כיתות ייחודיות בחינוך העל-יסודי: מה צריך לשאול לפני שמחליטים?

הכיתה, ובית הספר בו פועלת הכיתה

הצהרת כוונות זה דבר חשוב, אבל הילדים ילמדו בכיתה אמיתית, בבית ספר אמיתי, ולא בתוכנית תיאורטית. אתם צריכים לשמוע על בית הספר – חזון, ערכים, תפישת עולם; וכן על המסלול הספציפי, מי המורים בו ומי הלומדים בו, בקיצור, מה קורה בו בפועל. גם ביקור יכול לעזור.

ההיבט החברתי

כאן יש לשאול שלוש שאלות:

לאיפה הולכים החברים?

זו שאלה שלעתים ניתן לה משקל רב מדי: ילדים בכיתה ו' חושבים שמקומם החברתי וקבוצת החברים שלהם נקבעה וסגורה, ולא יתכנו שינויים. כמובן שזה לא נכון: מעבר לחטיבת הביניים ולתיכון הוא הזדמנות להיכרויות חדשות ולדפוסי חברות חדשים. את ההבנה הזאת אנחנו, כמבוגרים, צריכים לתווך להם. ועוד דבר: יש ילדים שעבורם הליכה עם חברים היא דווקא נטל, ולא נכס: מקום חדש, שבו "אף אחד לא מכיר אותי", מהווה הזדמנות לשינוי תדמית.

מה האוירה החברתית בכיתה?

מעניין, אבל חלק מכיתות המחוננים והמצטיינים שפגשתי היו פחות תחרותיות מכיתה הטרוגנית ממוצעת. לפני מספר חודשים הצטרפתי לביקור של מנכ"ל משרד החינוך בכיתות מחוננים. התלמידים דיברו על הכיתות במונחים של משפחה: "דווקא כאן אני יכולה להיכשל", סיפרה אחת התיכוניסטיות כשעלתה שאלת התחרותיות וההישגיות, "כי מכירים אותי כל כך טוב, ולא פותחים עלי עיניים: דווקא את? אז מה זה אומר עליך שנכשלת? וגם לא שמחים לאידי כמו שהיו שמחים בכיתה הרגילה, שם היו חוגגים כשקיבלתי פחות מ-95. דווקא פה עוזרים לי. אין מצב שאני לא אבין משהו כשאני מתכוננת למבחן, ולא יהיה לי את מי לשאול".

לא שתמיד אפשר לדעת מראש. כיתות הן עניין של הרכב משתנה, ושל מחנכת, לא פחות משהן קשורות לבית הספר או לתוכנית. ועדיין, יש "רוח מפקד" ויש אופי שקשור לאופי התלמידים הצפויים לאייש כיתה בעלת אופי מסוים.

אילו קבוצות חברתיות נוספות יש ברקע?

ילדים מבלים בבית הספר שעות רבות ביום. יחד עם זאת, יש ילדים שיש להם המון אינטראקציות חברתיות, והכיתה היא רק קבוצה אחת שהם משתייכים אליה. אבל יש ילדים שבית הספר, עבורם, הוא עולם ומלואו. וכשזה המצב, השאלה "האם אמצא שם חברים" עשויה להיות חשובה יותר מהשאלה "כמה יחידות אעשה במתימטיקה".

אופי הילד ונטיותיו

אתם בטח מכירים את הילדים שלכם היטב. זה הזמן להתבונן בהם מנקודת המבט של בחירת כיתה.

התחילו בהתבוננות באופי הלמידה שלהם

האם יש להם תחומי עניין רבים, או שהם יודעים הכל על תחום אחד שמעניין אותם, ופחות מתעניינים בתחומים אחרים? איך הם אוהבים ללמוד – לבד, או שהם לומדים רק אם מלמדים אותם? כמה מזמן אחה"צ הם מוכנים להשקיע בלימודים? האם הם מאלה שעושים את מטלות-הרשות, חושבים ומרחיבים כל תשובה, או מאלה ש"מסמנים וי" ורצים הלאה? מה קורה כשנדרש מאמץ מיוחד, כשפתאום החומר לא מובן בקלות – האם הם מתאמצים יותר, או שאומרים "משעמם לי, לא אתמודד עם זה" ומרימים ידיים?

המשיכו בהתבוננות על תחביבים ונטיות-לב

האם יש להם תחביב שתופס חלק ניכר מזמנם הפנוי? האם היא ספורטאית ומתאמנת מדי יום, או שהוא מצייר, או שהם מנגנים שלוש שעות ביום? – כל זה נהדר, ועכשיו צריך לשאול: האם זה ישאיר להם פנאי לתוכנית לימודית רבת-שעות שמחייבת מאמץ ניכר בהכנת שיעורי הבית? ואם לא, על מה הם יוותרו? על מה אתם תוותרו?

בהקשר של העומס, יש לעתים הבדל בין נקודת המבט שלנו, המבוגרים, לזו של הילדים. ל', תלמידה בכיתת מופ"ת, סיפרה לי על שלל החוגים הממלאים את זמן אחה"צ שלה, ועל כך שבסופי שבוע היא משלימה את כל המטלות שקיבלה בבית הספר. זה לוקח לה כ-5 שעות. ולא, היא לא מרגישה שזה עומס מוגזם, אמרה לי. להיפך, יש לה סיפוק: היא אוהבת להיות עסוקה, ואוהבת שיש לה גיוון – בשנים הקודמות היתה לה העשרה מגוונת בבית הספר, ועכשיו יש הפרדה ברורה. לימודי מדעים בבית הספר, נגינה ופעילות גופנית ועוד אחה"צ. מבחינתה השילוב הזה מושלם.

בדקו את מידת הנוקשות של התוכנית

יש ילדים שצריכים תוכניות סדורות ופורחים בסביבה מאורגנת שבה הכל ידוע ומתוכנן מראש, יש כאלה שצריכים דווקא אוטונומיה וחופש פעולה. יש ילדים שמתאים להם להיות מחזור ראשון של בית ספר חדש, כי הגדילה המשותפת ואי-הוודאות מצמיחות אותם, ויש ילדים שצריכים מקום שהכל בו ידוע מראש, ויש מסורות עתיקות ומוצקות. זה לא עניין של בית, זה עניין של אופי. מי מהם גדל אצלכם בבית?

ושוב בעניין החברתי, אבל הפעם מתוך התבוננות על אופי הילד

יש ילדים שהם פרפרים, ויש ילדים שהם כריזנטמות. כולם טובים, כולם צריכים שיאתגרו אותם חברתית ולא רק לימודית, לכולם מגיעה חברה מתאימה – אבל "מתאימה" היא עניין אישי. ילד מופנם לא ימצא את עצמו בתוכנית מנהיגות, וילדה שתנועת הנוער היא מרכז חייה עלולה להתקשות בחברה שבה הלימודים, ורק הלימודים, הם מה שחשוב. לכולם טוב לפגוש את מי ששונים מהם, השאלה היא אם ימצאו את עצמם בקבוצה שערכיה וקודי ההתנהגות שלה שונים משמעותית משלהם. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים לעשות לילד ניתוח החלפת אישיות (והאמת היא שגם לא נצליח).

מי בוחר את הכיתה – הילדים או ההורים?

התשובה היא כמובן גם, וגם, אבל.

מי שצריך לחשוב על התמונה הגדולה, ולהחליט אילו כיתות בכלל באות בחשבון ושוות בדיקה, זה ההורים. אחרי הכל, יש לכם ראיה רחבה יותר מלילדים שלכם, ואתם מבדילים בקלות גדולה יותר בין גימיקים ודימוי לבין מציאות ובין הצהרת כוונות לביצוע.

אתם גם אלה שיכולים וצריכים לשאול את עצמכם מה, מתוך מה שנותנת הכיתה, הוא מענה אמיתי ומתאים לילד או לילדה האלה – לטווח הקרוב והרחוק. ועד כמה המענה הזה הוא החשוב. מה הוא האתגר שהם מסוגלים לעמוד בו בהצלחה, ואיזה אתגר ידרוש מהם כוחות וויתורים גדולים מדי. איזה אתגר יתן להם תחושת סיפוק והצלחה ודימוי עצמי בריא, ואיזה אתגר יגרום להם לרוץ ללא הרף בנסיון להדביק מישהו אחר – ולהרגיש שהם בעצם לא מתאימים למקום שהם נמצאים בו.

אתם אלה שצריכים ללמד אותם לעשות בחירה מושכלת. להבין שבחירה פירושה ויתור, ובחירה מושכלת פירושה – החלטה מודעת על מה לוותר, בידיעה מה מרוויחים.

ואחרי שעניתם לעצמכם על כל השאלות האלה, בהחלט צריך לדבר עליהן עם הילדים. יש כאלה שיודעים מה הם רוצים, יש כאלה שלא. יש כאלה שלא מבינים את משמעותו של ויתור, ויש כאלה שלא מעריכים נכון כמה זמן יידרש למחוייבויותיהם האחרות. כאן נדרשת הסברה והנחיה של מבוגר.

בסופו של דבר, הבחירה צריכה להיות מוסכמת, ולהיעשות מתוך דיאלוג עם הילדים. כי הדיבור הזה הוא מה שיאפשר לכם להבין מה קורה אתם באמת כשיתחילו, לדעת למה לצפות, לשמוח אתם בטוב ולתמוך בהם בתקופות של משבר.