מה קורה כשתוכנית בר אילן לנוער מוכשר במתימטיקה, גיל התבגרות וקורונה נפגשים בשנה אחת?

בדיחה זה בטח לא. למעשה, עבור התלמידים זה עניין לשאלות של זהות עצמית והתמודדות עם אתגרים ועם כשלונות. עבור ההורים זו תקופה של התמודדות עם ילדים שמתמודדים עם כל הנ"ל.

זה לא פשוט, ואין קיצורי דרך ואין נוסחאות קסם. אבל כדאי להבין את אוסף ההתמודדויות הזה כדי לדעת להתמודד איתו נכון יותר.

נוער מוכשר במתימטיקה: מה זה אומר?

כששאלתי את אנשי התוכנית לנוער מוכשר במתימטיקה באוניברסיטת בר אילן, הם אמרו לי שזה בדיוק מה שזה אומר: יש בתוכנית ילדים שאותרו כמחוננים, יש שאותרו כמצטיינים. יש כאלה שלומדים בלי להתאמץ בכלל, יש כאלה שאוהבים ללמוד גם אם היו יכולים להצליח בלי להתאמץ. יש ילדים שלא אותרו כמחוננים או כמצטיינים אבל הם מוכשרים במתימטיקה. מספיק מוכשרים כדי להתקבל לתוכנית האצה תובענית שמכוונת לסיום בגרות ברמה של חמש יחידות מתימטיקה בסוף כיתה י'.

לכולם – כלומר, לילדים ולהוריהם – היו ציפיות מהתוכנית: הם ציפו שהתוכנית תהיה מאתגרת, מעניינת, מהירה. שלא ישבו ויבהו במורה שמסבירה שוב ושוב את מה שכבר הבינו. הם ציפו שהתוכנית תחסוך להם זמן: למה ללמוד מתימטיקה לבגרות עד כיתה י"ב אם אפשר לסיים מוקדם יותר ולהתחיל ללמוד משהו מעניין אחר? קורסים לקראת תואר ראשון בממתימטיקה, למשל? ובעיקר הם ציפו להצליח. הרי הם מוכשרים במתימטיקה, ולא רק הם יודעים את זה – עובדה, הם נבחנו והתקבלו לתוכנית.

ואז הם מתחילים בתוכנית, ומגלים שיש בה אתגרים.

אתגרי התוכנית

תוכנית האצה, כזו שהמטרה שלה להספיק יותר בפחות זמן, מביאה איתה שלושה אתגרים:

• עומס – כי ללמוד אותו דבר בפחות זמן אומר יותר שעות בשבוע. אני מדברת על עומס אובייקטיבי: רוב התלמידים צריכים להשקיע זמן בתוכנית. זה לא בהכרח אומר שקשה, זה אומר שצריך להשקיע זמן.
• מאמץ – אבל מעבר לעומס, יש גם מאמץ. אחרי הכל, התוכנית הבטיחה – ומקיימת! – קצב מהיר ורמה גבוהה. עבור תלמידים שלא היו רגילים לפתור תרגילים ולהגיש מטלות ובוודאי שלא לשבת ולחשוב איך פותרים אותם זו הפתעה לא מאד נעימה.
• כשלונות – ופה האתגר הכי גדול. כי התלמידים באו כדי להצליח, וחלקם מתמודדים עם אי-הצלחה, שלא לומר – כשלון. זה לא חייב להיות ציון "נכשל"; זה יכול להיות ציון של 85 למשל – מספר שהם הכירו אותו, אבל מעולם לא ככזה שעלול להתנוסס בראש טופס מבחן שהגישו…

וכל אלה מביאים את התלמידים לשאול את עצמם שאלות:

אולי בעצם אני לא מוכשרת כמו שכולם חשבו? אולי כל ההצלחות שלי עד היום היו מזל? אולי פשוט ישבתי בכיתה גרועה, אז הצטיינתי? והרי עד היום התפעלו כשידעתי את התשובה בלי להתאמץ; אם אני צריך להתאמץ כדי לפתור את התרגילים – אולי הקסם של הכשרון הפסיק לעבוד?

אל תזלזלו בשאלות האלה. הן מפחידות ממש. לחלק ניכר מהילדים עוד אין רקורד של הצלחות שהם מסוגלים לייחס לשילוב של יכולת ועשיה, ואובדן המקום הבטוח של ההצלחה הצפויה מערער את מה שידעו על עצמם.

ואם זה לא מספיק, גם גיל ההתבגרות עושה להם את זה.

אתגרי גיל ההתבגרות

דן סיגל הוא פסיכיאטר אמריקאי, וכדאי לקרוא מה שיש לו להגיד על התבגרות. הוא פרסם ספר בשם Brainstorm שכתבתי עליו בפוסט שעסק במחוננים בגיל ההתבגרות ואפשר למצוא הרצאות שלו ביוטיוב. הוא מדבר על התהליכים שעובר המוח בגיל ההתבגרות ומתאר את חוסר היציבות של החשיבה וההתנהגות הנובעות מהם.

לענייננו, ההתבגרות מביאה עמה שינוי של זהות וחיפוש אחר הגדרת זהות חדשה. מתבגרים שואלים את עצמם שאלות כמו – מי אני בעצם, מה אני אוהב/ת באמת ומה אני עושה רק כי כך חינכו אותי, מה מתאים לי ומה לא. על רקע השאלות האלה, הטבעיות לגמרי, הופכת ההתמודדות עם קשיים וכשלונות לשאלה של זהות: ואולי באמת לא מתאים לי ללמוד מתימטיקה? אולי זה התאים לי בעבר, ועכשיו צריך לשים את זה בצד ולעשות דברים מעניניים באמת?

אני חושבת שזה די והותר, אבל השנה יש לנו גם את העונג שמספקים

אתגרי הקורונה

וגם אותם אנחנו מכירים, אבל חשוב לי לתת להן את ההקשר של תוכניות האצה:

• למידה מרחוק – שעלולה להקשות על ההבנה והתמיכה והלמידה, וזה עוד לפני שדיברנו על ההתארגנות בתוך מרחב ביתי שאין בו סדר יום רגיל (קמים בבוקר, הולכים לבית הספר, חוזרים, חוגים – שיעורים – חברים, לילה).
• צמצום קשרים חברתיים – דווקא בתקופה שבה יש בהם כל כך הרבה צורך. כי יש ילדים שעבורם תוכניות ההאצה הן מקום חברתי ומפגש של קבוצת שווים לא פחות משהן מקום ללמוד בו.

כל אלה מביאים לסיטואציה בה, עוד יותר מהרגיל,

יש להורים תפקיד חשוב

ואלה הדברים שצריך לעשות:

• לתעל את הכוחות של הילדים לעשיה – ולמידה גם היא עשיה, שיהיה ברור. לא רק יציאה לספורט ושטיפת כלים (פעילוות מבורכות כשלעצמן). העשיה מגבירה את הבטחון העצמי, נותנת משמעות, בונה חוסן – בקיצור, הכל יותר טוב מלשבת כל היום בפיג'מה מול הפלפון.
• לעודד מיקוד ביחסים חברתיים. במסגרת האפשר, אני יודעת שסגר ובידוד ומגבלות. דווקא בגלל זה צריך לתת מקום למה שאפשר. לעודד למידה בחברותא, שיחה (שהיא יותר משליחת ווטסאפ), מפגש בחוץ כשמותר – כל דבר שיש בו קשר אנושי עם קבוצת הגיל.
• עידוד עצמאות – זה לא שהם לא צריכים עזרה, זה שהם צריכים לקבל ולקחת יותר אחריות על חייהם. זה קשור ל"המורה לא שלחה לי את המטלה" לא פחות מאשר ל"אמא לא הכינה לי ארוחת עשר". לא צריך מהפכות, הם בכל זאת קטינים, אבל חלק מההתבגרות היא גם לקיחת אחריות על דברים שפעם היה ברור שהם אחריותם של מבוגרים.
• לעזור התארגנות ובניהול זמן – לא לכל הילדים המוכשרים יש הרגלי למידה או סדר יום מובנה, רובם הגדול לא נזקקו לכאלה עד היום. אני לא מאמינה בהקניית הרגלי למידה "על ריק", אני בהחלט מאמינה ביצירת אתגרים שמחייבים פיתוח הרגלי למידה. וזה לא פשוט,לתעדף משימות, לחלק את הזמן, לעמוד בתכנון. אני יודעת שחלק מהילדים לא ירצו שתעזרו להם; אבל אפשר להציע להם לחפש לבד, ברשת, סרטונים או פודקאסטים עם רעיונות טובים.
• לשמש"פנס" גבוה שמאיר נתיבים חשוכים – מתבגרים יודעים "הכי טוב", אבל להורים שלהם יש בכל זאת נסיון חיים וראיה ארוכת-טווח. כתבתי על זה בעקבות הסדרה גמביט המלכה: לפעמים כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיתפוס אותו, ידרבן אותו, יבלום אותו – בקיצור, שיהיה מבוגר בסביבה בה כל חבריו סובלים מקוצר-רואי-של-מתבגרים, ממש כמוהו.
• להעריך אותם באופן אמיתי ומכבד – וכאן אני יודעת שאני עלולה להרגיז, אבל אתמודד: סופרלטיבים בסגנון "אתה הכי מדהים", "אף אחת לא יכולה עליך", "תותח" ו"מלכה" הם לא פסולים, אבל הם לא הערכה אמיתית ומכבדת. לילדים שלנו יש גם חולשות ומגרעות, ולפעמים יש מישהי חכמה מהם או מישהו שביצועיו טובים משלהם. זה שאנחנו מודעים לכך לא מקטין אותם אלא מכבד אותם. כשאנחנו מתעלמים מהחולשות שלהם אנחנו לא אמינים – הם ילדים חכמים, אני מזכירה – ולא עוזרים להם להבין מה הם צריכים לעשות כדי להתקדם.

ומה אם?

ומה אם הם לא ירצו שנעזור להם? ומה אם הם לא רוצים לשתף? ומה אם הם לא מוכנים להמשיך בתוכנית ויהי מה? ומה אם הם מתעקשים להמשיך תוכנית ויהי מה?

הדברים שאני כותבת פה הם לא נוסחת קסם. זה לא "תגידו מה שאתם רואים לנכון ותראו איך הכל עובד כבר מחר בבוקר". החיים הם לא כאלה, כפי שלימדה אותנו הקורונה, ובעצם – כפי שתמיד ידענו. הדבר החשוב בעיני הוא להבין את המצוקות וההתלבטויות; להבין שהן לגיטימיות, להבין מה עומד מאחוריהן, ולקיים דיאלוג. זה לא פשוט לקיים דיאלוג עם מתבגרים, אבל לא לקיים אותו – לטווח הרחוק – ייצר עתיד עוד פחות פשוט. ואנחנו מבקשים מהם להתמודד, אני מזכירה, אז גם אנחנו צריכים להתמודד עם "אוף, את שוב חופרת".

אז אנחנו צריכים להיות שם ולעשות מדי פעם הערכת מצב: להבין מתי לדבר ומתי לא, מתי להאיץ ומתי לבלום. לזהות מתי הם עוברים את הגבול הדק שבין התבגרות מתסכלת לסיכון עצמי ולפנות איתם, או עבורם, לעזרה. גם זה קורה. אבל לרוב – פשוט לנשום עמוק, להציע טישו ולחבק, להציע עזרה ולא להיעלב כשדוחים אותה. לתת להם מקום לעשות ולגדול. להיות קיר איתן שניתן להישען עליו ולהתנפץ עליו. הם ילמדו הרבה מהתקופה הזו, גם אם יקח להם הרבה שנים להכיר בזה.

~~~

קרדיט לתמונה: Shubham Sharan on Unsplash

~~~

אם אהבת את הפוסט – למה שלא אשלח לך עדכון כשאני מעלה פוסט חדש? אני שולחת עדכון במייל, פעם בחודש בערך – הרשמה כאן למטה, אחרי התגובות, או בדף הזה שמופיעים בו כל פרטי הקשר אתי (ואפשר גם לקבל עדכון בווטאספ – פשוט לכתוב לי הודעה ולבקש להצטרף לעדכון ישירות לנייד).

~~~

יש לך נסיון עם תוכנית האצה? אשמח לכל תובנה ומחשבה – כאן למטה, בתגובות!