיס של ידע, ורק אחר כך – של מיומנות.
נכון, גם את הבסיס הזה יכולתי ללמוד עכשיו לראשונה ביוטיוב, אבל זה שוב מה שהייתי לומדת: ידע. את מיומנות הסריגה בידיים הייתי רוכשת במהלך הזמן, אילו הייתי מתמידה. אז ברור שהידע לבדו איננו מספק, אבל גם המיומנות לבדה לא. כל אחד מהם הוא הכרחי, כל אחד מהם זקוק לשני שיעמוד לצידו.
אבל מסתבר שהחיים מורכבים. אמנם אני זוכרת מהן עיני ימין ושמאל, והידיים עובדות לבד והסריגה מתקדמת במהירות עד תומה – אבל החיבור לכדי כובע לא עולה יפה, ואני מנסה כך ואחרת, ומתחרטת. ולבסוף, ללא טיפת נוסטלגיה, פורמת את מה שסרגתי ומתחילה שוב, הפעם במסרגה אחת. וסורגת, וסורגת, עד הסוף המתוק.
שמחתי לגלות שלמידה טובה פירושה למידה במקביל
וכאן אני מגיעה אל הספר, Make It Stick מאת Peter C. Brown ואחרים. קראתי עליו בפוסט נהדר בבלוג "זיקוקי למידה" של שירי דייטש והסתקרנתי. השלב הבא היה לבקש משלג ורוח להצדיק את בואם לשבת ולשאול עבורי עותק מספריית האוניברסיטה.
ובכן, מסתבר שלמידה ותירגול של נושא עובדים טוב יותר כשהם מעורבבים בנושאים אחרים. כותבת את זה שוב, שיהיה ברור: שינון ותירגול חוזרים ונשנים של נושא אחד יעילים יותר כאשר מתבלים אותם בשינון ותירגול של נושאים נוספים. ולמה אני כותבת שוב? – כי זה מנוגד להנחה שמרתון למידה לקראת הבגרות הוא טוב, שאם נעסוק המון שעות ביום באותו הדבר – נדע אותו טוב יותר, שאם רק "נכניס לנו את זה טוב טוב לראש" זה גם יישאר שם.
אי שם בשלהי כתה י"א סבלתי מכאבי ראש. הרופא שלח אותי לבדיקת ראיה, ואמא שלי ניסתה לקבוע לי תור לאופטומטריסט. וככה זה נשמע: "מחר ב-10:00?" – לא, יש לי 5 שעות מתימטיקה מהבוקר. "אז אולי מחרתיים בבוקר?" – לא, יש לי 5 שעות מתימטיקה על הבוקר. "ומה עם יום…?" – אתם כבר יודעים. "אז למה היא צריכה לבוא אלי?" – תהה האופטומטריסט, "אני חושב שהסיבה לכאבי הראש ברורה…"
כשאנחנו מתרגלים מגוון של נושאים, אנחנו "קוראים" לידע קודם ונותנים לו משמעויות חדשות וקשרים חדשים, אומרים בראון ושות'. אנחנו מלמדים את המח לעבוד בצורה גמישה, לקפוץ מנושא לנושא ולחבר בין נושאים שונים. והרי זה מה שנדרש מאיתנו בחיים: העולם לא באמת מחולק לתחומי דעת, ואתגרים והחלטות מתערבבים זה בזה. וכשמילאתי באחד האמשים אמבטיה לאפרוחה בעיניים טרוטות מעייפות, ושכחתי כמובן לסגור את הפקק, הבנתי ששאלות "מילוי וריקון בריכה" שהטריפו אותי בתיכון הן באמת חלק מהחיים.
ויש פה עוד משהו חשוב: כדי ללמוד משהו חדש לא מספיקה מיומנות קריאה. צריך גם מטען ידע רחב, שמאפשר את ההפריה הזאת, את ההקשר הרחב והמעבר מתחום לתחום. ולכן, האמירה שבית הספר כבר לא צריך ללמד ידע כי "הכל קיים בגוגל" לא נכונה: צמיחת ידע חדש מחייבת מצע גידול של ידע קודם רחב ועשיר.
נוכחתי (שוב) שכשמסבירים למישהו אחר, מבינים אחרת
"אולי היא רוצה לאכול?" מתייעצת אתי שלג.
"לא, יש לה כאב בטן".
"איך את יודעת?"
שאלת מליון הדולר. איך יודעים מה יש למי שלא יודע להסביר את עצמו?
"אני פשוט יודעת", אמרתי, "זה הנסיון, גם את תרכשי אותו עם הזמן".
אבל זו לא תשובה. בוודאי שזו לא תשובה לאם צעירה, שעוד מעט חוזרת הביתה עם תינוקת ראשונה ורוצה ללמוד ולהבין כמה שיותר. וזו אחת השאלות הקשות שיש. אפילו בחמש יחידות במתימטיקה לא שואלים שאלות מכשילות כאלה.
אז חשבתי. תירגמתי לה למילים מה שאני מרגישה, איך אני מבדילה בין ההרגשה הזו להרגשות אחרות. ופתאום אני יודעת שיש פה הגיון שאפשר להסביר אותו. יש סט של תחושות ומחשבות שהן עיבוד של עובדות שהצטברו אצלי במהלך השנים, ושביחד יצרו תובנה. העיבוד לא נעשה באופן מודע, אבל כשנאלצתי להסביר אותן – עשיתי תהליך של מטא-קוגניציה: חשיבה על חשיבה.
מה, בעצם, אנחנו יודעים על מה שאנחנו יודעים? ולמה זה חשוב?
אחת הבעיות הנפוצות בלמידה, אומרים בראון וחבריו, היא אשליית הידע. הם מתארים סטודנט בשנה הראשונה שלא מבין איך לא הצליח בבחינה: הרי הוא למד היטב – קרא את הספר וסימן במרקר את הקטעים החשובים, וחזר על כך שוב, איך זה יכול להיות שנכשל? – אבל עובדה שנכשל, והסיבה היא שלא למד באופן יעיל. הרגלים בכלל, והרגלי למידה בפרט, הם עניין חמקמק: החזרה שוב ושוב על החומר אינה ערובה להבנה של מבנה הידע, של עיקר וטפל, של קשרים פנימיים כמו סיבה ותוצאה. הסטודנט קרא את החומר שוב ושוב, אבל לא פירק אותו לחלקים וחיבר אותם בדרכים שונות, בעצמו, כך שהבין את משמעותם.
אז עכשיו אני יודעת להסביר איך יודעים שכואבת לה הבטן, ואני בטוחה שאני גם יודעת את זה טוב יותר בעצמי.
וכל הלמידה הזו התרחשה, כמובן, במקביל
במשך שבועיים מצאתי את עצמי חוזרת לקרוא את הספר בהפסקות, סורגת כובע לנכדה, לומדת לסגור את פקק האמבטיה לפני שאני ממלאת מים ומסבירה במילים את מה שאני יודעת אינטואיטיבית. וזה לא מעט, בהתחשב בעובדה שיש רק 24 שעות ביממה, שהבית פעיל ושאני עובדת בזמני החופשי.
זה אומר שבראון צודק, אני חושבת. שכשלומדים במקביל, זה עובד טוב.
או שפשוט קמתי שעה קודם.
