רחל ארליך

רחל ארליך

תוכנית אלפא לבנות מחוננות במדעים: האם בנות צריכות ללמוד בקבוצות נפרדות?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

"זה התחיל די בטעות", כתבה לי ענת, "למפגש הראשון הגעתי בהרגשה קצת וותרנית והייתי בטוחה שאפרוש במהלך שנת ההכנה כי הדרישות נראו לי נורא תובעניות".
ענת סיימה לאחרונה עבודת מחקר שכתבה בתוכנית אלפא – תוכנית לבנות מחוננות במדעים באוניברסיטת אריאל. פגשתי אותה בטקס הסיום. באתי לשם במסגרת העבודה: את התוכנית מפעיל מרכז מדעני העתיד בשיתוף עם האגף למחוננים ולמצטיינים, זה שמשלם לי משכורת.
"החיים זה חיים, וחיים ושכנים זה הולך ביחד, אז אני נזהר", אומר יוסי בנאי במערכונו המופלא ורדה קדנצה, ואני אומרת – עבודה זה עבודה, וכשהבוס מבקש שתהיי נציגתו בטקס סיום של תוכנית מחוננים ארצית, את הולכת. מי יודע, אולי אפילו יצא מזה פוסט?
יצא.

זאת אומרת, רצה לצאת, והתעכב. כי החיים, היקום וכל השאר.
ובין לבין פגשתי את רוני קורן מעמותת שוות (וניהלנו שיחה ששווה פוסט נפרד, ויום אחד זה בטח יקרה). נתקלתי בספרון בשם "טיפוח בנות מחוננות בתחומי המדעים" – ארבעה מאמרים בהוצאת מכון סאלד. קראתי על חטיבת הביניים החדשה, החילונית, לבנות בלבד, שנפתחת בירושלים בשנה הקרובה, והגבתי לפוסט שפרסמה לאה כהן בעניין עידוד בנות לעיסוק במדעים. ותכננתי, באמת שתכננתי כבר לכתוב.
ואז חזרה נבחרת ישראל במתימטיקה עם מדליות, והתמונה שליוותה את האירוע – שישה תיכוניסטים מחוייכים – הביאה בעקבותיה פוסטים בפייסבוק, בסגנון "עזרו לנו למצוא את הבנות בתמונה!", ואני, כשמבקשים ממני עזרה, אני לא יכולה לסרב.

למה זה הטריד אותי, בעצם?

בדרך כלל אני חירשת לקריאות שנשמעות לי כמו "אוי אוי אוי", וגם הפעם לא התרגשתי מהתמונה נעדרת הבנות. האם יתכן, סטטיסטית, שלא נמצאה אף בת מתאימה לנבחרת? – כשמסתכלים על שנה בודדת, בוודאי שהתשובה היא כן! הרי נבחרת שיוצאת לתחרות בינלאומית לא מתחשבת בפוליטיקלי קורקט; המטרה שלה היא לנצח, וכדי לעשות זאת היא מחפשת את ההרכב הטוב ביותר שהיא יכולה למצוא. השאלה האמיתית היא זו הרב-שנתית: על מה מעידה העובדה שיש יותר בנים מבנות בנבחרות המדעים והמתימטיקה (ואפילו בחידון התנ"ך), והאם ומה אפשר לעשות בעניין?

אולי הייתי צריכה לענות על השאלות לפי הסדר: לדבר קודם על המחקרים, ועל ההבדלים בין בנים לבנות, ורק אז להגיע לדבר על אלפא – תוכנית שמנסה לעשות משהו בעניין. אבל סדר אף פעם לא היה הצד החזק שלי, והרגשתי שבמקרה הזה, המענה בצורת תוכנית נפרדת ממש מבקש שאתחיל איתו. כי בפוסטים שקראתי, ובאווירה החברתית בישראל, תוכניות לבנות-בלבד מעוררת חשדנות: אולי יש פה הדתה במסווה של תוכנית מצויינות? לעולם אין לדעת, ולא כדאי להסתכן. אז מה אם המחקרים מצביעים על כך שבנות לומדות יותר טוב בקבוצה נפרדת?

אבל רגע, הבטחתי שלא מדברים על מחקרים בפוסט הזה. את המחקרים אשאיר לפוסט הבא. בפוסט הזה אני רוצה להביא את דבר השטח: את דבריהן של נעמה וענת שסיימו את התוכנית באריאל השנה, ואת מה שמספרת מירב יחזקאל, שמסיימת את שנתה הראשונה כמנהלת את התוכנית באריאל.

אז למה דווקא תוכנית נפרדת?

נעמה וענת לומדות באולפנות לבנות-בלבד, אבל אני יודעת ששתיהן גם קשורות למסגרות נוער אחרות, מעורבות. והרי יש תוכניות אחרות של אלפא, אולי אפילו קרובות יותר למקום מגוריהן.

ענת הגיעה לתוכנית הנפרדת בעיקר בגלל החברות שהלכה אתן, שהעדיפו את הנפרד מטעמי דת. אבל בדיעבד, היא שמחה בבחירה: "אני כן חושבת שיש הבדל ברמת הפתיחות כשיש סביבה מעורבת לעומת סביבה נפרדת, גם בעניין של הסחות וגם ברמה האישית. באלפא היו המון פעילויות חברתיות של הקבוצה חלקן יותר כיפיות וחלקן רציניות, ויכול להיות שאם זו היתה תכנית מעורבת רמת הפתיחות בשיח הרציני היתה פחות גבוהה".

יש לה בסיס להשוואה: היא מדריכה בתנועת נוער מעורבת. "אני יכולה להגיד גם בתור מדריכה, על חניכים שלי (סיימו כתה ט) שהפעולות הנפרדות משמעותית מצליחות יותר להגיע לרמת שיח גבוהה לעומת הפעולות המעורבות".

דווקא לגבי הלימודים האקדמיים היא לא רואה הבדל בין נפרד למעורב, כי באלפא המחקר הוא אישי לכל תלמיד/ה, ובכל מקרה את הרוב לומדים באופן עצמאי. "הקורסים המשותפים – בכתיבה אקדמית או באנגלית – היו יותר שוליים ואני לא יכולה להצביע בהם על יתרון בנפרד על פני מעורב", היא אומרת, ומסתייגת מיד: "אבל אולי זה מפני שלא התנסיתי ואין לי למה להשוות".

גם נעמה לא הגיעה לאלפא באריאל מטעמי הפרדה, אלא מטעמי נוחות: באריאל הציעו לה תוכנית שמתפרסת על פני שלוש שנים ולא שנתיים בלבד. "ככה יש יותר דגש על פעילות חברתית, שבאלפא ממש חשובה כדי לעבוד טוב ביחד כקבוצת בנות באותה שכבת גיל", היא אומרת.

ולמה דווקא ביולוגיה?

זה הזמן להודות שעם ביולוגיה יש לי יחסים מורכבים. מדעים תמיד עניינו אותי, ואי-שם בכתה ד', כשלמדתי במרכז העשרה בחדרה, היה קורס הביולוגיה כל כך מיוחד ומרתק שאני זוכרת שלמדנו על הטחב (אני לא זוכרת מה למדנו, לא להגזים, אבל זוכרת את ההתרגשות מהעולם שנגלה לעיני דרך המיקרוסקופ). מצד שני, כשהגעתי לכתה ט ולמדנו על מבנה התא – נפרדנו, הביולוגיה ואני, ולא כידידים. עוד תקופת זוהר קצרה היתה כשלמדנו גנטיקה, אבל כבר אז הבנתי שזה רק משום שגנטיקה היא בעצם מתימטיקה. מגמת ביולוגיה לא באה בחשבון, אפילו לא לרגע.

אז למה דווקא ביולוגיה?
למה לא פיזיקה או כימיה?

"אם אני אגיד שפשוט כי ביולוגיה זה הכי מעניין אני מניחה שזה לא הסבר מספיק טוב" מחייכת ענת, ואני ממהרת להסביר לה שזה באמת לא הסבר טוב, בטח לא כשמסבירים לי. אז היא ממשיכה: "מאז ומתמיד יותר התעניינתי בביולוגיה, משלושת סוגי המדעים העיקריים הביולוגיה הכי עוסקת במאקרו, באיך הפיזיקה והכימיה עובדות יחד ויוצרות את הביולוגיה. ובביולוגיה יש עוד מימד שאותי מקסים, שבסוף על יצור חי עשוי מאלפי חומרים דוממים ובכל זאת הוא מגיב מדבר ויכול להיות אפילו חברותי. שאלו תכונות שמנוגדות לגמרי לתכונות של חומר.
בגלל הקסם הזה גם נמשכתי לתחום של המוח: איך תרכובת מסויימת של הורמונים יוצרת תחושת התאהבות או סכנה ודריכות – בעיניי זה ממש מעניין.
למעבדה שלי הגעתי בזכות הרצאה שנתנה לנו אחת הדוקטורנטיות במעבדה, כשהיא סיימה את ההרצאה אמרתי – זה מה שאני רוצה לעשות".
גם נעמה עסקה בחקר המוח: "ההתעסקות עם המוח היא מיוחדת וחדשנית, זה תחום שבקושי יודעים עליו ולחקור שם עוד זה מעניין, וגם המחקר הספציפי שלנו הוא מאוד פורץ דרך, והוא מאוד יכול לעזור ברפואה כיום, וזו הרגשה טובה לדעת שאני לוקחת חלק (גם אם קטן מאוד) בטיפול רפואי מציל חיים כל כך".
את האור בעיניים שלהן אי אפשר לפספס. הוא עובר אפילו דרך הווטסאפ.

ואיך התייחסו האולפנות ללימודים שלכן באלפא?

השאלה האחרונה שלי באה ממקום כואב במיוחד: יחסם של בתי ספר ליציאתן של תלמידות לתוכניות העשרה למחוננים הוא עניין מורכב. חוויתי את זה כאם, אני שומעת את זה מחברות וקוראת את זה בלי סוף בקבוצות הורים. חוויתי את זה אפילו כמדריכה בתוכנית "אמירים", בה הלימודים נערכים בתוך בית הספר ועל ידי המורים המקומיים: "נורא חבל שאתה מפסיד את השיעור שלי" הוא משפט נפוץ (כמעט כמו "תורידי את האצבע, אנחנו יודעים שאת יודעת"). על רקע זה הופתעתי ושמחתי לשמוע רק שבחים:

"האולפנה ממש תמכה בכל שלב, אז היה לי ממש קל. לקראת הסוף הגעתי לרמה שפתחתי מחשב בכל שיעור, עם תמיכה מלאה של האולפנה" מספרת נעמה. ואני משתאה: לא נזפו, לא הלחיצו, ממש תמכו. גם ענת מספרת על מעטפת חמה עוד משלב המיונים: "כשהודעתי למחנכת שלי שאני מתמיינת לתכנית היא עדכנה את המנהלת, וכל הבנות שבית הספר איתר כמתאימות למיונים קיבלו הפניה", היא אומרת.

ואני שומעת, ומיד חושבת על בתי ספר שלא שולחים תלמידים למבחני מיון, ונאנחת. "האולפנא עטפה אותנו מההתחלה, נתנו שחרורים כשהינו צריכות לנסוע לאוניברסיטה, העמידו לרשותנו את המורים המקצועיים לעזרה במדעים, באנגלית, או בכתיבה אקדמית. אני לגמרי הרגשתי שדוחפים אותי לאתגר את עצמי. אבל לדחוף זה קל; המעטפת שבית הספר יצר לנו – היא הלא מובנת מאליה מבחינתי, כי להגיד לתלמידה "לכי תאתגרי את עצמך, לכי תצטייני" וליצור מוטיבציה זה קל, האתגר האמיתי של בית הספר זה לתת גב לבנות שמוכנות לאתגר את עצמן ולעמוד מאחוריהן".

ענת צודקת כשהיא מדברת על האתגר האמיתי של בית הספר, ואולי היא אפילו לא יודעת עד כמה. בתי הספר לא נוטים להציע עזרה בהשלמת חומר לתלמידות שנעדרו בשל לימודים אקדמיים: "אם את מסוגלת ללמוד באוניברסיטה, את צריכה להוכיח שאת עומדת בכל המטלות", זו הגישה הרווחת. היא נכונה, אגב: כמי שרואה חשיבות בלימודי התיכון, לא הייתי רוצה שידלגו עליהם ויגיעו ישר לאוניברסיטה. השאלה היא כמובן מהי הדרישה הראויה להשלמת הלימודים. התשובה, לטעמי, ברורה: תלמיד צריך לעמוד בחובות ובידע של בית הספר. הוא לא חייב לעשות את כל התרגילים שמובילים לשם רק משום שכך נעשו בכתה… אבל לכי תסבירי את זה לבית הספר.

וזה עוד לפני שעסקנו בבניית תוכנית חברתית: "אני לא יכולה להתחשב בשלושה ילדים בשכבה" הסבירה לי פעם הרכזת החברתית בבית הספר של רוח סערה, "יום שלישי זה היום הכי נוח לנו לקיום פעילות חברתית. שיבחרו אם לצאת למרכז המחוננים או להיות בפעילות". אז יש בתי ספר שמשתדלים לא להפריע, וזה בהחלט מסובך. אבל לתמוך ככה? – זה ממש לא מובן מאליו.

לא רק האולפנות תומכות, גם התוכנית עושה את זה

כדי להבין איך נראית התוכנית מצד הצוות שוחחתי עם מירב יחזקאל, מנהלת התוכנית.

לפני הכל, ביקשתי לדעת איך מתנהלת התוכנית בפועל.

בתחילתה היתה התוכנית תלת-שנתית, כיום היא דו-שנתית: במהלך כיתה ט מתנהל תהליך איתור, הכולל מחנה בן שבועיים בחופשת הקיץ, כולל שבת. מתקיימים מפגשי חשיפה לכל תחומי המדע שהתוכנית מאפשרת ללמוד – פיזיקה, ביולוגיה, כימיה ומדעי המחשב. במקביל, מתקיימות פעילויות חברתיות שעניינן יצירת קבוצת שוות.

במהלך כתות י-יא יש 4-5 מפגשים דו-יומיים, ואז הבנות כבר נכנסות למעבדה: כותבות הצעת מחקר, עושות ניסויים, רושמות תוצאות, כותבות דיון. וכמובן, יש מחנה קיץ בסוף השנה. התוצר האקדמי הוא עבודת גמר ברמה של 5 יחידות בגרות.

התהליך עומד על שתי רגליים, אומרת מירב, ושתיהן חשובות: הלמידה האקדמית וההיבט החברתי. ממש כמו ענת ונעמה, היא רואה אותו כחלק בלתי-נפרד מהתוכנית. "הבנות מחוננות, ולא תמיד חוות את המקום שלהן כמקום קל. בקבוצת השוות הקושי הזה נעלם. הן קבוצה מיוחדת, יש אחווה. הן יכולות להיות עצמן, לא לחשוש מלהיות "המוזרה הזו שלומדת מדעים"… אנחנו עובדים אתן על היכולת לשמוע ולהישמע ללא שיפוטיות, על מקומן בתוך הקבוצה וכחלק מקבוצה, על התרומה החברתית שהן יכולות לתרום".

אבל הן נפגשות 4-5 פעמים בשנה, איזו קבוצה יכולה כבר לצאת מזה? – אני מקשה.

"יש קשר כל הזמן. קבוצת הווטסאפ פעילה. התוכנית האקדמית קשה ומתישה. ובנוסף, באופן טבעי הן עוסקות בהמון דברים נוספים: התנדבות במד"א, בתנועות נוער, חוגים והעשרה… והתוכנית הזו מחייבת הרבה עבודה עצמית, מטילה עליהן אחריות. במידה רבה, הקבוצה היא מה שמחזיק אותן בתוכנית".

בבחירת המעבדה בה יתבצע המחקר, משתדלים מנהלי התוכנית לשבץ לפחות שתי בנות במעבדה יחד, כדי שתהיה תמיכה נוספת. כל בת עושה את המחקר שלה, אבל הפגישה במעבדה מחזקת את הקשר. יש עזרה הדדית: "כשהן צריכות לכתוב פוסטר מדעי בשבוע, מאפס – לקרוא מאמר ולכתוב ממנו פוסטר – הכח של הקבוצה, הרצון להצליח, לעמוד במשימה, יכולת להיעזר אחת בשניה – מדהימה", מעידה מירב. הרבה בנות מגלות, לראשונה, שיש עוד בנות טובות כמותן. כולן מתמודדות עם קשיים – לחלקן הגדול זו חוויה לא מוכרת…

אז באמת צריך להפריד בנות לצורך לימודי מדעים?

"היכולת של הקבוצה ההומוגנית של בנות חזקה יותר משל הקבוצה ההטרוגנית של בנות: ההתמודדות עם הקושי אפשרית יותר. כשיש בנים האנרגיה היא אחרת, נשים מורידות את עצמן כשגברים באיזור. ופה, בקבוצת השוות, יש פריצה קדימה, יכולת להתבטא ולהיות בטוחות בעצמן. המון אהבה ואחווה וכבוד וחברות. כמובן שיש זרמים, אהובות יותר ואהובות פחות, אבל יש יכולת הכלה".

מירב אומרת את זה באמונה שלמה, שמשמחת אותי מאד. משמחת, כי בשונה ממני – היא לא למדה באולפנא, לא לימדה שני עשורים בבתי ספר לבנות בלבד ולידיה לא למדו בחינוך נפרד. זה לא הרקע הדתי (שאין לה) שגורם לתמיכה בלימודי מדעים נפרדים לבנות, אלא ההתנסות.

מחשבות של אחרי

משלוש השיחות אני מסיקה, שחשיבות הפעילות החברתית בתוכנית לא פחותה מהלמידה האקדמית. ויש הבדל בין פעילות חברתית מעורבת לנפרדת. אני זוכרת את עצמי בקורס שוקולטייריות שלמדתי לפני מספר שנים. הקורס היה מיועד לגברים ולנשים כאחד; הקבוצה הזו, כך יצא, היתה נשית. "זה משהו מיוחד", אמרה לנו אז המורה, "יש אוירה אחרת מזו שאני רגילה אליה. לא טובה יותר, לא רעה יותר. פשוט מיוחדת".

נשמע שההתנסות בתוכנית אלפא באריאל מחזקת את המחקרים שגילו שבנות לומדות טוב יותר בקבוצה נפרדת. בין אם זה אופי הלמידה ובין אם זו המסגרת החברתית – זה עובד.

אז למה לא?

חוץ מבהלת ההדתה, שאיננה טיעון רציני בעיני (כי אין להפרדה העניינית הזו דבר וחצי דבר עם הדתה), קראתי טיעון נוסף נגד הלמידה הנפרדת: המחשבה שכך אנחנו מנציחים את הפער, את השונות. שלטווח רחוק המחיר עולה על התועלת.

ועל הטיעון הזה אומר, שיש לי הרגשה שאנחנו רוצים להיות בקצה תהליך, אבל לא מוכנים ללכת אותו. העניין הוא שתהליכים חברתיים הם עניין של זמן. ברור לי שכיום לימודי מדעים נפרדים לבנות מקדמים השתלבות בנות במדעים. האם זה שלב-ביניים? – אני לא יודעת, אבל נוטה לחשוב שלא. חושבת שאם יום אחד יהיה ייצוג דומה לבנים ולבנות בתחרויות, במדעים ובהומניסטיקה, בסיעוד ובמכונאות רכב – עדיין יהיה מקום ללימודים נפרדים, בגלל שלימודים לא מתרחשים בבועה, ויש קבוצה חברתית שסובבת אותם. בגלל שבנים ובנות שונים אלה מאלה, ואם אנחנו רוצים להגיע לקו-גמר דומה, כנראה שהדרך צריכה להיות שונה. מעדיפה את זה על פני דרך דומה שגובה את מחירה בקו הגמר.

קרדיטים לתמונות:

3 תגובות

  1. אתחיל מהסוף, מסכימה איתך על הבסיס הרחב שהתיכון אמור להניח לתלמידים.
    אני רואה את זה היטב בבן שלי. הוא אוהב ביולוגיה וחולם להיות מדען,
    ולצד זה אוהב גם היסטוריה, ספרות… וכדורגל. מה יעשה עם כל זה בסופו של דבר? כרגע אין לדעת.
    בתיכון שלי היתה לי אפשרות לבחור בהרחבה בספרות לצד ביולוגיה, אבל אני הייתי עצלה ולא רציתי לעבוד קשה מדי. מה גם שלמדתי בתיכון "צרפתי" וחוייבתי ללמוד צרפתית לפחות ברמה של אנגלית. למדתי צרפתית ואנגלית 5 י"ל.
    העצלות קצת עברה לי, אבל לא לגמרי
    .
    חיבוק, רחל

  2. החיים וכל זה, את יודעת.
    אני קוראת אותך לעתים לא מספיק קרובות
    .
    את עוסקת כאן בשאלה מרתקת. ביני לביני אני שואלת את עצמי אם הייתי בוחרת בדרך כזאת, אילו היתה קיימת בתקופה שאני למדתי בתיכון.
    בשיטת יחידות הלימוד התלבטתי בין ביולוגיה 5 יחידות לבין ספרות. שתיהן עניינו אותי. בשתיהן הייתי טובה. לפחות "טובה דיי". בחרתי בספרות
    .
    שנים אחרכך, ואחרי שסיימתי לימודי עיצוב אופנה בשנקר וכבר עבדתי שנים אחדות בתעשיית ההלבשה, למדתי קורס ערב (בעצם, סדרה של ארבעה סמסטרים) באסכולות של האוניברסיטה הפתוחה, על חקר המוח. לא אחת שאלתי את עצמי מה היה אילו זה היה העיסוק שלי.
    עכשיו אני שואלת, אילו היתה זמינה לי תוכנית כזאת, לבנות בלבד, האם הייתי אולי מגיעה אל חקר המוח.
    מהיכרותי את עצמי – ספק, אבל אין לדעת.

    1. החיים וזה. בטח שיודעת (-: עובדה, התגובה שלך מחכה יומיים לתגובה שלי…
      אני חושבת שתפקידו של התיכון לפתוח הזדמנויות. הכי טוב היה אילו היה אפשר גם וגם. לפעמים זה אפשרי: בתי למדה פיזיקה כמגמה וספרות כמגמת-על. פיזיקה, כי "זו ההזדמנות האחרונה שלי כי לא אעשה את זה אחרי התיכון" וספרות "כי אני צריכה משהו לנשמה". האם צדקה בהנחת-היסוד של "אם לא עכשיו – אימתי"? אני לא יודעת, וגם את מספרת שבעצם לא; שהחיים ממשיכים, ויום אחד, אם רוצים, הולכים ולומדים. לומדים אחרת, לומדים ממוקד יותר, וזה לוקח זמן עד שמתפנים לדברים כאלה – אבל לומדים.
      ועוד שאלה היא הקשר בין מה שלומדים בתיכון למה שעושים אחר כך. האם התיכון צריך להיות השלב הראשון בדרך להתמקצעות, או שהוא בדיוק הבסיס הרחב שעליו נבנה יום אחד מגדל אחד גבוה, ועוד מגדלים קטנים, אם נרצה? – דווקא על זה יש לי תשובה, כלומר – עמדה מוצקה: האפשרות השניה. זה מה שהייתי רוצה באמת: תיכון שפותח, פותח ופותח עוד קצת. שיוצר בסיס רחב, עשיר, שנמצא שם תמיד גם כשגדלים ומתמקצעים.
      תודה, חן יקרה, על ששיתפת בתהיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן