רחל ארליך

רחל ארליך

שישה טיפוסי מחוננים – Profile of the Gifted and Talented

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
קקטוסים במשתלה

כשגשם בתנו היתה בת ארבע לקחנו אותה לריפוי בעיסוק. אבחון קפדני וכעשרה שבועות של טיפול השאירו אותנו בתחושה שריפוי בעיסוק הוא עניין מבוסס ורציני ושהמטפלת שלה מקצועית ביותר, אבל משהו לא עובד. לא בדיוק שאין תוצאות; זה היה משהו חמקמק יותר. רק כשהתנסינו בשיטת טיפול אחרת הבנו מה הפריע לנו בריפוי בעיסוק. הוא מתאים לילדים רבים, אבל לא התאים לילדה שלנו. כלומר, היא לא התאימה לו.

כי כל שיטת טיפול בנויה על מסגרת תיאורטית: היא בנויה על מחקרים שמצרפים סימנים קטנים לסיפור הגדול הזה. כך היא עושה שוב ושוב, ובסופו של דבר – יש לה כמה סיפורים עיקריים, וכשמגיע ילד היא בודקת לאיזה מהם הוא מתאים ומטפלת בו. זה בהחלט הגיוני לעבוד כך, וזה אכן עובד ברוב המקרים. זה עבד מצוין כמה שנים אחר כך, כשבאנו עם שלג – אצלו ממש ראינו איך השיטה עובדת. הבעיה עם גשם היתה שהסיפור שלה לא היה אף אחד מהסיפורים שהמרפאים בעיסוק הכירו.

Profile of the Gifted and Talented – G.T Betts & M. Neihart

הפוסט הזה עוסק במאמר של בטס ונייהארט, שניתן לקרוא בשלמותו כאן, והמאפיין שישה טיפוסים של מחוננים.

מחוננים, טוענים בטס ונייהארט, נדונים בדרך כלל כקבוצה הומוגנית. אם כבר מחלקים אותם לתת-קבוצות עושים את זה על בסיס יכולותיהם הקוגניטיביות או תחומי  העניין האינטלקטואליים שלהם ולא על בסיס התנהגויות, רגשות וצרכים. את החסר הזה בא המאמר שלהם לפתור: הם מציעים מסגרת תיאורטית לאיפיון שישה טיפוסי מחוננים ומצטיינים כדי שהורים ומורים יוכלו להבין טוב יותר ולהגיב נכון יותר לילדים אלה.

קקטוס קורא עיתון

בפוסט זה אסקור את ששת טיפוסי המחוננים שמציעים בטס ונייהארט ואז אכתוב את מחשבותי ומסקנותי מהמודל שהם מציעים.

1. The Successful

קבוצה זו כוללת את רוב המחוננים, אומרים בטס ונייהארט, ומתארים את מה שאנחנו קוראים לו בדרך כלל "מצטיינים": תלמידים מוכשרים שמבינים כיצד עובדת המערכת ויודעים כיצד להצליח בה. חלקם יעברו את מבחני האיתור ויוגדרו מחוננים, חלקם לא יגיעו לסף הנדרש לתוכניות המחוננים של משרד החינוך – אבל ייכנסו ככל הנראה לתוכניות מצטיינים או לתוכניות ייעודיות לילדים סקרנים. מדובר באותם תלמידים שגורמים למורים ולהורים רבים לחשוב ש"מחוננים מסתדרים לבד" ו"את הכסף שמשקיעים בהם צריך להשקיע במתקשים".
ופעמים רבות הם אכן "מסתדרים לבד". משעמם להם בבית הספר, אבל הציונים הגבוהים שלהם מפצים על השיעמום; חלקם מרגישים צורך להצטיין עד כדי חשש מכשלון, חלקם לומדים להשיג ציונים גבוהים מבלי להתאמץ כלל ומרוצים מהמצב. הוריהם ירצו שיקבלו עוד אתגרים והעשרה – חלקם ישתפו עם זה פעולה, אבל יש כאלה שיעדיפו לשחק במחשב או לקרוא, למגינת לב המבוגרים… וחלקם הם הילדים בעלי ההישגים הגבוהים שיגדלו להיות מבוגרים בעלי הישגים ממוצעים, פשוט משום שמעולם לא למדו להתאמץ וללמוד.

2. The Challenging

אלה המחוננים שהמערכת מתקשה לאתר, משום שאינם מצטיינים בהישגיהם בבית הספר. הם יצירתיים – דבר שמערכות חינוך לא תמיד מעריכות – ונתפסים כעקשנים, סרקסטיים, קוראים תיגר. כמו הקבוצה הראשונה, גם הם סובלים משיעמום, אבל אותם השיעמום מביא לידי תיסכול והתנגחות עם המערכת, עד כדי נשירה מבית הספר והתנהגויות סיכוניות בגיל ההתבגרות.

3. The underground

בשונה מהילדים שמאתגרים את המערכת – המחוננות של ילדי הקבוצה השלישית דווקא ניכרת לעין הורים ומורים, אבל הם בוחרים להסתיר אותה, משום שהם מרגישים שהיא גובה מהם מחיר כבד. הם מבולבלים ולחוצים מהציפיות שהמבוגרים תולים בהם, מרגישים שלא מכירים בצרכיהם ומגיבים ב"דווקאיות". הם מעדיפים להימנע מאתגרים מחשש שמא לא יעמדו בהם ויחד עם זאת עלולים להרגיש אשמה על שאינם עומדים בציפיות.

4. The Dropouts

אלה המחוננים שעזבו את המערכת משום שהרגישו שהיא לא רואה אותם ולא מספקת מענה לצרכיהם. הם כועסים – על המבוגרים, על עצמם, על העולם כולו. יש להם תחומי עניין ועיסוקים משמעותיים מחוץ לבית הספר, הם מרגישים שערכיהם של המבוגרים ותפישת עולמם לא רלוונטיים להם ולא מסוגלים לשלב בין העולמות.

5. The Double-Labeled

יש מחוננים שהם גם-וגם. גם מחוננים וגם בעלי צרכים מיוחדים. אלה יכולים להיות צרכים פיזיולוגיים, רגשיים, לקויות למידה, קשיי תקשורת – וכולם נוספים על המחוננות. לעתים קשה לאתר את המחוננות של ילדים כאלה, משום שהמערכת מתמקדת באיתור צרכיהם המיוחדים ובמתן מענה להם ולא מתפנה לעסוק ביכולתם הקוגניטיבית הגבוהה. זה חבל, כמובן, משום שהיכולת הקוגניטיבית יכולה להיות אחד הכלים המסייעים להם להתמודד עם האתגרים. במקרים אחרים "מתקזזים" המחוננות והצרכים המיוחדים זה עם זה, ונדמה שמדובר בילדים בעלי יכולות בינוניות, על אף שאינם כאלה.

6. The Autonomous Learner

אלה הילדים אשר מבינים היטב את המערכת, אולם בשונה מקבוצה 1 – הם לא משתמשים בהבנה הזו כדי להשיג תוצאות טובות במינימום מאמץ אלא משתמשים בה כדי לייצר לעצמם אפשרויות ולהתקדם אל מעבר למה שהיא מסוגלת לתת. הם עצמאיים, בעלי בטחון עצמי ומסוגלות גבוהה שהם מודעים לה, ולעתים קרובות בעלי כישורים חברתיים ויכולת מנהיגות.

מסקנות כותבי המאמר

שלושה שימושים מייעדים המחברים למאמר:

  1. למידה של הורים ואנשי חינוך על מחוננים, על מחוננות ועל הדרכים לטיפוחה (המאמר מכיל גם המלצות להתנהלות מיטבית עם כל אחד מטיפוסי המחוננים שהוא מתאר – כדאי לקרוא במקור).
  2. למידה של המחוננים על עצמם ועל המחוננות שלהם באופן שיסייע להם ללמוד ולהתנהל טוב יותר בחייהם.
  3. מסגרת תיאורטית למחקרים עתידיים.

המחשבות שלי בעקבות (עוד) קריאה של המאמר

המאמר התפרסם בשנת 1988. מאז שקראתי אותו לראשונה אני חוזרת אליו מדי פעם. הוא מזכיר לי את ההתנסות שלי עם גשם ורוח והריפוי-בעיסוק: אני מכירה ילדים מחוננים שהמאמר מתאר אותם ממש כאילו היו הדגם לאורו נכתב, וילדים מחוננים שאינם אף אחד מהטיפוסים שהוא מתאר. כלומר, הם דומים לטיפוס זה או אחר, אבל הם לא ממש הוא. אולי זה מסביר מדוע אני מתכננת את הפוסט הזה כבר שנה, ורק עכשיו הוא נכתב: החשיבות של המאמר היא בהיותו מסגרת תיאורטית. זו חשיבותו, זו חולשתו.

משקפיים על מאמר

וכמובן, מאז ה1988 תפרסמו עוד מאמרים רבים במדעי החברה. גם כאלה העוסקים במחוננים. ועדיין, המאמר הזה חשוב בעיני, כי הוא מאיר סוגיות שאי אפשר להתעלם מהן כשדנים בטיפוח מחוננים.

ההכללה לא מרגשת אותי. רק קצת תמוהה  בעיני

ככה זה מדעי החברה: צריך לעשות הכללות כדי ללמוד, ומסגרת תיאורטית היא מסגרת תיאורטית – לא פחות ולא יותר. יחד עם זאת, אני מרגישה שהקבוצה הראשונה קצת מוכללת-מדי. אם 90% מהמחוננים הם גם משועממים, גם תלותיים, גם בעלי תפישה עצמית חיובית, גם עצבניים, גם ביקורתיים וגם נמנעים מלקיחת סיכונים – נראה לי שיש פה קבוצה גדולה מדי, שכל עניינה – להגדיר את עניינה – עשרת האחוזים הנותרים, קרי: קבוצות 2-6.

וזה לא שכל המחוננים הם בעלי צרכים מיוחדים או ש"הם חינוך מיוחד, נקודה!" כפי שאני שומעת מדי פעם. אבל 90% מכל אוכלוסיה, כל אוכלוסיה שהיא, לא יכולים להיות קבוצה אחת מתוך שש. אפשר היה לוותר על הגדרתם כקבוצה ולומר – כ-10% מהמחוננים ראויים למבט שני, להתייחסות מיוחדת. זה היה הגיוני יותר.

למעשה, אני חושבת שחלק מהעניין הוא הגדרת ה"מחוננים". בישראל מבדילים מבחני האיתור בין מחוננים למצטיינים – מבחינת האחוז באוכלוסיה, אבל כשאנחנו מדברים על ההבדלים בין שתי האוכלוסיות אנחנו מדברים גם על הבדלים במאפיינים הקוגניטיביים והרגשיים. אבל לא בכל העולם נהוגה הבחנה כזאת בין מחוננים ומצטיינים.

מהי "הצלחה" – בכלל, ושל מחוננים – בפרט?

ההגדרה: "The Successful" טעונה חשיבה נוספת. האם מדובר בהצלחת המערכת שמזהה את הילדים האלה וממלאת בהם את שורות תוכניות הטיפוח? אני מניחה שלא. אז מה הופך ילד מחונן ל"מצליח"? קבלת ציונים גבוהים בבית הספר? קבלה לתוכניות ייחודיות? הצלחה בלימודים אקדמיים? כמה הוא מרוויח לחודש בגיל 50? ואולי הצלחה פירושה יצירה מקורית? או בניית משפחה?… – אני מתקטננת, אני יודעת. אבל כשחברותי – מימי שני-חלפון ושלומית פישר, שמדריכות את כיתות המחוננים במחוז מרכז, העבירו סדנה למנהלי מרכזי מחוננים ולרכזי מסלולי כיתות – שאלת "מה נחשב בעינינו הצלחה של מחוננים" עמדה במוקד הויכוח. הגדרתם של מורי בית הספר היתה שונה, באופן כללי, מהגדרתם של מנהלי מרכזי מחוננים. האם מדובר במטרות שונות של המערכת, או בתפיסות עולם שונות של אנשים? – קשה לדעת, אבל ברור שיש פה שאלה: מהי, באמת, הצלחה?

המאמר מצוין – כרקע כללי לתופעת המחוננות

"הוא בכלל לא מחונן", "אם היא מחוננת אז איך זה ש—" – אלה רק שניים מהמשפטים המתסכלים שאני שומעת בעבודה. כשאני מרימה גבה זה עוד הולך ומשתפר: "את מבינה שהוא לא המחונן הקלאסי".

אין לי עניין עם קלאסיקה. אני לא יודעת מיהו המחונן "הקלאסי" – כנראה הוא זה מההכללה של ה-90%. חשוב לי שיהיה ברור שמחוננים הם בני אדם, והמחוננות היא רק אחד הדברים שמאפיינים אותם – דבר משמעותי, גדול, בעל השלכות רבות בתחומים שונים – ועדיין, רק אחד. לא אומר כמו הפיזיקאי הביתי, ש"אין בעולם שני דברים זהים", אבל קבוצת מחוננות של 15 בנות-עשרה מכילה 15 גוונים של מחוננות. איך אני יודעת? – הייתי מחנכת שלהן.

אז מהבחינה הזו, המאמר חשוב: הוא מעלה מודעות לדברים מפתיעים כמו מחוננים שיש להם לקות למידה, מחוננים שלא מוכנים להתאמץ או להסתכן, ילדים ש"שייכים" לא רק לאגף למחוננים ולמצטיינים אלא גם לנוער-בסיכון. חשוב שמי שרואה את המחוננות ידע את זה, חשוב לא פחות שמי שמטפל בלקויות הלמידה ובנוער-בסיכון ישים לב כשיושבים אצלו מחוננים. למה? – משום שזה עוד מאפיין שלהם, והוא חשוב. לפעמים הוא אבן-נגף, לעתים קרובות יותר הוא עוגן לעזרה – כך או כך, צריך לדעת.

כי בסוף, אנחנו עובדים עם ילדות וילדים. לא עם "טיפוס"

וכדי לעבוד עם ילד באופן מקצועי אנחנו מוכרחים להכיר את המחקר ואת המסגרת התיאורטית, ומוכרחים להיות מסוגלים להניח אותה בצד ולהתבונן בילד עצמו. "ציירת לך ציור", אמרתי פעם למורה של רוח סערה, "אבל אנחנו מדברים עכשיו על הילד, לא על הציור". הציור צריך לעמוד ברקע. אי אפשר בלעדיו: הוא מעלה שאלות, מכוון אותנו להתבונן על עוד התנהגות ולנתח עוד משפט ולעשות את שני אלה ובעוד דרך. ואז אנחנו צריכים לחבר אליו השכל הישר, האינטואיציה, ההיכרות עם הילד עצמו.

ועם כל אלה – לעשות כמיטב יכלתנו.

~~~

אשמח מאד לשמוע מה חשבת על המאמר.

מזהה מי מהטיפוסים?

ואולי לדעתך החלוקה לא נכונה, או לא מדויקת?

האם באמת כדאי לדבר על טיפוסי מחוננים?

אשמח לכל מחשבה ותובנה – פה למטה, בתגובות

~~~

קרדיט לתמונות: klimkin, Pexels from Pixabay

חדרי בריחה ומערכת החינוך

כשהתחיל טרנד חדרי הבריחה בבתי הספר, וקבוצות מורים מלאו תמונות וסיפורי גבורה והצלחה, התמלאתי שמחה רבה ועצב רב גם יחד. שמחה רבה

4 תגובות

  1. אני אתחיל בלהתנצל-לא היה לי כוח לקרוא את המאמר השלם, הסתפקתי במה שאת כתבת. לא מצאתי את שתי המחוננות שלי באף אחת מהקבוצות. אני מניחה שכלפי חוץ הן נראות כמו הקבוצה הראשונה אבל זה ממש לא מדויק. לדעתי לחלוטין ניתן לחלק את הקבוצה הזאת לתתי קבוצות אולי על סמך הישגיהם המאוחרים יותר (המחוננים שאני מכירה למדו ללמוד וגם ההישגים אחרי התיכון שלהם מצויינים-אקדמיים ומנהיגותיים).

    1. למה להתנצל? אם כבר, אני מסמיקה מכמה שאת סומכת עלי שדייקתי (;
      אבל ה"כלפי חוץ" הזה הוא ניסוח כל כך מדויק.
      כתבת שההישגים המאוחרים חשובים. חברה כתבה לי שמחונן שכל מה שהוא עושה זה להצליח בבית הספר זה די מאכזב. חבר אחר אמר לי פעם שמגיע שלב בו אפילו מחוננים חייבים ללמוד, ממש – ללמוד. לא לדבר על זה, לא לעשות כאילו, לא לעקוף – אלא להתאמץ וללמוד. שניהם דיברו על הקבוצה הראשונה הזו, 90% מהמחוננים, שיש בה כל כך הרבה תת-קבוצות.
      אז ההישגים המאוחרים חשובים. הבעיה אתם היא בדיוק זו: שהם מאוחרים. הם לא מסייעים למורה בביה"ס היסודי להבין מיהו הילד שעומד לפניו.
      ואחרי הבעיה, חוזרת ומסכימה אתך. כשמכירים מקרוב, "המחוננות" מתפרקת בקלות רבה יותר לתכונות ויכולות וצרכים קטנים שמאפשרים פילוח נוסף, אחר, אולי נכון יותר.

  2. תשמעי, לקרוא אותך לפעמים מרגיש כמו לנעול נעליים למרבה רגליים שקופץ. מאתגר אבל מעניין.
    המאמר מעניין, תקצירו לפחות. תגובותיך עוד יותר.
    ההתייחס לפז"מ הקצר שלי בהוראת מחוננין, אני חייבת להסכים איתך.
    לא שחישבתי אחוזים חלילה, אבל ניתקלתי בשלל התגובות שציינת, בספיקת ידיים ובאנחות יאוש, תמהון, שמחה והתפעלות ממורי מחוננים במוסד, ובעיקר מחוסר הבנת העומד מולם. לפעמים שכחו האנשים שכן, זה מחונן אבל גם איש קטן. ילד אפילו.
    ולמה ההקדמה, כי הגעתי לדברים דרך הבלוג שלך בו הפנית גם לראיון איתך, ולעוד משהו ולכאן.

    1. איריס,
      לנעול נעליים למרבה רגליים שקפוץ. החלטתי שזו מחמאה! יתרה מזאת, לפעמים זה ממש יכול לתאר אותי כשאני מנסה להשתלט על מה שרץ שם בפנים.

      איש קטן, ילד אפילו.
      כן.
      המחוננים שלך בשלב המעבר הזה, בין ילדים לאנשים קטנים לאנשים גדולים. המחוננות היא רכיב אחד בזהות שלהם. רכיב גדול ודומיננטי ומשמעותי ועדיין אחד. האיזון הזה מבלבל אותם ואותנו. אלא שאנחנו (המורים, ההורים) צריכים להיות המבוגרים האחראיים בסיפור…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן