רחל ארליך

רחל ארליך

מועדון הסדר הטוב: חלק ב – הגיע זמן חלום

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

בפוסט הקודם, "החלום וסדרו", הסברתי למה לא כדאי, ובעיקר למה לא אפשרי, להקנות הרגלי סדר ולמידה – לתלמידים בכלל ולמחוננים בפרט. סיימתי במחשבה, לפיה אנשים מסגלים לעצמם אסטרטגיות חדשות כאשר אלו הקיימות לא עובדות להם, או שלאסטרטגיות החדשות יש ערך גדול דיו כדי להשקיע את המאמץ בשינוי.

מאחר שאינני ניהיליסטית לגמרי, בפוסט הזה אני רוצה לתת את חצי הכוס המסודרת: מתי כדאי לעשות זאת, ומתי זה גם יעבוד.

וכדי לא למתוח אתכם, אומר זאת כבר עכשיו: כדאי להרגיל לסדרי למידה כשהם חשובים באמת ללמידה, ובזמן שבו הלמידה מזמנת אותם מעצמה ובעוצמה כזאת ש(כמעט) אי אפשר בלעדיהם.

למען הסדר הטוב

דוגמא להרגל חדש כזה חוויתי על בשרי השנה.

פעם, בימי עלומי הרחוקים, נהגתי לכתוב סיפורים. מאוחר יותר, כשלמדתי הוראה, הבנתי שכשאני מכינה שיעור יש לי בידיים סוג של סיפור, ועכשיו נשאר לחשוב איך לספר אותו. התוכן הוא המלך, וכל השאר – טכניקה: יש מי שמוזג את המים לתה וחולט בהם את העלים, יש מי שמניח שקית ומוזג את המים מעליה, יש הכוללם יחד בסיר וממתין בסבלנות לבישול אטי ויש שמכינם מפולי קפה.

אז יש טכניקה, חשבתי, ויש מהות. ויש נטייה לערב אותן זו בזו לכדי מוצר מוגמר, ויש שמקדשים את המוצר המוגמר הזה ובעקבותיו את הטכניקה. אבל אני? – בנושא הזה של הטכניקה אני לא ממש מקפידה. פעם כן, פעם לא, איך שמתאים. טכניקאית-על-הרצף, כאילו.

ואז הפציעה מייקרוסופט בעולמנו, ומשרד החינוך התחיל להכניס מחשבים לבתי הספר, ומצגת הפכה להיות משהו שאי אפשר להעביר שיעור בלעדיו. ואני פיתחתי טכניקה משלי להכנת מצגות, מהסוג המכונה "מעורב", שכללה בעיקר הקדשת זמן רב (מדי) למציאת תמונות מגניבות ולעיצוב כיתוב גדול וקריא.

שינוי סדרי בראשית

יום אחד נפל דבר במסדרונות לב-רם: המזכירות הפדגוגית הודיעה לשאר אגפי משרד החינוך שיהיה כנס ווירטואלי למורים, ומנהל האגף למחוננים ולמצטיינים הודיע לי שאני מספרת שם על קורס "ערי העתיד" שהאגף מפעיל, זו השנה השניה, במסגרת בית הספר הווירטואלי לתלמידים מחוננים בחטיבת הביניים.

מספרת. סיפור. התחלתי לחשוב.

לשמחתי, המזכירות לא באמת ציפתה שאחשוב לבד: את הכנת המושבים ליווה ינון טגנר. התמזל מזלי, ולראשונה משתי פגישות העבודה הגענו רק שנינו, וזכיתי באימון אחד-על-אחד, שכלל את הגדרת הסיפור שאני רוצה לספר, חידודו ודיוקו. (אם האימון הצליח או לא תוכלו לבדוק בעצמכם באמצעות צפיה של 10 דקות בהרצאתי הקצרה "יותר מהר, יותר גבוה" – מחוננים לומדים יחד במציאות מדומה".)


פרזנטציה היא סיפור, הסביר ינון, ואם היא סיפור – סימן שיש לה התחלה, אמצע וסוף. את זה כבר ידעתי. אבל, הוסיף והפתיע, גם להכנת פרזנטציה יש סדר: קודם כותבים את הסיפור כולו, אחר כך מאיירים אותו, ואז קוראים אותו ומדייקים שוב ושוב כדי לוודא שהוא מספר בדיוק את מה שרצינו. ובכל פעם קוראים את הסיפור מההתחלה ועד הסוף. זה יותר יעיל, ובוודאי יותר מסודר, מלכתוב עמוד, ואז לאייר שניים, ושוב לכתוב שלושה וחוזר חלילה, הסביר ינון בהרצאה למרצים, וזה משפר את ה"סיפוריות" של הפרזנטציה ואת הדרך בה אנחנו מרגישים בה בטוחים, כי יש לה רצף, ואנחנו מבינים אותו, ואם אנחנו מבינים – גם השומעים יבינו.

והרעיון הזה, שיש סדר "נכון" להכנת פרזנטציה, שינה לי סדרי בראשית.

עושים סדר

אז איך מנחילים את ההרגלים ואת חשיבותם לתלמידים מחוננים? איך דואגים שיבינו בעודם צעירים את מה שהבנתי אני בגילי המופלג?

העבודה, כתמיד, מוטלת על כתפינו, המבוגרים. לא עבודת הקניית ההרגלים, אלא עבודת החשיבה: הבחינה (הלא-נעימה!) של עצמנו – האם ההרגלים שאנו מנסים להקנות הם חשובים ונכונים ובאמת צריך אותם? ומה מטרתם?

אני, למשל, אוהבת מאד שהבית שלי מסודר. דא עקא, שאינני אוהבת לסדרו. ממש כמו ספרות קלאסית, שהיא כידוע מה שאף אחד לא רוצה לקרוא, אבל כל אחד היה רוצה להיות have been read… – אז כשאני דורשת מילדי לסדר את חדריהם, מדוע אני עושה זאת? האם משום שאני מאמינה שחדר מסודר הוא עדות לאמא מסורה או שהוא מתכון לחיי נצח, או פשוט – משום כך אני רוצה וזהו?

ואם האחרונה היא התשובה הנכונה – וזה בסדר גמור! אני שמרנית, וחושבת שזה ממש בסדר לדרוש מילדי שיעשו משהו בשבילי, אפילו כשזה "רק" שגעון שלי – אני צריכה לדעת שזו הסיבה האמיתית לבקשה, ולא מזיק שגם הם ידעו.

האם יתרגלו ילדי לסדר הזה? אינני יודעת. אני מקווה שיתרגלו ליהנות מסדר, ושימצאו לעצמם את הזמן והדרך לסדר להם כזה; אבל כשאני מבינה מה מקומו בחיי ובחייהם, וגם הם מבינים, אני פחות דואגת מהאפשרות שעצם הצורך בסדר יהפוך למפלצת המשתלטת על זמנם ללא הצדקה.

סדר העבודה

אז מה מטרת הרגלי ה"תלמידאות" שאני דורשת מתלמידי?

האם מטרתם להקנות סדרי למידה הכרחיים, או מומלצים, לצורך נושא הלמידה?

ואולי אני מבקשת להקנות הרגלי למידה מתוך ראיה-לעתיד, כי גם אם היום התלמידים המחוננים שלי יכולים להסתדר באינטואיציה ובבלגן – בסופו של דבר, בחיים האמיתיים, יש להניח שיצטרכו להתאמץ?

– אלה מטרות חשובות ללא ספק; אבל אני חייבת לחזור ולשאול את עצמי: האם הן העומדות בבסיס ההחלטה לחנך לתלמידאות, או שמטרתה האמיתית היא להקל עלי "להחזיק" את הכתה? (וכמו עם ילדי, אומר גם כאן: לא ש"להחזיק את הכתה" זו מטרה רעה, היא אפילו חשובה לפעמים, אבל אסור שאבלבל בינה לבין למידה…)

ועוד שאלה חשובה: האם הלמידה שאני רוצה לקדם באמת דורשת הרגלים כאלה גם מהתלמידים המחוננים, או שהם יכולים להגיע לתוצאה המקווה בלי הרגלים וסדר, רק מתוך אינטואיציה או עבודה מהירה, אם-כי לא יעילה?

ואחרי שהגדרתי לעצמי את המטרה שאני רוצה להשיג, ואני בטוחה בחשיבותה, ובהנחה ששימוש בסמכות ללא הסבר רציונלי פחות עובד (כי "הנוער של היום", וכי מחוננים), כדאי שאוכל להוכיח גם לתלמידים שההרגל הזה חשוב באמת ללמידה או להצלחה. וכדי להוכיח זאת עלי לחבר את ההרגל לצורך אמיתי ועכשווי, גם אם הוא אמיתי ועכשווי ורלוונטי רק בהקשר של הלמידה. ואחרי שאעשה את שני אלה, נותר לי רק לעודד מאד, מאד, את השימוש בו.

יהיה בסדר

אחרי שעשינו את כל זה, נשאר לנו רק לנשום עמוק, כמו בחינוך, ולהאמין.

להאמין שבסופו של יום, (גם) התלמידים האלה יהיו בסדר.

~~~

4 תגובות

  1. לא הגבתי בפוסט הקודם, כי המתנתי לחלקו השני.
    ולפני שאגיב, אני אמא לשני מחוננים חסרי הרגלי למידה (כל אחד בתחומו, אני קצת עושה להם עוול עם ההכללה אבל זה לא העניין)
    רוב חוויית בית הספר (השלילית) של ילדי ושלי היתה כי התעסקו המון ב"תלמידאות" שלהם, ופחות בהם, במה שהם מביאים, במה שהם מתעניינים ויכולים לתרום לכיתה.
    הכי מצחיק שמדובר בילדים שממש אוהבים ללמוד פשוט לא עושים את זה באסטרטגיות הלמידה המקובלות בבית הספר, ןלומדים (בדרכם המוזרה) כ"כ הרבה מחוצה לו. והתלמידאות או החוסר שלה "דופקת" אותם הרבה פעמים.
    זה לא אומר שכאמא, אני לא מוטרדת מהרגלי הלמידה שלהם. אני שואלת את עצמי עד כמה מנגנוני הפיצוי שהם מסגלים לעצמם יספיקו לעתיד

    1. מלי יקרה,
      איכשהוא, לקח לי שבוע לחשוב ורק עכשיו אני עונה…
      מתחילה מהסוף: חמי נהג לומר ש"אמא זה דבר שדואג". מדי פעם אני חושבת שאבן-שושן היה יכול להשתמש בהגדרה הזאת בדיוק. מי ידאג, אם לא אנחנו?
      הילדים שלך לומדים. המון. בדרכם המוזרה, את אומרת, ואני מניחה שדרכם היא בעצם שתי דרכיהם השונות שאינן קונבנציונליות – אבל הם לומדים.
      האם היעדר התלמידאות מפריע להם ללמוד, או מפריע להם בבית הספר? …ברור שהדברים אינם מדאיגים באותה מידה.
      את מוטרדת מהשאלה עד כמה יספיקו להם מנגנוני הפיצוי. והאם הרגלי "תלמידאות" יספיקו? – קשה לדעת, כמובן. אני מניחה שיש דברים שלא משתנים: שהרגלים של התמדה וחשיבה ומאמץ יהיו הרגלים טובים תמיד, שניהול עצמי יהיה לעזר, אבל לא בטוחה שזה נכון גם לגבי הבאת ספרים ושאר ענייני סדר ונקיון.
      אני אתך בהתלבטות. ובתקווה, שאם מנגנוני הפיצוי לא יספיקו – ידעו שני הדברים שלך למצוא מנגנונים חדשים בעצמם, ממש כפי שעשו עד כה.

  2. אחרי שסיימתי לצחוק (כי זה הרי מה שנשאר לעשות אחרי שמתרגזים, מתעצבנים ונושמים…)אני חוזרת לשאלה שבעצם שאלת אותי בסוף הפוסט הקודם . אין לי ספר שלכל הרגל תלמידאי שלנו יש דרך יותר יעילה ויותר "חדשנית" . לטעמי לא נאמץ אותה אלא אם כן ניווכח שהקודמת לא עובדת (כלומר "ניכשל") או שהיא תגיע בחלון זמן שבו נהיה מוכנים לאמץ אותהכי נפתחנו לדברים חדשים, וכן זה קורה לכולנו. אחת הבעיות שיש לאנשים בעבודת צוות היא להתעצבן מהרגלים ששל אנשים אחרים. ככל שאתה סבלנו יותר לצורת העבודה/לימודים של אנשים אחרים ככה אתה עובד מוצלח יותר בצוות. לכן, ובכך אני עונה לשאלה ששאלת אותי בסוף הפוסט הקודם-עלינו כהורים ומורים מוטלת החובה לתת לכל אחד את הספייס שלו ולגלות מה עובד לו. גם אם זה מוציא אותנו מדעתנו . זכותנו אבל להעיר-כדי שיהיו מודעים שההרגל שהם מפתחים מפריע לאחרים ולא נעים להם (נניח ללמוד עם 15 חברים)ולהתאים את התנאים מסביב כך שלסביבה יהיה בסדר עם זה (אבל עדיין ללמוד הכי טוב עם 15 חברים).

    1. ריבי,
      לפני הכל – תודה שהגבת, ככה גיליתי שטעיתי בתזמון (-: והפוסט פורסם שבוע לפני שהתכוונתי. לא שההקדמה בעייתית – פשוט לא שמתי לב…
      העלית נקודה שלא חשבתי עליה: המודעות להרגלים ולסדרים של אחרים כבסיס לעבודת צוות. מאז שקראתי את התגובה שלך העברתי בראש אנשים רבים שהתנסיתי בעבודה עמם, חלקם – בהצלחה, חלקם – לא. בחלק מהמקרים הפחות-מוצלחים באמת היה משהו מרגיז בהרגלים (ואני מניחה ששני הצדדים השתגעו במידה דומה) ובמקרים בהם הבנו את זה – והיה רצון ומאמץ – גם היה שיפור. אז אני לא בטוחה שהתיאום בהרגלים הוא המפתח היחיד, אפילו לא בטוחה שהעיקרי, לעבודת צוות, אבל הוא בהחלט עלול להיות מהמכשולים היותר-מרגיזים.
      ועוד דבר: את צודקת שחלק מתפקידנו הוא להסב את תשומת הלב להרגלים שמפריעים לסביבה. לפעמים, מרוב "הכלה" ו"קבלה" ו"פרסונליזציה", קצת מפספסים את זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן