רחל ארליך

רחל ארליך

למידה מרחוק בימי קורונה – דוגמאות מהשטח (1): לימודי העשרה

שני פוסטים כתבתי בשבוע שעבר על למידה מרחוק: באחד עסקתי בפדגוגיה של שיעור סינכרוני, ובשני הצעתי דרכים לשימוש בווסטאפ לצורך למידה. הכנת חומרים כאלה הם חלק מעבודת ההדרכה שלי במשרד החינוך. חלק אחר בעבודה הוא מה שאני קוראת לו "ריגול תעשייתי": לשמוע מה קורה אצל אחרים, ולספר למי שאני פוגשת. השראה, קוראים לזה.

אז הנה,

ממצאי הריגול, חלק א: למידת העשרה – מרחוק

בפוסט הזה אתאר מוקאתון וערב לימוד שבועי של מחוננים בלילה, שמתרחש זה השבוע הרביעי. בחלק ב' אתאר למידה שהיא חלק מהרצף הבית ספרי, אבל מותאמת ללמידה מהבית, כי זה מה שיש עכשיו. אלה דוגמאות בודדות מתוך הרבה סיפורים שנחשפתי אליהם מאז התבייתה הלמידה, ובכולם חשיבה פדגוגית, נכונות לשינוי וללמידה, ומעבר פרדיגמה מ"הוראה" ל"למידה".

ומאחר שהימים עמוסים, אני חורגת ממנהגי ומתחילה דווקא ב

פינת התכל'ס:

מה צריך כדי שלמידה כזאת, מרחוק, תצליח?

  • מטרות ברורות. ללמידה מרחוק יש סיבות טובות (המורים צריכים להוכיח עשיה, הורים צריכים תעסוקה לילדים), אבל סיבות אינן מטרות. הלמידה מרחוק מחייבת את המורים לדעת מה הם רוצים להשיג ובאיזה סדר (כאן נראה למידה עצמאית, הרחבת דעת, תחושת שייכות).
  • לו"ז ידוע מראש. מתי מתחילה הלמידה, מה היא מחייבת, מתי נפגשים ולצורך מה, האם יש דרישה לתוצר. זה לא אומר שמסלול הלמידה מוכתב מראש, אלא שהנקודות בהן קורה משהו ידועות ומאפשרות היערכות מתאימה.
  • מגוון ובחירה לתלמידים ואוטונומיה למורים. חלק מהקסם של למידה מרחוק הוא שבירת המסגרת – מקום, זמן, מקורות מידע, לומדים-עמיתים, מנחים – כל אלה מאפשרים גיוון. אין שום סיבה לוותר עליהם. השיחרור הוא חלק מהעניין, והוא אפשרי רק כאשר יש מטרות ולו"ז ברורים דיים.
  • לא הכרחי, אבל רצוי מאד: ראיה מערכתית. קשה מאד לנהל למידה כזאת לבד, משום שאחת הבעיות בלמידה מרחוק היא הצפה במחוייבויות. כשיש ראיה מערכתית קל יותר לאגם משאבים ולווסת את המחוייבויות והעומס של התלמידים והמורים כאחד.

ועכשיו, שיש צ'קליסט, אפשר לקרוא וללמוד איך זה קרה בפועל.

כפר הנוער מאיר שפיה

תמר לביא היא הרכזת הפדגוגית של חטיבת הביניים בבית הספר מאיר שפיה. כשנודע לה שהוסיפו שלושה ימי למידה לפני פסח היא הרגישה שהלמידה "המסודרת" מרחוק מיצתה את עצמה, ומוכרחים לעשות משהו אחר. בהתחלה חשבה על חדרי בריחה, אבל הבינה שהכנת חדרי בריחה פירושה – המון עבודה לצוות. חשבה וחשבה, והחליטה:

מוקאתון

רגע הסבר, למי שעולם הלמידה המקוונת פגש אותם יחד עם תמונתו של נגיף הקורונה: מוק – MOOC – הוא ראשי תיבות של Massive Open Online Course. לפני מספר שנים זו היתה החדשה המרעישה של עולם האקדמיה (למה שלא כל סטודנט בכל מקום בעולם יוכל להוציא תואר בכל אוניברסיטה נחשקת, בלי לזהם את האויר בטיסה?). האחוז הנמוך של מסיימי הקורסים, שלא לומר תואר, קצת הפחית מההילה, אבל המוקים לא נעלמו. משרד החינוך החל לפני מספר שנים בתוכנית How2Mooc, במסגרתה לומדים תלמידים קורס אקדמי מקוון במודל של "נבחרת" – הם מסייעים זה לזה בלמידה, בהנחיית מורה. ואז הוצע רעיון המוקאתון: למידת מוק בסגנון האקתון – אירוע למידה מרתוני, במסגרתו לומדים קורס קצר "בנשימה אחת".

ובחזרה לתמר.
ביום שני, היא מספרת, התיישבה והתחילה לחפש מוקים ברשת. בהתייעצות עם הצוות הבינו שמחפשים מוקים שהזמן המוגדר להם הוא שעתיים-שלוש, כך שיום לימודים בן שש שעות יספיק להתנעה, ללמידה וליצירת תוצר. עוד שיקול בבחירת הקורסים היה שפה: רובם בעברית, אבל נבחרו גם קורס ברוסית וקורס בערבית, בהתאמה להרכב תלמידי החטיבה.

השלב הבא היה הקמת אתר מרכז שבו תתנהל הלמידה, בו יהיו כל הקישורים החשובים ואליו יועלו תוצרי הלמידה.

ביום המוקאתון עצמו היתה תמר החמ"ל. היא פתרה בעיות טכניות, נכנסה לכל המפגשים, עקבה אחרי קבוצות הווטסאפ – בקיצור, וידאה שהכל עובד. בתום היום העלתה את כל התוצרים לאתר ודאגה למפגשי הצגת תוצרים – כל כיתה לבד.

הלמידה

ביום שלישי ב-10:00 הוצגו הקורסים לצוות המורים, ותואמו מובילי למידה. ב-12:00 הציגו המחנכים את הקורסים לתלמידים, ואלה נרשמו לקורס – כל אחד לפי בחירתו.

ההזנקה נקבעה ליום רביעי ב-10:00: כל מוביל פתח בשיחת הסבר עם הקבוצה שלו, ושלח אותם לעבוד. בעקרון, כל תלמיד למד את המוק לבד; קבוצת ווטסאפ ייעודית נפתחה לכל קורס, ושם התנהלו שיחות, התייעצויות, שאלות ובקשות. כעבור שלוש שעות של למידה נפגשו לזום נוסף, והתלמידים התחילו לעבוד יחד על התוצרים. שעת הסיום נקבעה ל-16:00, אבל היו קבוצות שהמשיכו ועבדו אל תוך הלילה.

ביום חמישי הוצגו התוצרים בכיתות.

המורים

למעלה מעשרים מורים השתתפו במוקאתון, והם אלה שבחרו בסופו של דבר אילו קורסים להנחות. רובם הינחו קורסים שלא קשורים לתחומי הדעת שלהם. תמר ביקשה מהם לא ללמוד את הקורסים מראש, אלא להיפך: ללמוד עם התלמידים. אתם לא צריכים להיות מומחי התוכן, הסבירה, אלא מנחי למידה. לא בכל הקורסים זה עבד באותה המידה בשלב הלמידה, היא מודה כשאני שואלת, אבל מתארת את המורה שתלמיד שאל אותו שאלה והוא ענה – רגע, עוד לא הגעתי לשלב הזה של הקורס… אבל בשלב יצירת התוצר הקבוצתי זה עבד נהדר: המורים ממש צעדו אחורה ונתנו לתלמידים לעבוד לבד.

וזה אולי הדבר שהכי בלט לי לעין כשנכנסתי לאתר לראות את התוצרים. הם כל כך שונים זה מזה, ברמה ובסגנון. ברור שהיה לתלמידים חופש פעולה, והם ניצלו אותו היטב.

התלמידים

שאלתי את תמר האם ההשתתפות היתה חובה. כן, היא אמרה, אבל לא רדפנו אחרי מי שלא השתתף. בפועל השתתפו קרוב ל-70% מתלמידי החטיבה – לא רע, היא אומרת, בהתחשב במה שרואים בבית הספר מאז החלה הלמידה מרחוק. מרגשים במיוחד היו התלמידים שעד כה לא שיתפו פעולה עם הלמידה המקוונת בכלל, ודווקא האפשרות ללמוד מה שרוצים, משהו שאיננו מתוכנית הלימודים, משך אותם פנימה.

בסוף השיחה אני שואלת את תמר על ההסטוריה שלה במערכת. היא הגיעה לחינוך לפני שבע שנים, היישר מעולם המחקר החקלאי. כיום היא בעיקר מחנכת, ורכזת פדגוגית, מלמדת מעט לימודי סביבה ואשכול הומניסטיקה בגישת חקר – לא מקצועות שיש להם תוכנית לימודים מוגדרת, אלא כאלה שצוות המורים בונה ויש בהם פחות הוראה של מורים ויותר חשיבה ולמידה של תלמידים.
מי שנותנת לה רוח גבית לכל העשיה הפדגוגית הזו היא אורלי מנס, מנהלת חטיבת הביניים. אפשר להבין כיצד הנכונות לשבור את הלמידה הדיסציפלינרית ולתת האפשרות ללמידה עצמאית ולחקר בשגרה ביססו מצע טוב למוקאתון בימי משבר.

ממליצה להיכנס לאתר המוקאתון, להתרשם ממגוון הקורסים שהוצעו לתלמידים, מהלו"ז המדוקדק וכמובן – מהתוצרים.

במרכזי מחוננים לומדים התלמידים פעם בשבוע. זה לא אומר שהמרכזים ריקים בימים אחרים; להיפך, זה אומר שבכל יום יש במרכזי המחוננים בית ספר חדש, מיוחד, עם הרכב תלמידים ומורים חד-שבועי. במציאות המורכבת הזו יזמו מנהלי מרכזי המחוננים בשוהם וביבנה את מה שהפך להיות שיתוף פעולה של מרכזי מחוננים בפרישה ארצית:

מחוננים בלילה

מבחינתי זה התחיל ב-13.3.20, בשעה 11:43. בווטסאפ שלי הפציעה הודעה מרחלי ארזי, מנהלת מרכז המחוננים "רבדים" בשוהם. ההודעה כללה קישור לקבוצת ווטסאפ, ו"למה שלא תצטרפי?" ביררתי בעדינות במה מדובר. "זה הצוות שלי ושל אבינועם", הסבירה, "ומנהלים אחרים גם בעניין". אבינועם לוין הוא מנהל מרכז המחוננים "ביסמארט" ביבנה, ורכז תוכניות המצטיינים של "רבדים". רחלי ואבינועם חולמים על מיזם של למידה מרחוק עם מרכזים נוספים לפחות מאז שאני מכירה אותם; הקורונה רק הרימה להם להנחתה.

אליהם הצטרפו גם אתי אברמוביץ, מנהלת "אפיקים" בגוש עציון; דנה פוקס, מנהלת "קדים" בדימונה; יוספה קטן, מנהלת "דעת" במטה בנימין; אלון לוי, מנהל המרכז במכללה האקדמית כנרת; וקרן שיליאן, מנהלת "חלו"ם" ברמלה.

הערב הראשון התארגן במהירות ונתן כיוון ומסגרת להמשך. הוחלט על הדגם הבא:

מגוון מורים התגייסו לאירוע. מרכזי המחוננים עובדים בשגרה עם צוות מורים שחלקם עובדי משרד החינוך וחלקם מורים עצמאיים. מורי משרד החינוך חייבים לעבוד מאז ההסכם שחתמו ארגוני המורים עם האוצר, אבל חלק גדול מהמורים העצמאיים הוצאו לחל"ת. זה לא מנע ממורים רבים להעביר סדנה בהתנדבות.

בערב הראשון נכחו כ-600 תלמידים ב-12 סדנאות. הערב הותיר טעם של "עוד", ועם האוכל, כידוע, בא התיאבון. בשבועות הבאים הוכפל מספר המשתתפים.

בין הערב הראשון לשני הופקו לקחים:

  • מנהלים ממרכזי מחוננים נוספים גייסו מורים והצטרפו לחגיגת הלמידה. משמחת במיוחד היתה הצטרפות מרכזים מהמגזר הערבי: המנהל הראשון שהרים את הכפפה היה עבדאלרחמן זידאני מהמרכז בטמרה. החל מהשבוע השני הוצעו קורסים בשפה הערבית וכן תורגמו ההזמנות ללמידים וטפסי המשוב.
  • נבנתה מערכת תמיכה פדגוגית וטכנית. ההדרכה הפדגוגית נועדה למורים שיודעים להכין שיעור טוב למחוננים, אבל לא בהכרח יודעים לתרגם אותו לשיעור מקוון. את העקרונות שלה "תרגמתי" לפוסט שעסק בהיבטים פדגוגיים של הוראה מרחוק. במקביל ניתנו הדרכות לשימוש בתוכנת ZOOM. המורים באו ברצון, ושוב ושוב ראינו את נחיצותן של ההדרכות משני הסוגים. מערכת ההדרכה פעלה בעברית ובערבית, בהתאם לצורך.
  • נעשה פילוח של גילאי התלמידים, מה שהשפיע על שיבוץ מרצים וסדנאות לשבועות הבאים.
  • הגידול המספרי בשבועות הבאים יצר צרכים טכנולוגיים, וצורך לאזן בין סביבה נוחה ומקצועית לבין הרצון להתמקד בעשיה הפדגוגית. כמובן, יש לזכור גם שכל העשיה הזו מתרחשת ללא תקציב ייעודי.

בנוסף, התארגנה בחסות המיזם הרצאה של אלין קשטכר, האחראית על מערך הייעוץ באגף. ההרצאה היתה מיועדת להורים למחוננים ועסקה במחוננים בכלל ובימי קורונה בפרט.

מחר (6.4.20) יתקיים המפגש הרביעי, ומתחילים לחשוב על היום שאחרי חג הפסח

צוות ההיגוי שואל הרבה שאלות, פדגוגיות וטכנולוגיות כאחד. זה מצוין: הידיעה שמתכוונים להמשיך ממריצה את הלמידה ואת הסקת המסקנות.

ומה הלאה?

זו, כמובן, השאלה הגדולה.

מה יעשה משרד החינוך ביום שאחרי הפסח?

האם תישמר האוטונומיה היחסית שיש היום לבתי הספר בלמידה מרחוק?

האם תהיה הנחיה "לסיים את השנה כפי שתוכנן" (כלומר, ללמד המון שיעורים פרונטליים כדי "להספיק את החומר") או שתהיה מסגרת שמאפשרת מגוון ושיקול דעת?

ויותר חשוב – מה יקרה ביום שאחרי הקורונה? האם יוזמות כאלה יהפכו להיות חלק מהחשיבה השגרתית גם במקומות בהם עסוקים ב"לגמור את החודש" יותר מאשר בפדגוגיה?

אני לא יודעת אם מערכת החינוך תשכיל להפיק טובות מהתקופה הזו כשיחזרו ימי השגרה, אבל במרכזי המחוננים ובמאיר שפיה אין לי ספק שיפיקו. המנהלים והמורים שהתנסו עכשיו בשיתוף הפעולה, והתלמידים שטעמו אותו, לא יוותרו על המשך החוויה. סביר להניח שהמיזמים ישתנו, אבל ההבנה שאפשר לשבור את גבולות הגיאוגרפיה ושכבת הגיל כבר כאן.

כתבו עליו בעיתון. או בויקיפדיה

– אי אפשר לסמוך על מה שכתוב בויקיפדיה, כותבים אותה אנשים – אמרה א' בשיעור הסטוריה. המילה "אנשים", שהיתה טעונה בכל הבוז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן