רחל ארליך

רחל ארליך

שוות: תוכנית חונכות לנערות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

שוות – במובן EQUAL, או במובן WORTH?

זה מה שרציתי לשאול את רוני מהרגע הראשון, כשעלתה לקדמת האודיטוריום הצפוף בסמינר הקיבוצים והציגה את המיזם שוות – תוכנית חונכות לנערות צעירות בהאקתון החינוכי.

לא שאלתי. לא יצא.

מה שכן יצא זה שיחה מרתקת בבית קפה ירושלמי, והרבה מחשבות.

איך הגעתי ל"שוות"?

יש דברים שמתרחשים במקרה, כי ככה יצא.

אז ככה יצא שהגעתי למפגש של קהילת אננס כמה ימים לפני פסח (הכל יותר טוב מלנקות את המקרר!). המפגש התקיים בסמינר הקיבוצים, וד"ר הדס דקל, שאירחה את המפגש מטעם הסמינר, הזכירה את ההאקתון שעתיד להתקיים לקראת סוף שנת הלימודים. פתחתי, נראה מעניין, נרשמתי כמנטורית. לקראת ההאקתון נשלחה רשימת מיזמים והתבקשתי לסמן אילו מהם מעניינים אותי. סימנתי את "שוות".

וככה יצא, שרוני, שלא תכננה  ללמוד רפואה, התחילה לחשוב על זה לקראת סוף שירותה הצבאי, בדקה שזה מעניין, הרימה אצבע כשחיפשו מתנדבים לוועד הסטודנטים בשנה א ושימשה רכזת אקדמית בשנה ב. וכשהעלתה בקשה של הסטודנטים בפני ועדת ההוראה של בית הספר לרפואה, שישבו בה "די הרבה גברים אשכנזים, עם שפמים, ושתי נשים בלבד" – אמר לה אחד מראשי החוגים: "אויש, את ילדה. זה כל כך תמים, לחשוב שזה ישתנה".

זה דווקא כן השתנה, שנה מאוחר יותר. אבל חשוב מזה, במשפט הזה נבט הזרע הראשון של "שוות".

אני יושבת עם רוני בבית הקפה, בוקר קריר של ראשית ספטמבר, ואנחנו מפטפטות. היא מספרת על ילדותה ברמת גן, אני מספרת לה על ילדי. "הי, אנחנו בעצם באותם גילאים", היא אומרת, ואני מבינה שהיא מדברת עליה ועל אחיה הצעירים – ועל ילדי. זאת אומרת, אני יושבת עם סטודנטית שאני יכולה להיות אמא שלה, והיא מתארת באוזני את כאב האוזניים שלה מהאמירה: "את ילדה".

אבל באמת היית צעירה, אני מגששת בעדינות, בת 22 או 23; אולי הוא התכוון לגיל, ולא למיגדר?

היא חושבת על זה רגע. אולי, היא מסכימה, אני לא יודעת לומר בוודאות. אבל באוזן שלי זה היה גם וגם. לסטודנט, שישב אתי ולא פצה פה, הוא לא היה עונה כך. אני חושבת.

משפט אחד לא מחולל שינוי. לא לבדו

כך או כך, באותה שנה פנה אליה יו"ר אגודת הסטודנטים בהצעה שתחליף אותו בתפקידו לקראת השנה הבאה. והיא, במקום להרגיש מוחמאת, התרתחה. הוא לא מכיר אותה בכלל, אמרה לו, למה הוא חושב שתצליח בתפקיד כזה? זה גדול עליה בכמה מספרים!

אבל השנה הסתיימה, וטיול של ארבעה ימים מים-אל-ים עם בן זוגה אלדד הביא אותה למחשבות אחרות. "יצאנו ללא פלפונים", היא מחייכת, "חוץ מהמצלמה, כמובן. שמנו אותם על מצב טיסה. רצינו לנקות את הראש". וכחלק מניקוי הראש היא דיברה שוב ושוב על העלבון ההוא, ועל התדהמה הזאת, וככה יצא שאלדד אמר לה: "את יודעת, אף סטודנט לא היה עושה מזה כזה עניין. מתאים – מתאים, לא מתאים – לא מתאים". ואז ירד האסימון. (לא שאלתי אם היא יודעת מה זה אסימון. בשיחה עם מי שאני יכולה להיות אמא שלה לא נבון להדגיש את פער הדורות).

הצצה מהירה במאמרים גילתה לה שככה זה: בנות משייכות הצלחה ליד המקרה וכשלון לעצמן, בנים – בדיוק הפוך. זו שלא מצליחה במבחן יודעת ש"המקצוע הזה פשוט לא בשבילה, אין מה לעשות", וזו שעוברת טסט – יודעת בוודאות שזה קרה רק כי הטסטר היה היום נחמד באופן מיוחד, היה לה מזל, זה לא שהיא באמת יודעת לנהוג. לעומתן, זה שמצליח יודע שזה משום שהוא מוכשר, ולזה שנכשל ברור שהכשלון לא קשור אליו, רק היום יצא ככה, במקרה.  כמי שגדלה ברמת גן, וחשבה שכבר אין צורך בפמיניזם, ושנשים יכולות הכל, היא די הופתעה.

רוני ואלדד החליטו שהם צריכים לעשות עם זה משהו. המשהו הפך להיות תוכנית חונכות לבנות בגילאי 10-13 – גיל שהוא מספיק צעיר לשינוי, ומספיק בוגר לשיח רציני.

עברו שנתיים, ו"שוות" גדלה

השנה (תשף) תפעל "שוות" בירושלים, בבת-ים וברחובות. זו שנתה השלישית, ויש תוכנית ברורה:

בנות שבוחרות בתוכנית נשארות יום בשבוע לאחר הלימודים לפגישה עם סטודנטיות. המפגשים כוללים פעילות קבוצתית, ופעם בחודש – חונכות אישית.

ואלו הנושאים שעוסקים בהם, לאחר חודש היכרות:

תכנון קדימה – איך בוחרים מטרה ומעצבים אותה, גוזרים יעדי ביניים ומגדירים צעדים – כל פעם חודש קדימה. גם משוב עצמי פרקטי נכנס ביחידה הזו.

התבטאות בפומבי – לא רק עמידה בפני קהל, אלא גם הצגה עצמית בראיונות, הגדרת הייחוד העצמי, הבנת הפרופיל ברשתות החברתיות.

קבלת החלטות – כלים בסיסיים לקבלת החלטות "פשוטות" והחלטות בתנאים קשים. מהם תנאים קשים, אני מבררת, ומגלה שלחץ חברתי הוא כזה – משני הצדדים, אגב: בין אם את הנלחצת ובין אם את הלוחצת – ועומס, ומחסור בזמן ובתקציב ועוד.

יוזמה ופריצת גבולות – היכרות עם חסמים פנימיים וחיצוניים, אמיתיים ומדומים, קבועים ומשתנים.

את השנה מסכמת יוזמה אישית של כל חניכה. הן מקבלות סכום כסף (50 שקלים) עבור יוזמה שחשבו עליה, צריכות להתנהל עם הכסף ולבצע את היוזמה.

התוכנית בתחילתה, וכבר אוספים נתונים כדי לבחון את ההצלחה. ברור שזה יקח עוד שנים, עד שיהיו לנו מספיק שאלונים, אומרת רוני, ואני מתאפקת ולא אומרת ששאלונים איכותניים זה מעניין, אבל יקח הרבה יותר שנים עד שיהיו נתונים כמותיים, שממילא קשה להגדירם – מה קרה לבנות שעברו את התוכנית לעומת אלה שלא?

במקום להציק עם התובנה שלי על נתונים, אני שואלת אותה:

מהו חזון אחרית הימים, מבחינתך?

להגיע לכל ילדה שלישית בישראל, היא אומרת, כדי ליצור שינוי.

להגיע לכל ילדה שלישית זו הדרך, אני אומרת, אבל למה דווקא לילדות?  ומה עם הסביבה?

מה עם ללמד את הבנים לא להרים גבה כשד"ר כהן מגיעה וכשעו"ד לוי מחזירה להם טלפון?

שאלה טובה, היא מודה, אבל היינו צריכים להתחיל איפהשהוא. ולא משנה איפה מתחילים, זה חייב להגיע גם אל הבנות. בת אחת מכל שלוש פירושה רשת קהילתית נשית צומחת, כזו שיש בה דורות ארגוניים, שהבוגרות חונכות את החדשות.

בבית אני מקבלת עוד תשובה לשאלה הזאת.

הבעיה המרכזית שרוני זיהתה, אומר לי האיש, היא בעיה שהיא בעיקר של הבנות. השאלה העיקרית איננה האם מסתכלים עליהן אחרת, אלא האם הן חוות הסתכלות אחרת מזו שחווים הבנים, והאם הן מגיבות אליה באופן שונה מהבנים. כדוגמא, הוא מביא את מקום העבודה שלו: הוא פיזיקאי, זה מקצוע שבאופן מובהק יש בו פחות נשים מגברים – בכל העולם, וגם אצלם. ואלו שכבר הגיעו להיות חוקרות – מפגינות, ברובן, פחות בטחון עצמי ביכולותיהן מהחוקרים, וללא הצדקה מקצועית. רובן חוקרות טובות הרבה יותר ממה שהן חושבות, ומהדרך בה הן מציגות את עצמן. השינוי, אם כך, חייב להיעשות אצל הבנות.

ואני חוזרת וחושבת על תוכניות אחרות שנועדו לעודד בנות ללמוד מדעים, ותוהה מהיה קורה אילו. אילו המדעניות שהוא מדבר עליהן היו עוברות תוכניות עידוד או לומדות בחברת בנות בלבד. האם היו מעריכות את עצמן טוב יותר?

וחוזרת אל הפוסט הזה, של רות, על מקומם ותפקידיהם של בנים ושל בנות בקייטנת מדעים:

ולא יכולה שלא להיזכר במורה המיתולוגי למתימטיקה, שניגשתי אליו אחרי הבוחן הראשון בכתה י"א. בוחן שהציון שלו היה מורכב משתי ספרות כל כך קטנות, שלא עלה בדעתי שהן יכולות להצטרף יחד לציון. בוודאי שלא במתיטיקה. "אני רוצה לרדת לשלוש יחידות", אמרתי לו, "חמש זה ממש לא בשבילי". הוא אפילו לא ענה לי: פשוט צחק והלך לדרכו.

מה היה עושה הבן הממוצע, במקומי? האם ציון נכשל אחד היה גורם לו לחשוב שחמש יחידות זה פשוט לא בשבילו?

ומה היה עושה המורה שלי, אילו היה זה אחד מתלמידיו שהיה פונה אליו כך?

ומתי לא יהיה צריך אתכם? – אני שואלת לסיום.

כשבת תוכל לבחור, היא עונה לי, בלי שהבחירה שלה תרים גבה. לא צריך להיות אותו מספר גברים ונשים בסיעוד, בהוראה ובמכונאות רכב – אבל הפער צריך להצטמצם. ובת צריכה לדעת מה מתאים לה, לא מעצם היותה בת, אלא מהיותה היא. כשזה יקרה – נוכל לפרוש. הלוואי שיקרה.

כשאנחנו נפרדות, אני חושבת על החלטתה של רוני ללמוד בכיתת מחוננים בתיכון. היא רצתה ללמוד שם, אמא שלה דווקא היתה נגד: היא עצמה למדה בנעוריה בכיתה מדעית, והשונות זכורה לה כחוויה שרצתה לחסוך מבתה. בכיתה של רוני למדו 21 תלמידים, 16 מהם בנים. בכיתה כזו הבת המחוננת היא סוג של twice exceptional – מונח שמשמש למחוננים בעלי לקויות למידה, "מיוחדים פעמיים", אבל בנות מחוננות הן מיעוט כפול: בהיותן בנות, ובהיותן מחוננות. ולא, השונויות לא מפצות זו על זו, למרבה הצער. אם כבר, הן מכפילות זו את זו.

"אני לא מחוננת, לא יודעת איך הגעתי לפה" – היו תלמידותי מסבירות לי ממש בתחילת דרכן בכיתת המחוננות והמצטיינות בה לימדתי, ואני הייתי מבררת: "את בונה לעצמך אליבי?" – כי זה בדיוק מה שזה: אם לא אצליח, סימן שאתם טעיתם. זו לא אני, זה לא מה שאני עושה או לא עושה, זה מה שאני מסוגלת; בעצם, אם לא אצליח, זו תהיה אשמתכם – שחשבתם שאצליח וגרמתם גם לי לחשוב כך.

אחת החוקרות ש"שוות" מצטטות היא קרול דוויק, העוסקת בדפוסי חשיבה מקובעים ומתפתחים. דפוס החשיבה הנשי האופייני, זה המשייך את ההצלחה לגורמים חיצוניים ואת הכשלון לגורמים פנימיים, הוא דפוס חשיבה מקובע: הנחת היסוד שלו היא שאין משמעות למה שתעשי – יש גבולות, ואת לא יכולה לפרוץ אותם. ככלל, אני לא חובבת את החשיבה ש"הכל בראש שלך", "אם תאמיני – תצליחי", תדמייני את זה וזה יקרה" ושאר דיבורים ניו-אייג'יים. יש דברים שאפילו הדמיון לא יכול לעשות, ודברים שנדרש דמיון מפותח ומאמץ עצום להשיגם. אבל זו הנקודה: לא הכל בראש שלך, אבל גבולות רבים בהחלט מתקיימים רק שם. לא את כל הגבולות אפשר לפרוץ, אבל את הגבולות הפרטיים כדאי לנסות. עם חלקם אפשר להצליח.

אז,

שוות – במובן EQUAL, או במובן WORTH?

זה מה שרציתי לשאול את רוני מהרגע הראשון, ולא שאלתי. לא יצא.

מה שכן יצא זה שיחה מרתקת בבית קפה ירושלמי, והרבה מחשבות. והפוסט הזה.

~~~

התמונות השוות – באדיבות "שוות"

~~~

עדכון: יוני 2020 – פוסט מצוין של טלילה Talila Kaiser בבלוג Gamelish: טלילה מספרת מדוע אסרה על תלמידותיה להשתמש בעפרונות ובמחקים… על אנגלית, מחיקות, עפרונות ובנות.

מסיכות מחוננות: התמודדות עם פחד מכשלון

"95% מהסטארטאפים בישראל נכשלים" הכריז המרצה. התבוננתי סביבי: פגישה ראשונה של תוכנית האצה ליוזמות בתחום החינוך. כארבעים יזמים, רובם באמצע שנות העשרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן