זה התחיל בהודעה שקיבלתי מחגית ששר.
אני עורכת מגזין "נשים", היא כתבה לי, ואני עוקבת אחר הפוסטים שאת מעלה ונהנית. רציתי לשאול האם תסכימי להתראיין אצלנו.
ומה? – חשבתי בלבי (ואלה שמכירות כמוני את "דו-קרב" של דויד גרוסמן מבינות לבד שזה קיצור של "ומה חשבת? את מציעה לי להתראיין למגזין שיש לו תפוצה שהבלוג שלי יכול רק לחלום עליה, ואני אגיד לא?"), והסכמתי בנימוס.
זה היה תהליך מרתק.
שיחות טלפון, ופגישת בית-קפה באוגוסט עמוס הילדים-בחופשה עם הדס גולדין – הכתבת המוכשרת של "נשים", ועוד טלפון ועוד ווטסאפ – לברר, לדייק, להסביר בדיוק. לכתוב זה קל. להסביר לכותבים אחרים – קשה יותר.
הדס עשתה עבודה נהדרת, וכך יצא שקיבלתי מתנה לחגים:
גליון חדש של "נשים" לתשרי, שהוא גם ספטמבר
ושעם כל חיבתי לאודהליה ברלין אני מודה שמה שראיתי לראשונה בשער זו דווקא הפינה השמאלית התחתונה…:
והכתבה עסקה – לא במתקשים (ויש), לא בתקציבים (ויש, רק שלא תמיד במקומות הנכונים), לא בכיתות העמוסות או במורים הקורסים או בהורים הכועסים – אלא, פשוט, במחוננים.
תענוג.
אפילו הצילומים עברו בשלום, הודות לאולפנת טליה למחוננות ולמצטיינות – האולפנא המיוחדת בה התנסיתי לראשונה בהוראה כזאת.
אני פוגשת כמה הורים שלווים את הפערים הללו. אנחנו אישית הופנו לאיבחונים פסיכולוגיים, פסיכיאטר ההרפתקאות שונות. ולוקח זמן להבין את הפערים הללו. מציעה שריון שיש אבחוני מחוננים ותוכניות לנסות לתת שם ליווי או לעשות חשיפה שם גם על הפערים ומה ניתן לעשות. עד שלמדנו את זה עברנו המון. יעוץ כזה או הכוונה למאגר מטפלים ומבינים שקשורים למחוננים וצעירים בתחום יכול להפחית הרבה עוגמת נפש וקשיים לילד, להורים ולמשפחה
תודה, אסנת!
אני מסכימה אתך שלעתים קרובות הלמידה הזו איטית וגובה מחיר. מדובר באוכלוסיה קטנה ומאד מגוונת, ולא תמיד קל לזהות את המחוננות כשהיא מלווה בקושי. יש צורך במודעות, ונראה לי שהיא הולכת וגדלה.
גם במסגרות האגף מתחילים לתת מענה להורים, בדרכים שונות. העניין הוא שהמענה ניתן למי שאותר, ויוצא שמי שנופל בין הכסאות הוא מי שקשה לו יותר… את משאירה לי חומר למחשבה, על מה אפשר אולי לעשות יותר או אחרת.
תודה שכתבת. חג שמח!
טוב את יודעת שיש לי עניין עם המחוננות בכל מיני רבדים. אבל מה שהכי תפס אותי בבטן היה המשפט ״פעמים רבות תלמידות אומרות לי שהן אובחנו בטעות, ואני יודעת שהן מכינות את האליבי לכשלון שלהן , כשהוא יגיע […] מחוננים התרגלו לקבל מחמאות בלי להתאמץ ותמיד יהיה להם את החשש שאולי יום אחד הם יפסיקו להצליח. הרי במובן מסוים ההצלחה לא שלהם והם לא יכולים ממש לאחוז בה.״
אני הייתי ילדה שאובחנה המחוננת ולמדתי פעם בשבוע בבית ספר למחוננים. אני לא אדם שיודע לשחזר זכרונות, אבל התחושה הזו שעליי להקטין את עצמי, לא להגיע ל 100 כי אחר כך יצפו שאמשיך תמיד לקבל מאות, טבועה בי עמוק מאד.
בכלל כל הנושא של הצלחה וכשלון הוא נושא מורכב, לטעמי לא ידעו פעם לחזק אותנו על התהליך והדרך שעברנו והתמקדו בציון ( וזו אולי בכלל בעיה שמוטמעת בעצם מתן ציונים?).
זה בטח מורכב מאד פרמטרים אישיים, אבל משהו מעניין שעוד אחשוב עליו…
וכל הכתבה בכללותה מעניינת מאד
"אני לא אדם שיודע לשחזר זכרונות", את כותבת, אבל ההתנהלות שבעקבות הזכרון עוד חיה בך.
בשבוע שעבר, במסגרת פגישת עבודה, סיפרה לי אשת חינוך כי כילדה למדה שנה אחת במסגרת למחוננים, מה שפגע בקשריה החברתיים. היא התחננה לעזוב, ומאז – אמרה – עד סוף שנותיה בבית הספר הקפידה שלא לקבל יותר מ-85, כדי שחלילה לא ישלחו אותה שוב למסגרת כזאת. ואני שמעתי בדבריה הדים לשיחות אחרות, רבות כל כך… ועכשיו, כשאני קוראת אותך, מצטרפת עוד אחת לאוסף החוויות הזה ששומר מרחק מהצלחה. כדי שלא יצפו מאיתנו, כדי שלא נצפה מעצמנו.
חושבת ש(גם) זה מפעל חיים: להבין מה מההצלחה שייך לי ומה לא. אומרים שאנשים לומדים מהישגים. אני לא בטוחה. חושבת שפעמים רבות מדי הישג הוא משהו שתולים על הקיר, לא מנתחים את סיבותיו ומשמעויותיו, לא באמת משייכים אותו לעצמנו באופן שיהיה כלי לשימוש עתידי.
תודה, שולי, שכתבת. כרגיל, השארת לי חומר למחשבה. חג שמח!
כתבה נפלאה וראויה! כתמיד אני מצרה שאני נחשפת לכך אחרי ששתי המחוננות שלי כבר עברו את המסלול הזה (למרות שאני רואה הרבה מאפייני אופי גם אחרי שמסגרת הלימודים כבר הסתיימה). אני בונה על להיות סבתא למחוננים…. 🙂
תודה, ריבי יקרה. כן, יש מאפיינים שממשיכים הלאה. גם אני רואה אותם על הילדים שלי, שבגרו (וגם על המבוגרים שסובבים אותי).
וסבתאות למחוננים נשמעת לי הרבה יותר קלה מהורות (-: כמו שאומר גיסי: סבא זה ראשי תיבות של סמכות בלי אחריות, וסבתא – של סמכות בלי טיפת אחריות
דייי! זה מעולה! הגדרה נהדרת שישר עושה חשק לההפך לסבתא…( מזל שהבנות שלי לא קוראות פה)
אויש, איזו תגובה ארוכה כתבתי והלכה לאיבוד…
חייבות להיפגש
.
בינתיים בקיצור, מה זה התפתחות א-סינכרונית?
המונח "התפתחות א-סינכרונית" מתאר מצב שבו ילד מתפתח בתחומים שונים בקצב שונה ביחס לעצמו, וביחס לגילו. כך, למשל, ילד בן שש יכול להיות בן חמש מבחינה קוגניטיבית, בן שש מבחינה גופנית ובן שבע מבחינת התפתחותו הרגשית. למעשה, כל הילדים מתפתחים א-סינכרונית, אבל אצל רובם יש וויסות, והם "סביב" גילם האמיתי.
העניין אצל מחוננים הוא שלעתים קרובות יש פער גדול מאד בין ההתפחות הקוגניטיבית – בה הם ממש מבוגרים לגילם – לבין התפתחות רגשית או חברתית, בה הם מתאימים לגילם או צעירים יותר,והפער הזה בולט מאד, ומבלבל – אותנו ואותם: איך זה יכול להיות שילד שמתכנן מהלכי שחמט כמו מבוגר מגיב לכשלון כמו ילד. איך יתכן שילד שמקבל 100 בחשבון לא מצליח לקרוא או לכתוב משפט פשוט? – ומכיון שהרמה הקוגניטיבית כל כך גבוהה, אנחנו מצפים מהם שיתנהגו בהתאם אליה, ולא יהיו "ילדותיים", אבל הם ילדים ופעמים רבות פשוט מתנהגים בהתאם לגילם, רק חושבים הרבה מעבר לכך.