על החירות הזאת

"למה את אומרת שזה ערעור על סמכות? זה לא נכון!" – העיניים של נ' כמעט נעלבות, ואני יודעת שאני על תקן "שוב יש לי מחנכת שלא מבינה כלום, למרות שאולי היה לה פוטנציאל".
אני מביטה בה ומבינה שזה נכון: נ' לא מערערת על סמכות רק מכיוון שהיא שם. ספירת מלאי זריזה מעלה דמויות שסמכותן ומרותן מוערכות על ידה ומשמעותיות עבורה. אז אם לא מדובר בערעור מהותי על סמכות, חייב להיות פה משהו אחר.
"למה לחפש דרך משלי לפתור את הבעיה במתימטיקה נחשב ערעור על סמכות?" אני שומעת את ההמשך, "המורה הציעה דרך, לי יש דרך אחרת. אם זה לא נכון מתימטית – שתגיד, שתסביר לי מה לא נכון. אבל למה אסור לי לנסות דווקא בדרך שלי?"

ללכת בדרך שלי. ודווקא בדרך שלי

מדהים, איך מלים של תלמידה יכולות להחזיר אותי אחורה בזמן, חצי יובל בערך.

"לעשות תמיד הפוך מכולם, זו לא חשיבה עצמאית, אלא התנהגות עדרית", אומרת לי המדריכה שלי באולפנא לבנות. באולפנא יש פנימיה, ולכל כתה – מדריכה, והמדריכה הזאת היא הראשונה, ואחת הבודדות, מאנשי הצוות החינוכי שאהבתי וגם הערכתי מאד. אנחנו יושבות בחדרה הקטן, על המיטה המוצעת שלה, וביד – הספר "מוסר אביך" של הרב קוק, שאנחנו לומדות יחד, מדי פעם, כחלק מהקשר שלנו. והשיחה מתפתחת לכיוונים שונים, וזו דרכה להעיר לי, ולתת לי כיווני מחשבה, שאת רובם שכחתי כנראה, אך מיעוטם מזכיר את עצמו מדי פעם, כמו הזיכרון הזה.
ואני צריכה לחשוב על זה. קשה לי עם הרעיון שהליכה נגד העדר היא בדיוק כמו הליכה עמו, שעשיית ההיפך אינה עדות לחשיבה עצמאית. אני בת 16, וחשיבה עצמאית היא אחד העקרונות החשובים בעיני. לא בחרתי ללמוד באולפנא זו, ואני מחפשת את המקומות בהם אני יכולה להפגין את האותנטיות שלי. קשה לי עם הרעיון הזה – לא משום שאינו מובן, אלא משום שלכל עשיית "ההיפך" אני יכולה למצוא צידוק מקומי, שיסביר למה הפעם אני חושבת אחרת. – ואם כך, אני אומרת לה, אני לא הולכת עם העדר! כל פעם אני חושבת בנפרד, ומגיעה למסקנה משלי. ומה אני אשמה שהעדר תמיד בוחר לעשות טעויות?
והיא מחייכת אלי, וממשיכה בקריאה, ואני נשארת עם הרגשה מרגיזה, שהחיוך שלה הוא מסוג "כשתגדלי תביני", מהחיוכים היותר מאוסים שיודעים המבוגרים לחייך (והיא מבוגרת ממני בשלוש שנים בסך הכל, מי ישמע).
ומדי פעם, בשנים הראשונות שלאחר השיחה הזאת, אני מתבונת בעצמי "מבחוץ", בודקת: האם העמדה האופוזיציונית שלי היא סוג של "דווקא נגד", או שאני באמת עצמאית?

וכשאני רואה את האופוזיציוניות של נ' מולי – איך אני יודעת אם זה צורך באוטונומיה או סתם ערעור על סמכות? מתי זה הצורך לעשות הפוך, ומתי הצורך לעשות נכון כאשר האחרים עושים לא נכון, ומתי הצורך לעשות כמו שאני רוצה, בלי קשר למה שעושים האחרים?
אני באמת לא יודעת. לפחות לא תמיד.

זה הולך כמו חוצפה, מגעגע כמו חוצפה, אבל אולי זה לא חוצפה?

"חבל שאתה יוצא למרכז המחוננים", אומרת אחת המורות לשלג שלנו, שמפסיד את השיעורים שלה באופן קבוע. ובאמת חבל לו שהוא מפסיד, הוא הרי אהב את השיעורים שלה בשנה שעברה. "אבל ביום שלי במרכז המחוננים" – הוא עונה לה בתמימות ילדותית – "אני לומד יותר ממה שאני לומד כל שאר השבוע בבית הספר".
למזלו, יש לו מזל (וחיוך מקסים), כך שהיא מזהה שזו כנות ולא חוצפה, ומבינה שזו דרכו לומר לה ש"מרכז המחוננים עונה על צורך אמיתי שלי, זה לא סתם שאני יוצא אליו ומפסיד לימודים פעם בשבוע; ואולי", הוא גם אומר לה בין השטין, "אילו היה בית הספר נותן לי מענה מתאים לא הייתי צריך להפסיד כלום"; (לא בטוח שזה נכון, אגב. היום השבועי מזמן הרבה יותר מאשר מה ששלג קורא לו "למידה". הוא מזמן חברים חדשים, קבוצת שווים, שאפשר לדבר בה בנושאים ובצורה שמאתגרת ומעניינת אותו, ויום אחד – כמה שנים לאחר השיחה הזאת – יהיה זה המקום הראשון בו מערכת החינוך דורשת ממנו עבודה רצינית).
וכשהוא משתף אותי בבית בשיחה, אני שמחה בשבילו שהבינה, כי לא תמיד קל לזהות תשובה תמימה כזו. אני חוששת שמורים אחרים היו מפרשים את התשובה הכנה שלו כחוצפה. וכאמור, גם אני לא תמיד יודעת אם מדובר בחוצפה או בחיפוש אמיתי. אבל לפחות אני שוקלת את שתי האפשרויות.

מחוננים צריכים אוטונומיה

את הצורך באוטונומיה מכיר כל מי שמכיר מחוננים והתוודע למאפייני המחוננות. הצורך בחיפוש דרך עצמאית, הקושי לקבל דרך רק משום שמישהו אחר חושב שהיא נכונה. תכונות שמאפיינות גיל התבגרות אצל ילדים אחרים, אבל אצל מחוננים הם מופיעים קצת אחרי הופעת דופק. וכמו מאפיינים אחרים של מחוננות, גם הצורך באוטונומיה מטעה. כי באמת, איך נדע?

את הצורך של ילדי באוטונומיה ראיתי פעמים רבות. זוכרת איך הציעה גיסתי המנוסה שאקנה מדבקות כוכבים לגשם שלנו, ואדביק לו כוכבים לעידוד התנהגות רצויה, כי "על טייסים זה עובד, אז למה לא על ילד בן שנתיים וחצי?" – וגשם תלה בי עיניים תוהות: "את חושבת שאם תתני לי מדבקה אני אעשה יותר פעמים מה שאת רוצה?"… עם רוח המדבקות דווקא עבדו נהדר, אבל רק כשמטרותינו התלכדו ממילא. בקיצור, לא זו בלבד שאי אפשר היה לקנות את השלושה האלה, כבר מגיל צעיר, – אפילו לשכור מי מהם לפי שעה היה קשה.
ואני חושבת שמבין מאפייניה הלא קוגניטיביים של המחוננות, הצורך באוטונומיה הוא הקשה ביותר לעיכול שלנו, המבוגרים. בעיקר כי הוא נראה כערעור מכֻוון על סמכותנו. ולפעמים הוא אכן כזה: לא חסרים מחוננים עזי-פנים… והאוטונומיה היא קריאת תגר על הבחירות שעשינו אנחנו, היא רומזת שאנחנו לא חושבים, שאנחנו עושים דברים רק כי כולם, ופוזת "האדם החושב" שלהם, שאופיינית ממילא לתלמידים – ובעיקר אם הם מתבגרים – יכולה להטריף.

ואולי זה פער הדורות? או שזו פשוט התבגרות?

"הבן שלי מאד אוטונומי", אומרת לי חברה בחצי צחוק על בנה, "וזה ממש לא הופך אותו למחונן". נכון. אוטונומיה אינה נחלתם של מחוננים בלבד. ויחד עם זאת, סטטיסטית, היא מלווה את המחוננות. כי כשחושבים – חושבים על הכל, ומחפשים הסברים המניחים את הדעת, ו"כי ככה עושים" ממש לא עונה על ההגדרה הזאת.
וכאן, אני חושבת, טמונה חשיבות ההבדלה בין חוצפה וערעור על סמכות לבין הצורך באוטונומיה. כי בעוד שאת החוצפה אנחנו רוצים לבער, ויש סמכויות שאנחנו חפצים ביקרן (לפחות אם איננו אנרכיסטים) – את החשיבה העצמאית אנחנו רוצים לשמר, ואי אפשר לשמר אותה אם מגבילים אותה ללא הרף. להיפך: צריך לתת להם סיבות לחשוב, לאמת, להתעמת, לפרק ולהרכיב את דעתם העצמאית. למרות שזה מפחיד, כי יכול להיות שדעתם העצמאית תהיה שונה משלנו.

ועוד אחת החוויות המופלאות שלי כמורה: תחילת שנת לימודים, חודש אלול, ואני יוצאת עם תלמידות לאמירת "סליחות". ולפני הסליחות – שיחה של אחד מרבני המקום. כשאנחנו יוצאות, אומרות לי שתיים מתלמידותי: "את, לפני שנתיים, אמרת לנו בדיוק ההיפך". והן צודקות. אני זוכרת את השיעור בו אמרתי בדיוק ההיפך, את הוויכוח הערני שהתרחש אז. ולרגע אני נהנית מהמחמאה (זוכרים מה אמרתי! שנתיים אחר כך! חלומה של כל מורה, לא?…) ואומרת להן: "יופי. עכשיו תתחילו לחשוב. שמעתן אותי, שמעתן אותו. לכו, תבדקו, ותחליטו מה אתן חושבות: האם אתן שמרניות כמוהו, או חושבות שיש מקום לשינוי, כמוני. תחשבו, ותבחרו לכן את הצבע שלכן". ויודעת באמת, שלא משנה לי מה יחליטו, כי יש הגיון בדרכו ובוודאי שבדרכי, העיקר שיחשבו בדרך, וידעו מה הביא אותן להחלטה.

חירות מחייבת אחריות

הפוסט הזה נכתב סביב חג הפסח, חג של יציאה מעבדות לחירות.
בין תכונותיו של העבד – היעדר הרצון. אין לו צורך בכך: הוא לא בוחר מה לעשות ומתי, ובהיעדר אפשרות בחירה, אין טעם ברצון. הוא עלול אפילו להפריע. החירות כוללת בתוכה את אפשרות הבחירה, והבחירה – נושאת עמה תג מחיר.
בשיעורי היסטוריה לימדתי על המהפכות של העת החדשה, על מלחמת העולם הראשונה ועל הקמת הדמוקרטיות החדשות באירופה כחלק מתוצאותיה. ותמיד חזרנו לשאלת התפרקותן של הדמוקרטיות בין מלחמות העולם. מה קשה בדמוקרטיה? – נהגתי לשאול את תלמידותי, הרי זו צורת השלטון הטובה ביותר שאנחנו מכירות, ובוודאי – הטבעית ביותר לנו, שגדלנו בתוכה. מה יש במשטרים שאינם דמוקרטיים, שקוסם יותר מהחירות ומשוויון ההזדמנויות שבבסיס הדמוקרטיה? – ותמיד חזרה התשובה: דמוקרטיה מצריכה מאמץ. היא מצריכה שותפות, אחריות, חשיבה, נקיטת עמדה… וזה מפחיד: הרבה יותר קל כשחושבים בשבילך, כשיש מנהיג חזק, אחראי ויודע כל. קל יותר כשהמדינה משמשת כגננת, כשהיא מטפלת באזרחיה חסרי האונים. זה קל יותר לכולם: לשלטון, שהרי הוא יודע, ולאזרחים, שרשאים להתלונן ולדרוש טיפול, ואינם נדרשים לשקול חלופות, להבין את מחירן, לבחור ביניהן ולשאת באחריות לביצוען.

איך נראית חירות?

מתישהוא, תוך כדי כתיבת הפוסט, שאלתי את עצמי איך נראית חירות.
חיפשתי תמונות.
כמעט כל התמונות שמצאתי נגעו, כך או אחרת, בגבולות. וכמעט כל התמונות שמצאתי ביקשו להשתחרר מהם. תמונה שאהבתי במיוחד רמזה לי שגבולות ישנם תמיד. לא תיתכן חירות מוחלטת, ותחושת חירות תורגש דווקא כשהיא מלווה בידיעה שהגבולות קיימים.
ואולי זו סיבה נוספת לאתגר שמציב בפנינו הצורך באוטונומיה: הוא מצריך אותנו להגדיר את הגבולות מחדש. לחבק ולהגביל, ולתת חופש בתוך המגבלות. ולהיות חלק מהאחריות על הבחירה ועל החירות.
ואם כך, לחנך לחשיבה עצמאית פירושו – להיות שם עם ילדינו בעת החיפוש, בעת הנסיון לפרוץ את הגבולות, בעת הגדרת גבולות חדשים. לאפשר להם ולהגביל אותם ולהגן עליהם בו-זמנית.
~~~
ימים שבין חג חירות לחג עצמאות.
שיהיו לנו חגים שמחים.