רחל ארליך

רחל ארליך

לימוד מיומנות: תובנות מהשתלמות מורים על למידה של ילדים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
אמן קרמיקה עובד על אבניים

"אמילי", היה רשום על הלוח בגדול.

חשבתי שזו שארית משיעור קודם. אבל הסתבר שלא.

"אני – מה יוצא לי מזה?", פתח המרצה,  "אי אפשר לבקש היום מהתלמידים ללמוד משהו, אם אין לנו תשובה אמיתית לשאלה – מה יוצא להם מזה".

אני לומדת הרבה, אבל הפעם למדתי כדי שיצא לי מזה משהו. שלושה קורסים, שמרכיבים יחד 30 שעות לגמול השתלמות. אני חייבת לקחת קורס במיומנויות הדרכה, והקורסים הקצרים והווירטואליים נראו לי כדרך הנוחה (והפחות-משמימה). ואולי, חשבתי, אפילו אלמד שם משהו חדש. זה יהיה כיף אמיתי.

אז קראתי כמה דברים טובים, שמעתי כמה דברים טובים, ובפוסט הזה אני מבקשת לעשות רפלקציה על שלושת הקורסים ביחד: על תהליך הלמידה שלי בהם, ובעיקר – על מה שאני יכולה להסיק ממנו (או לא) על הוראה בבתי הספר.

קורסי מיקרוקרדיטציה: המלך מת, תחי המלכה החדשה

ההגיון מאחורי הקורסים הקצרים שלקחתי הוא שלומדים בהם כשירות. במלים אחרות: תם עידן הידע, תחי המיומנות!

על שאלת הידע-או-מיומנות יש לי הרבה מה להגיד. אם לומר את האמת, כבר אמרתי את זה בפוסט על מה שצריך ללמוד בעולם משתנה, והתייחסתי לזה מהיבט אחר בפוסט על רלוונטיות בהוראה. אבל אין דומים ההגיגים שלפני ההתנסות לאלה שאחריה: ההתנסות גרמה לי לחשוב פעם נוספת, ומהבחינה הזאת לפחות, הם היו הצלחה מסחררת.

כל זה לא אומר ששיניתי את דעתי על עצם ההתמקדות במיומנויות ללא ידע ממשי. אבל לכל מורה יש מיומנויות שהוא רוצה להנחיל במהלך הוראתו, והקורסים היו מודל מצוין לדרך שבה יש לעשות את זה.

איך לומדים בקורסי המיקרו?

  • מבוא – סרטון סימולציה מציף את האתגר שהמורה (או המדריכה) מתמודדת איתו
  • לומדים את המיומנות (כי בכל זאת צריך לדעת עליה משהו), באמצעות טקסט או לומדה
  • הלומדים מתכננים פעילות מתאימה של הוראה או הדרכה
  • מיישמים את הפעילות שתוכננה, ומתעדים את היישום
  • כותבים רפלקציה על התהליך (התכנון, היישום ותוצאותיו)

וממש כמו הקורסים שאני לקחתי, יש קורסים רבים למורים, שעובדים על למידת מיומנות במבנה דומה.

מבנה הלמידה

המבנה מצוין ומתאים למטרה

המבנה משרת היטב את מטרת הקורס (מיומנות!). הוא ברור, מובנה כך שבכל שלב יודע הלומד היכן הוא נמצא בסרגל ההתקדמות של הקורס. היישום והרפלקציה בעקבותיו הם חלק מהלמידה. והנה התובנה הראשונה: ההתנסות וההערכה הן חלק מובנה בתהליך למידה, ולא סופו של תהליך.

ומה קורה בבית הספר?

לרוב, הערכה היא סוף תהליך. כך, לפחות, חווים אותה התלמידים, גם אם המורים חושבים שהיא נקודה אחת בתוך הרצף. וזה לא משנה אם מדובר בהערכה "מסורתית" (מבחן) או בהערכה "חלופית" – בשני המקרים היא מסכמת תהליך.

נקודה למחשבה: מה עושים כדי שתהיה המשכיות להערכה?

אפשר לבקש מהתלמידים תיקון לתוצר שהגישו, אפשר לערוך אתם שיחה על המסקנות העולות ממנו. בעיקר חשוב לדבר על איך ילמדו מעתה והלאה: מה בלמידה הוכיח את עצמו, מה צריך להיות אחרת. (וגם לקבוע לו"ז מסודר, ומישהו שיעזור להם ליישם את השינוי, אבל זה כבר קשור לפוסט אחר).

ספר בישול, כלי בישול וירקות על השולחן

שלבי הלמידה

שלבי הלמידה ידועים מראש

הקורס היה מובנה וחלקיו ידועים מראש. זה הופך את הלמידה לצפויה ונוחה.

סרגל התקדמות מלווה את הלומד, ובכל דף ניתן למצוא את "שביל פירורי הלחם" שמזכיר לו מה היה, מה כבר עשה והיכן הוא נמצא כעת. קל גם לראות כמה ומה עוד נשאר ללמוד עד לסיום הקורס.

ומה קורה בבית הספר?

האם תלמידים פוגשים למידה כל כך מסודרת ומובנית?

נראה לי שהם פוגשים, במקרה הטוב, שניים מתוך ארבעת השלבים: תכנון ויישום, או יישום ותיעוד. לעתים – רפלקציה, שהיא עניין שנוא ובלתי מובן (כך, לפחות, אני שומעת, מתלמידים ומורים כאחד).

נקודה למחשבה: הצגת שלבי הלמידה – אבל רק לפעמים

המודל הזה מתאים מאד לרכישת מיומנות, אבל בבית הספר יש גם למידה של ידע, וטוב שכך. השאלה היא האם זה מעשי, והאם כדאי, לנהל את הלמידה הבית-ספרית באופן מובנה וגלוי.

אני חושבת שזה מעשי, ואפילו כדאי – פעם או פעמיים בשנה, לא יותר. למה לא יותר, אם זה מוצלח? – משום שיש יותר מאשר דרך אחת נכונה להוראה, והקניית מיומנויות, כמו כל למידה אחרת, מצריכה גיוון.

תכנון, יישום ותיעוד

שלב אחד שהוא שלושה

כמובן, יש קשר בין שלושת השלבים. מתן המקום והזמן המוגדר לכל אחד מהם מעלה את הסיכוי ששלושתם יתקיימו.

בקורסי המיקרו מלוות הנחיות מדוקדקות כל אחד מהשלבים, כולל הנחיות טכניות ומחוון להערכה. חלק מההנחיות קשיחות: באחד הקורסים נדרש תיעוד באמצעות צילום או הקלטת-שמע בלבד. באחרים ניתנה אפשרות לתיעוד בכתב, ובלבד שיהיה מפורט מאד.

ומה קורה בבית הספר?

יש תלמידים שלא טובים בתכנון או בתיעוד. ההוראות חשובות להם, וגם ההתעקשות של המורה על ביצוען מוצדקת – פעם, פעמיים, ולא יותר.

פה צריכה להיות גמישות של המורה, כראוי לכתה: אם הילד מסתדר אחרת, ומה שהוא עושה טוב, ועובד, ואין בו כשלים להמשך הדרך – יש להניח לו לעבוד כרצונו. אם יש כשל בדרך שלו, אני מצפה מהמורה לאתר אותו ולהסביר ולהקנות דרך נכונה.

נקודה למחשבה: הנחיות – כמה לתת, כמה לחייב?

בקורס הראשון הרגשתי שההנחיות המדוקדקות הן רעיון מצוין. בשני זה היה נסבל, בשלישי מעצבן. הרגשתי את החוויה שהמחוננים מספרים עליה – המורה אומרת שוב, ושוב, ושוב, ואני הבנתי כבר בפעם הראשונה… איך אפשר לפתור את זה? – ניתן להפנות את הלומד לעזרה "במקרה הצורך". זה אפשרי גם בכתה, כמובן. לא כל תלמיד צריך קביים.

ומה עם התלמיד שאין לו סבלנות לקרוא הוראות, ולכן הוא עובד פחות טוב? – תנו לו ללמוד מהנסיון הרע: אם לא עמד בכל הדרישות, משום שלא קרא את הוראות – דאגו שלא יקבל את מלוא הנקודות.נסיון מרגיז הוא מורה מעולה.

משקל, מודדים כריך

רפלקציה

נדמה שזו אחת המלים הפחות-אהודות בבית הספר. מורים מבקשים "רפלקציה" ולא לגמרי יודעים מה הכוונה, והתלמידים -לא כל שכן. כאן אני רוצה לומר – שאפו למפתחי הקורסים על ההוראות הברורות והמובנות. אם יש לכם רעיון איך עושים את זה טוב בכתה, ספרו לי. אני צריכה כאלה.

הערכת עמיתים

הציון נקבע על ידי עמיתים

התקדמות וביצוע כל המטלות (40%) ועל הערכת עמיתים, שכוללת ציון על הגשה המתאימה לדרישות (20%) ועוד סעיפים רבים של העברת ביצועים. כל לומד בודק שלוש עבודות של לומדים אחרים.

זה תהליך יעיל משלוש בחינות:

  • הוא זול (לא צריך מנחה שיבדוק עבודות)
  • הוא מראה ללומד אפשרויות נוספות ליישום הכשירות שנלמדה (ובכך למעשה מהווה שלב למידה נוסף של אותו רעיון מזוויות אחרות)
  • הוא מחייב את הלומד להתעמק בכשירות, על מנת להעריך אחרים

ומה קורה בבית הספר?

נתקלתי מספר פעמים ב"משוב עמיתים" – תהליך בו מגיבים תלמידים לביצוע של חבר – אבל בדרך כלל מדובר בתהליך-אמצע, לא בהערכה של ממש, כזו שתיכנס לציון.

ואולי אין בכך צורך? אולי הערכת עמיתים מתאימה באמת לקורס למבוגרים, ולא לתלמידים בית הספר?

שאלה טובה.הצד השני הוא שמשוב עמיתים הוא הזדמנות מצוינת לתרגל מתן משוב וקבלתו – מיומנות חשובה בפני עצמה.

בכל מקרה, אם מחליטים לעשות הערכת עמיתים בבית הספר – יש צורך במחוון ברור מאד, וביותר מהערכה אחת.

קורסים בהתאמה אישית

כמה "אישית" ההתאמה?

משרד החינוך ומט"ח הגדירו את הקורסים כ"קורסים בהתאמה אישית". ההתאמה האישית הזאת קיימת במובן זה, שבמקום ללמוד קורס בן 30 שעות, רשאי המורה להרכיב לו 30 שעות באופן מודולרי. אבל בתוך הקורסים אין "התאמה אישית". יש בחירה מועטה למדי, בעיקר בדרך התיעוד (דרך אחת מתוך שתיים או שלוש אפשריות).

ומה קורה בבית הספר?

לא מספיק בחירה, לא מספיק התאמה, לא מספיק מודולריות. ולא כי אי אפשר. ברוב המקצועות, ברוב הנושאים, ניתן לקיים מודולריות. זה סודה של כתה הטרוגנית: לא כל התלמידים צריכים לעשות אותו דבר כל הזמן.
זה לא אומר שנפטור תלמידים מידע או מיומנות בסיסיים. זה אומר רק שבצד מה שהחלטנו שחייבים, יש רכיבים לבחירה.

נקודה למחשבה: חשיבותה של בחירה בתהליך הלמידה ברורה.

צריך רק להקפיד לאפשר כזאת.

לסיכום,

למידה של מבוגרים לא יכולה להיות מודל "העתק-הדבק" ללמידה של ילדים, אבל בהחלט יש מה ללמוד ממנה. מההתנסות שלי בקורסי המיקרוקרדיטציה אני לוקחת אתי
    • הקפדה על מבנה מסודר, ברור ומותאם למטרות הלמידה
    • מתן מקום להערכה תוך כדי הלמידה, ולא רק בסופה
    • הנחיית תלמידים בעבודה מסודרת, מוגדרת וברורה
    • הצבת שאלות ברורות שילוו כתיבת רפלקציה
    • הבחנה בין משוב-עמיתים להערכת-עמיתים, ותהיה, איזה מהם מתאים לתלמידים
    • וגם שלוש כשירויות חדשות, של הדרכה הפוכה, מתן משובוהדרכה רפלקטיבית

היה שווה.

~~~

קרדיט לתמונות: אתר pixabay – תמונות של huntlh, Bru-nO, stevepb

2 תגובות

  1. אהבתי מאוד את הפוסט הזה. קודם כל מפני שממש מעניין לשמוע על חוויות של תלמידה כשהתלמידה היא מורה. ושנית, כי היו בו עוד דברים שמצאו חן בעיניי:
    * שהיית מוכנה לחשיבה מחודשת על קונספט שהיה לך – הקניית מיומנויות. כל הכבוד, זה לא מובן מאליו.
    * מפני שהסברת כל כך טוב את מבנה הקורס.
    * בגלל הרפלקציה שלך (נדמה לי שזה מה שזה, אבל אני לא בטוחה כי אני לא באמת מהתחום): איך שניתחת כל חלק של הקורס, חילקת את הניתוח ל-3, ואפילו מהבחינה הטכנית – שהעמדת את מה שקורה בקורס מול מה שקורה בכיתה.
    * וכמו תמיד, אני אוהבת את הנקודות שבהן רואים לך את הכנות: "אם יש לכם רעיון איך עושים את זה טוב בכתה, ספרו לי. אני צריכה כאלה."

    אני לא יודעת אם הפוסט הזה הוא חלק מהמחויבות של הקורס, אבל אני הייתי נותנת לך עליו ציון מצטיין + בונוס 🙂

    1. האמת שזה ממש מעניין לי, כמורה, להסתכל על למידה מזווית של תלמידה.
      ולכאלה מחמאות – אני בטח לא יכולה להתנגד…
      החשיבה על הקונספט – לנגד עיני עומדת מורה ותיקה, שסיפרה, זמן-מה אחרי שהתחיל אצלנו מסלול מב"ר, על התובנות שלה: היא סיפרה שכל חייה לימדה בדרך בה לימדו אותה ללמד, וזה עבד, עד השנים האחרונות. וכשבאה מדריכת המב"ר עם דרך אחרת, היא אמרה לעצמה: למה לא לנסות? – ועבד, עבד יופי. ובכן, היא היתה שלוש או ארבע שנים לפני פנסיה, והעמידה בצד את כל מה שידעה, וניסתה. ואני – למדתי ממנה הרבה דברים, אבל גם את זה: את הנכונות לבחון קונספט.
      הרפלקציה – איזה כיף שאת כותבת! לקח לי המון זמן לפצח לעצמי איך זה צריך להיראות.
      ותודה שאת מעלה לי את הממוצע בבונוס (:

      אגב, כבר אמרתי לך שכיף שאת קוראת אותי בדיליי? כי יום אחרי שהגבת, בשיחה אחרת, צץ לי הפוסט הזה בתור גודמא, וברור לי שזו התגובה שלך שהקימה אותו לתחיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן