רחל ארליך

רחל ארליך

סוכות: החג שמתרגל לי את שריר הגמישות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

ליל חג.

נרות דולקים, שולחן ערוך לסעודה (עם חברים, כבר שנים אותם חברים בליל  החג הזה, זו מסורת), מתכנסים לקידוש.

הכל כרגיל, כאילו, אבל אחרת:

כי השולחן זז – ממקומו הרגיל בפינת האוכל אל הסוכה.
~~~

נו, באמת. מי שישמע. השולחן נע צפונה כמו פרש בשחמט: מטר אחד ימינה, שני מטרים קדימה. וירד מדרגה אחת, מהבית אל המרפסת. כל כך נוח, כל כך פשוט.

יכול להיות שזה מאט אותי במטבח, משנה לי סדרי חיים?

ובכן, זה לא, אבל זה כן.

שני חגים הופכים אותי לאיטית מהרגיל

החג הראשון הוא פסח.

אין לי בעיה לבשל לפסח: יש שפע מתכונים, אין לי בעיה להסתדר שבוע בלי דגנים ואפילו בלי קטניות, העוגות יוצאות מצוינות, תודה. הבעיה היא כלי המטבח וסדרם.

אמא שלי היתה מכינה פאי תפוחים ופאי תותים, שאף אחד לא יכול היה להתחרות בהם. בתבנית בצבע תכלת-ירקרק (שאין לי מושג אצל מי מאחי ואחיותי היא נמצאת היום), בצק חלומי, מילוי מדויק. ספר הבישול שלה נמצא אצלי, ומתכון הפאי שם – אפשר לראות מהכתמים בתמונה שהוא היה מחביבי הקהל… ותאמינו לי שניסיתי, ולא יצא אותו דבר. כי יש משהו בתבנית ובתנור (ואולי גם במים של כפר פינס שהיו ידועים כטובים במיוחד) שאני לא מצליחה לשחזר.

תמונה מספר הבישול הישן של אמא

אז אני מרגישה שמרק העוף של פסח שונה מהרגיל, ואפילו החביתה יוצאת קצת אחרת. כי הכלים.

ועוד לא דיברנו על הסדר. לא משנה מה עשיתי – החלפתי את כל הארונות במטבח כך שבכל מקום נמצאים אותם כלים כמו כל השנה, או ששמתי ארון מיוחד ונוח – אני לא מוצאת במהירות את מה שאני רוצה. היד, שיודעת לפתוח מגירה ולהוציא מה שצריך, מתמהמהת, מהססת. זה שם, אבל זה לא זה. לא בדיוק.

החג השני הוא סוכות.

הכלים – אותם כלים, שום דבר לא שינה מקום. אבל המקום השתנה. זה לא עוד 2-3 צעדים, זה משהו באויר.

כי בפינת האוכל שלנו יש מקומות קבועים. חוץ מהמקום של האיש, שהוא שלו (והילדים לא יושבים בו), שאר המקומות הם בסך הכל העדפות שנוצרו עם השנים. כשבאים אורחים – זה משתנה, בקלות רבה, וכשיושבים לצורך שאינו סעודה חגיגית – בכלל אין משמעות להרגלים האלה.

אבל בסוכות זו סעודה חגיגית. והכיוון של הסוכה שונה, השולחן ניצב במאונך למיקומו בפינת האוכל. בקיצור, מדי שנה מזיזים לי את הגבינה.

מה שכמובן מחייב אותי לעצור ולהיזכר בקטע האלמותי הזה:

אז זה בסדר שמזיזים לי, שלא יהיו אי-הבנות. רק אומרת – זה זז, ושמתי לב שכך.

למה חשוב לתרגל גמישות?

נראה לי ששלדון נותן תשובה טובה אחת: כי לא ניתן לחיות בחברה ללא מידה מסוימת של גמישות. חיים בחברה, כל חברה, מחייבים קצת תזוזה וגמישות שיאפשרו את הקיום המשותף.

אבל גמישות היא עניין חשוב עוד לפני המימד החברתי. כי החיים – חיים, והם אוהבים לשנות ולהשתנות.

זה מתחיל בדברים הקטנים: יש דרך קבועה לבית הספר או לעבודה, ופתאום – פקק, או כבש שנחסם. חד-פעמית או לתקופה קצרה. וצריך להתרגל לדרך חדשה, שיש לה התנהגויות משלה. ולפעמים זה עובד חדש במכולת השכונתית, שלא מכיר אותי ואת העדפותי, או מערכת העיתון ששינתה את העימוד – כל אלה שינויים קטנים של החיים.

ויש שינויים גדולים, כמו מבנה המשפחה, ומקום עבודה חדש, ומעבר דירה – שגם כשהם מתוכננים וגם כשהם שמחים הם מחייבים גמישות והסתגלות (ובווודאי כשאינם כאלה).

ויש שינויים שרבים מסתדרים אתם בלי קושי מיוחד, אבל יש מי שעבורם הם גדולים ביותר: שינויי לו"ז, למשל. כשבמערכת מופיע קודם שיעור חשבון ואחריו אנגלית ורק בשעה הרביעית שעת מחנכת, ופתאום היא נכנסת כבר בשעה הראשונה. והבוחן, שהתכוננו שיהיה ב-11:20, זז פתאום ל-8:00 – ומה עושים?

והשניים האחרונים הם רק שתי דוגמאות לשינויים קטנים שמביאים אתם החיים – שיכולים להיות שינויי שגרה חמודים, כאלה שמגוונים את השבוע, ובאותה מידה – שינויים שמטריפים את היום. עניין של גמישות.

אז מה יעשה מי שלא נולד גמיש?

במילה אחת: יתגמש.

בשתי מילים: ילמד להתגמש.

כי גמישות, כמו תכונות אחרות, מגיעה איתנו לעולם, ומכאן ואילך – הכל בידיים שלנו. אפשר ללמוד, אפשר להתאמן, אפשר להשתפר – זה שווה. אבל זה לא קל.

וזה נעשה קשה יותר ויותר בעולם שהולך, לכאורה, לכיוון הפוך מהגמישות האישית.

פרסונליזציה של תהליכים: האויב הגדול של הגמישות האישית?

זה זמן רב שהעולם סביבנו מעמיק את מגמת הפרסונליזציה. זה בולט כשגוגל שולחים לי דודל של מזל טוב ליום ההולדת וכשהאלגוריתם של פייסבוק משכנע אותי שהעולם מורכב מאנשי חינוך בעלי השקפה פוליטית דומה לשלי. זה ברור כשקופת חולים שולחת לי המלצה לבדיקה מותאמת-גיל, וכשקופצות לי פרסומות לקורסים לעיצוב פנים רק משום שפרסמתי תמונה של שולחן החג שלנו, ההוא שזז, כמו פרש, אל הסוכה.

השולחן הערוך על רקע הקיר המקושט בסוכה

"ורק בתי הספר לא הולכים לשם", אני שומעת אנחה כבדה, "וכמה זה נורא, כי הרי לכל תלמיד מגיע שיראו את צרכיו". וכשאני שומעת את האנחה הזו אני יודעת שהיא יושבת על מצוקה אמיתית: של ילדה שמשעמם לה, של ילד שמתקשה, של כיתה שיש בה 30 תלמידים והמורה לא יכולה "להגיע" (מה זה "להגיע"?) לכל אחד ואחד מהם.

והמצוקה גדלה כשמדובר בילדים עם לקויות למידה, אבל גם כשמדובר בילדים שהם קצת יותר אנרגטיים מהממוצע (לא כל ילד אנרגטי הוא היפר-אקטיבי, לפעמים הוא סתם אקטיבי), או בכל מי שלא נופל תחת קטגוריית "כמו כולם". כמו המחוננים, למשל, אלה שהמערכת מרשה לעצמה להתעלם מצרכיהם כי "אלה צרות של עשירים" ו"תגידו תודה, שיעמום זה לא נורא". אלה שהמערכת לא מבינה שמתפקידה לסלק את תקרת הזכוכית, להנחות אותם להגיע רחוק יותר ממה שהעין רואה, ולא לוותר להם באזורים האפלים בהם קשה להם באמת.

ומכל אלה עולה השוועה: "התאימו את הלמידה".

והקריאה מובנת, כי יתרונותיה של הפרסונליזציה ברורים. העניין הוא שיש לה גם חסרונות, והפגיעה בגמישות היא מחסרונותיה הבולטים.

למה חסרון? – משום שהצורך הוא אבי הלמידה, ומשום כך,

כאשר הסביבה מותאמת, אין צורך לפתח גמישות.

בואו נחשוב על זה רגע. נניח שהלמידה מותאמת פרסונלית לצרכי הלומד. נניח שהלמידה מתקדמת בקצב אישי ובדרך הנכונה ביותר: מתאים לך לתרגל? – קיבלת. מתאים לך ללמוד לשם הבנה ואז לבחון את עצמך? – אין בעיה. מתאים לך לשמוע הסבר, לצפות בסרטון, לקרוא? – הכל אפשרי, הכל לבחירתך.

מה הבעיה? – הרי זה גן עדן ממש! – תאמרו לי, הרי כשתתרחש למידה כזאת – הציונים ירקיעו שחקים, התלמידים יהיו שבעי רצון, המורים לא ייאבקו בבעיות משמעת.

וגם אני רוצה להיסחף עם החלום, אבל  משהו עוצר אותי. מה יקרה, אני תוהה, ללומדים-בדרכם – מה יקרה כשהחיים יזמנו להם מציאות לא מותאמת?

כי החיים יזמנו. זה ברור. כי זה לא עניין שייפתר עם הזמן ועם הטכנולוגיה; זה אמיתי לגמרי.

אז מה את מציעה?

כבר ציטטתי פה בבלוג את ד"ר אנאבלה שקד, שאומרת "הורים צריכים לזכור שיש רק שני סוגי חיים שהם יכולים להציע לילדים שלהם: חיים קשים או חיים רעים. החדשות הטובות פה הן שהחיים קשים פחות למי שפוגש את משימות החיים באופן אקטיבי".

וזה הדבר שאני מציעה:

ראשית – לא למנוע התנסויות שמחייבות גמישות. להקנות הרגלי סדר, להרגיל לטקסים, לשגרה, למבניות – וממש לא למנוע מהחיים להעמיד אותם במבחן. לא להיבהל בעצמנו, לא להבהיל את הילדים, לא לבקש מהחיים להתחשב, להיפך: לחשוב ביחד מה עוד אפשר לעשות, איך עוד אפשר להתמודד עם השינוי.

ושנית – לזמן, באופן אקטיבי, טריגרים שמחייבים שינוי. ממש כמו שמתכוננים לבחינה. לא משום שניתן לצפות את החיים, אלא משום שניתן להתרגל לצורת חשיבה שאומרת: כך רגיל ונוח ובטוח, אבל אם, רק אם, יהיה אחרת – אדע להתמודד.

וממש כמו בחיים, גם הפוסט הזה התגמש במהלך כתיבתו.

הפוסט הזה התחיל במפגש עם חברותי הבלוגריות, בוגרות קורס "הפרלמנט" לבלוגינג. נעשה "בלוג הופ" לסוכות, החלטנו: כל אחת תכתוב פוסט לחג, וכך נוכל להציע לקוראינו עוד שלושה פוסטים מעולים (ככה אנחנו, אובייקטיביות לחלוטין, ופשוט יודעות שאלה הפוסטים הכי טובים שנוכל להציע לכם. באחריות).

ישבנו, כהרגלנו, בפינת האוכל של שרי, ושוחחנו על סוכות. שרי הראתה לנו פאזל מוצלח במיוחד שרכשה לאחרונה בנחלת בנימין: תמונת סועדים, ששני חלקיה העליונים יכולים להחליף מקום – ובכך לשנות את מספר הסועדים. אני ניסיתי להבין את המתימטיקה, ואורית הלכה לצלם (תמונת הנושא בראש הפוסט – שלה: היא הניחה את הפאזל מתחת לעלי העציץ, ויצרה סוכה).

פאזל סועדים

"אכתוב על טיפוסי מחוננים, בהשראת ארבעת המינים", הבטחתי לפני שנפרדנו. "זה פוסט שאני זוממת כבר מזמן". אבל החיים זה חיים, והבלוג הוא בלוג. הגמישות צעקה לי באוזן "קודם אני!!", ואני שעיתי לזעקתה, התגמשתי, רצתי לצלם תמונות חדשות, ומבטיחה לכתוב על טיפוסי המחוננים בפעם אחרת.

ועד שאכתוב,

ממליצה בחום לקרוא את שלושת הפוסטים המעולים האלה:

שרי ברנע-גבעון, מעצבת פנים ותאורה, כתבה בבלוג שלה על התמורות שחלו באירוח הביתי בעשרות השנים האחרונות. אירוח, היא כותבת, משלב יציאה מאיזור הנוחות, ארעיות, משפחתיות, יכולות בישול ועוד. ממש כאילו קראה את הפוסט שלי עוד בטרם נכתב. לפוסט של שרי

את אנה באומוול-רוסו, מאמנת אישית מוסמכת, מביא חג הסוכות להתמודד עם ארעיות ואי-ודאות. אנה מתחברת לחוויית הנדודים במדבר, עולם שבו אין "בית" יציב שמהווה עוגן. ודווקא שם היא מציעה נקודת משען, אי של שלווה באוקיינוס הספק. לפוסט של אנה (בפייסבוק)

ואורית שטצלר רואה את העולם בצבעים עזים, מלאי חיים. היא מתקנת-עולם: לא תשכנעו אותה לקבל את המציאות כפי שהיא. מה שצריך תיקון – יתוקן, כי בידנו הדבר. בסוכות חולמת אורית את סוכתה המקושטת להפליא. סוכת שלום, סוכת חלום. לפוסט של אורית (בפייסבוק)

~~~

ומהי הסוכה שלך?

במה גורם לך החג הזה להרהר?

שאלה של רלוונטיות

– "מה היה סוקרטס אומר על מצב הנוער היום, אילו היה חי?"– "אילו היה סוקרטס חי היום, הוא היה כל כך זקן,

11 תגובות

  1. מעניין, אבל לי קפצה לעין דווקא ד"ר אנאבלה שקד – היום התפרסמה הרצאה שלה אצלנו במתנס (עד אלינו היא מגיעה) והיא עניינה אותי והחלטתי ללכת. אז עכשיו עם ההמלצה שלך זה בכלל עושה לי חשק.
    ואולי גם זה משהו שלמידה לא מותאמת מאפשרת לנו. פתאום אני מסוגלת לקבל השראה או לחוות חוויה לא רגילה לי וזה מרחיב את הלב, אפילו אם זה לא דורש ממני לאמץ את שריר הגמישות.
    ויותר קשור לעניין, אבל אולי גם אסוציטיבי – אני מחליפה לילדים את המשחקים בארון מדי פעם – מהארון למעלה לארון למטה וחזרה – כדי שיהיו יצירתיים וגמישים ומאפשרת גם ערבובים כאלה, כמו בין הקפלות ללגו. התוצרים מהממים.
    ושמחתי לקרוא את הפוסט דלך במחשבה שהפוסט שמתבשל אצלי לעוד שבוע מדבר גם הוא על חג הסוכות מנקודת הסתכלות על המעבריוּת שבו והשינויים שהוא מזמן.

    1. החלפת המשחקים בארון זה דבר נהדר. אפילו כדי להזכיר להם מה עוד יש בבית. כי זה נורמלי, אני חושבת, שיש משחק שמשתלט לזמן ארוך, ואז – נמאס. וההחלפה הזו מזכירה שלא תמיד צריך חדש…
      בדיוק היום חיפשתי פרטנר למשחק. ככה זה כשהילדים גדולים: אני חובבת משחקים, אבל ככל שעובר הזמן – יש פחות פרטנרים… ובכן, הפרטנר הסכים למשחק אחד, ושתי ההצעות הראשונות שלי נפסלו על הסף. האפשרות השלישית התקבלה. זה סוג של "לסדר את המשחקים בארון מחדש".
      כבר מחכה לראות את הפוסט הבא שלך, על המעבריות והשינויים. וגם מה תכתבי אחרי ההרצאה של שקד! (מתישהוא עם ההתפתחות המקצועית אני מגלה, שכשאני שומעת ברצאות שקשורות לתחום שלי – מעטות ההרצאות שמחדשות לי משהו שמעולם לא שמעתי עליו. אבל יש לא מעטות שמסדרות לי אחרת, שנותנות לי מסגרת תיאורטית לאינטואיציה, שמקשרות לי שני דברים שכבר הכרתי, שמוסיפות הוכחה או תמיכה או שאלה. כל דבר כזה משמח אותי).

  2. אהבתי. גרמת לי לחייך ופתאום להזכר בבת שלי, שכשהייתה בת שלוש ואמרה לי שהחדר שלה משעמם כי הוא תמיד אותו דבר, והחלטנו שבכל פעם שהוא ישעמם, נחליט להזיז חפץ ממקומו הקבוע ושאחת לכמה זמן, אני אשנה שם משהו בהפתעה. הזכרת לי את הצחוק המתגלגל שלה כשגילתה שהגרביים עברו מדף והחולצות גם וכמה זה שעשע אותה כשהייתה מתבלבלת.
    הזכרת לי את עצמי, שאורז וסלט מסויים מתפוחי אדמה, אני תמיד אכין רק בסיר אחד מסויים וכלי עץ אחד מסויים ואת הטענה הגורפת שבכלים אחרים משתנה להם הטעם.
    ופתאום חשבתי לעצמי כמה בעצם אני מבולגנת כי מצד אחד אני מתגמשת ומצד שני כל כך מקובעת, ואז…אז מי אני בכלל? אהבתי כל מילה, בלי קשר למחוננים או לחינוך, אלא פשוט אהבתי.

    1. ניני,
      איזו הברקה! לשנות כל פעם משהו בהסכמה, וגם משהו בהפתעה… וכמה הומור וגמישות יש בילדה בת שלוש שמשחקת את המשחק הזה בהנאה. זה מקסים.
      דייב בארי כתב פעם שאלפי גברים מתעוררים בכל בוקר לבית שונה מזה שהלכו לישון בו בלילה. אצלנו בבית זה היה הסלון: שלוש או ארבע שנים שיניתי מדי כמה חודשים את מיקום השולחן ופינת הישיבה. את האיש זה שיגע. מתישהוא מצאתי את המקום והזווית הנכונים – וכבר עשור וחצי שהם כך, במקומם… ובמטבח, מתישהוא הבנתי שכבר כמעט שני עשורים אני משנה סדרים כל זמן-מה וזה סימן שהוא פשוט לא נוח לי. ומאז ששיפצנו, כבר כמה שנים – הכל בסדר.
      ופה אני מתייחסת לבלגן שהזכרת.
      כי יש דברים שבהם אני אוהבת שינוי, וקל לי להתגמש, ויש דברים שלא. ומשניהם יש בעבודה ויש בבית. מעניין מה גורם לזה, שיש דברים שצריכים להיות "נכונים", שיש להם סדר, ויש דברים שדווקא התזוזה יפה להם.

  3. היטבת לאסוף את רגעי ההשתנות שדורשים גמישות בחיינו היומיומיים. ולגבי מחוננים- אני מניחה שסביבה באמת מותאמת תדע גם להציב את דרישות הגמישות הרצויות או אלה שניתן להשיגן תוך השקעת מאמץ במידת האתגור המתאימה…

    1. תודה, אנה יקרה.
      את אומרת בעצם – גמישות נדרשת ביומיום, בין אם אנחנו ערים לכך ובין אם לאו…
      וגם, שהסביבה לא דורשת ממחוננים גמישות, פעמיים: בכך שהיא לא מאתגרת אותם להתגמש (כי הם מצליחים לענות על דרישותיה בלי לעשות זאת), ובכך שהיא מאפשרת להם שלא להתגמש (כשהם מגלים התנגדות). לא חשבתי על זה כך. תודה! עכשיו צריכה לחשוב אם זה לא נכון, בעצם, לילדים רבים נוספים (בעיקר הויתור כשזה ממש קשה).

  4. כרגיל "סחבת" אותי למחוזות מוכרים ואישיים. כשהצעירה עלתה לחטיבה היא בחרה (גם) ללכת למגמת מחול. זה היה די צפוי. אבא שלה עוד ניסה לענין אותה בכיתה אחרת אבל לא צלח בידו. הוא שרד. ואז התחלתי לקבל טלפונים מהאמהות של חבריה לקבוצת המחוננים. מה פתאום כיתה "רגילה"? הרי אפשר להרשם לבית ספר למחוננים (שממוקם בעיר אחרת מרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס). והשיא היה-אם כולם ירשמו לבית ספר מסוים (בקצה העיר שאנחנו גרים בה, אנחנו גרים בול בקצה השני…) הם יפתחו לנו כיתה מיוחדת. וסרבתי. סרבתי קודם כל כי הילדה סרבה היא רצתה ללכת לכיתה עם חברותיה מהיסודי ורצתה לרקוד ("גם השרירים שלי מחוננים!"), וחוץ מזה ידעתי שזה לא יהיה בריא עבורה, להיות כל הזמן בחברה שדומה לה שלא דורשת ממנה להתגמש מול אנשים שונים, לקבל שונויות מכל מיני סוגים. היא תיתקל בהם רק בצבא-שם גמישות היא מילת מפתח-וזה ממש מאוחר מידי.

    1. ריבי,
      גמישות יכולה להיות כל כך רבת פנים, שזה מדהים.
      האם בחירה של ילדה מחוננת במגמת מחול צריכה יותר גמישות מאשר בחירה של אותה ילדה בכיתת מחוננים? ההנחה שכן מתבססת על הנחה מובלעת, לפיה המחוננות היא ההגדרה הבסיסית, והמחול נוסף עליה. האמנם זה כך? (הרי יתכן שדווקא זו בחירה באיזור נוחות).
      ולגמרי מסכימה אתך שכיתת המחול פותחת, במובנים רבים, אפשרויות מפגש מגוונות בהרבה מאשר כיתת המחוננים. ובכלל, אני לא משוכנעת שיוצאי כיתת המחוננים מגדילים את טווח היכרויותיהם בצבא…
      ולגבי הבחירה, וההצעה לחשוב על כיוונים נוספים, את מחזירה אותי לאשה חכמה מאד שהיתה מדריכה שלי כאשר התחלתי את דרכי בהוראת כיתות מב"ר. בחירה, היא אמרה לי בעקבות אתגר בכיתתי, היא ההחחטה על מה לוותר. לא מה לקחת. עם התובנה הזו הגעתי לכתה – ולכל כתה אחר כך, אני חושבת, כי זה נושא חשוב. הבת שלך בחרה בוויתור שנראה להורי מחוננים רבים בלתי נתפס, בלתי אפשרי. אני חושבת שזו בחירה מעניינת, שהיא פחות חריגה ממה שנדמה (וממה שיכול היה להיות אילו…), ושאצלכם היתה אפשרית כי נתתם לה מקום אמיתי, ולא הנחתם מראש שיש רק בחירה אחת הגיונית. זה לא מובן מאליו.

      1. אני לגמרי מסכימה עם כך שהיא ויתרה על מסגרת המחוננות בשביל מסגרת המחול. אני חושבת שהיא רצתה להחשף למשהו נוסף שהיא אהבה. אני חושבת שזה נבע גם מביטחון עצמי שהיה לה להסתדר בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, לא לפחד מהלא נודע וגם ביטחון ביכולות המנטליות שלה והמחשבה שהן לא יפגעו מכך שהיא לא תהיה המסגרת המחוננות. מבחינתי זאת מחמאה שאת חושבת שזה בזכותנו-אני תמיד אומרת שאני פשוט משתדלת לא לקלקל…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן