רחל ארליך

רחל ארליך

אתה חוננתנו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
מבוגר עוזר לילד להשתמש בטלסקופ

רק כשהמורה למדעים יצאה לחופשת לידה, ובמקומה נכנס בחור צעיר, מורה לחינוך מיוחד, הבנו שצריך להתעורר. הטלפון הראשון הגיע די מהר. "אני גלעד", הוא אמר, "ואני חושב שהילד שלכם צריך מענה".

זה היה נכון. בית הספר חשב שכבר יש מענה – הילד, שייקרא בפוסט הזה שלג, הרי יוצא למרכז מחוננים פעם בשבוע, זו השנה השלישית – אבל כדרכם של ילדים מעצבנים, הוא לא מיצה את המחוננות שלו ביום השליפה, אלא היה מחונן גם בשאר הימים.

בעיה.

מחוננות. בעיה???

האמת היא שהכרתי את הבעיה מקרוב, כלומר מהעבודה. אחרי הכל, היו לי לא מעט תלמידות כאלה, מחוננות 24/7. אבל כל עוד יש לנו שקט תעשייתי, חשבתי, ושלג הולך לבית הספר באופן סדיר ואני לא מקבלת טלפונים עצבניים מהמורה – אני לא רואה טעם לעורר שדים.

"יש לנו ילד מחונן", מספרים לי לעתים הורים ועיניהם זורחות, משמע – מישהו אישר את מה שידענו תמיד, כי לא יכול להיות שהילד שלנו לא מחונן, והרי כל רואיו אומרים שהוא מוכשר, הסבתא מספרת את חוכמותיו וכל חברותיה מצקצקות בקנאה, ואפילו כבר המיילדת ראתה את זה, ולמרבה הצער – המורה, רק היא, לא שמה לב.

(ובאמת, למה לא לשמוח במתנה הזאת? שהרי אין ספק שמחוננות היא מתנה עצומה! )

"הוא משתעמם בשיעורים, כי אין לו אתגר", הם ממשיכים ומתארים את התמונה המוכרת – והכואבת – של כל מערכת חינוך באשר היא מערכת (כן, חברים, צר לי לאכזב, בעולם הגדול המצב לא טוב יותר, כנראה אפילו להיפך): "המורה לא מרשה לה להתקדם בחומר, למרות שהיא כבר יודעת הכל"; "באף שיעור הוא לא מקבל מטלות מאתגרות"; "חשוב למורה שהיא תלמד ללמוד ולתרגל, גם אם זה מיותר לגמרי, כי עצם ההרגל חשוב".

ואם להיות כנה, גם אנחנו שמחנו כשהגיע מכתב מהאגף למחוננים (עוד טרם ידעתי שאכיר אותו כל כך מקרוב) ובו הזמנה להשתתף ביום ההעשרה השבועי. שלג היה אז רק בכתה ב' – וגם אנחנו כבר הרגשנו שהוא לא ממש מאותגר, למרות שהמחנכת היתה נהדרת, ושלחה אותנו לקנות לו חוברות העשרה בחשבון וביקשה "שיביא אותן לכתה כדי שיהיה לו מה לעשות כשהוא גומר ראשון, וכדי שגם אני אראה מה הוא עושה".

הטרידה אותנו בעיקר הנסיעה – כי זאת לדעת: שלג נמנה עם הסובלים-בנסיעות (ולסבל הזה הוא יש נטיית התפשטות: מי שנוסע איתו סובל גם הוא). גם השעות הארוכות קצת הטרידו: את מערכת החינוך במועצה האזורית שלנו מנהלת בפועל החברה לפיתוח, האחראית על מערך ההסעות, ומאחר שאין לה רכבים פנויים להסעות טרנס-מועצתיות בשעות הבוקר – הולכים ילדי יום השליפה לבית הספר כרגיל, נשלפים משם אחרי שניים ורבע שיעורים, נוסעים דרך כל היישובים בסביבה לשש שעות לימודים וחוזרים בסביבות 17:30 – יום ארוך לכל הדעות, בוודאי עבור ילד בכתה ג. איך הוא יעמוד בימים הארוכים האלה?

אבל במהרה הפך מרכז המחוננים למרכז השמחה השבועי: הנסיעה היתה חוויה, החברים והמורים – שמחה גדולה, ובפעם האחת והיחידה בשש שנות לימודיו במרכז שהיה חולה ביום שלישי היה בכי קורע-לב בערב שלפני, שלרגע כמעט שקלנו לשלוח אותו בבוקר מצויד בכדור-אקמול-לשעה (לא שלחנו, בכל זאת הורים אחראים, אבל הוא היה אומלל להפליא).

וכך הלך לו שלג למרכז בימי שלישי, והכל היה יפה ופשוט, ואנחנו? – חשבנו שאפשר לנוח על זרי הדפנה.

מחוננות? בעיה…

אלא שלמחוננות מתלווים עוד מאפיינים, מלבד החוכמה, המשמחת-כשלעצמה: "קשה לו עם חברים, כי אף אחד לא מתעניין בנושאים שמעניינים אותו", ממשיכים לספר לי הורים, ובשלב הזה העיניים כבר פחות זורחות, "היא מדברת כמו מבוגרת, והחברות צוחקות עליה". למעשה, יש מתאם גבוה בין מחוננות לבין התפתחות א-סינכרונית, צורך חריג באוטונומיה ועוררות-יתר, כפי שזיהה דברובסקי. ובמהלך השנים מתברר שעבור חלק לא קטן מהילדים המחוננים – יום בשבוע הוא נפלא, אך לא מספק, ו"המערכת" לא תמיד מסוגלת לתת להם מענה.

(והנה הסיבה שבגללה יאמרו לכם הורים מסוימים, שמחוננות היא מתנה, וידוע שאין מתנות-חינם).

וכשגלעד התקשר, הבנו שהשלב המאושר ההוא, שיום השליפה הספיק לשלג שלנו – השלב ההוא הסתיים. וגם אם לא נורא בשאר ימות השבוע, אנחנו בהחלט יכולים לצפות שילד שהולך לבית הספר יחווה שם משהו שניתן לקרוא לו "למידה".

אז מה עושים איתו, באמת?

אין פתרונות קסם, למרבה הצער. (דרך אגב, גם קשה לדבר על פתרונות ל"מחוננים". כי כמו שכל הילדים שונים זה מזה, ולכל ילד אהבותיו ושנאותיו וצדדיו החזקים והחלשים – גם מחוננים שונים זה מזה). ולא, זה לא מקל על העבודה, אבל זה בהחלט עושה אותה הרבה יותר מעניינת. (וחוצמזה, אילו היו פתרונות קסם – לא היתה לי עילה לבלוג…).

אבל בתור התחלה אפשר לדבר על כמה כללים בסיסיים:

תנו להם לנשום.

תנו להם ללמוד, אתכם וגם לבד.

שימו עין על מה שהם עושים לבד, כשזה במשמרת שלכם.

אתגרו אותם גם במה שקשה להם ולא רק במה שקל.

תנו להם לבחור.

תנו את הדעת לעולמם הרגשי והחברתי.

בקיצור, תהיו אתם גם בילדות שלהם וגם במחוננות שלהם, או במלים אחרות – תנהגו בהם כפי שהייתם רוצים שינהגו בכל ילד: באהבה ובמקצועיות.

סוף הסיפור

ומה היה אצלנו, כשגלעד התקשר? – ובכן, מה שיפה במורים לחינוך מיוחד הוא ההבנה הפשוטה שלהם, שכל ילד צריך מענה, כלומר- יש צורך בהוראה דיפרנציאלית. במקרה של שלג, הדיפרנציאציה התבטאה בחוברות העשרה ובמטלות מאתגרות.

הבעיה האמיתית התעוררה כשהמורה הקבועה חזרה מחופשת הלידה. והחנון שלנו, הילד שמעולם לא העז להמרות את פי המורים – נכנס הביתה והודיע שיותר לא ייכנס לשיעורי מדעים. כמה שנאמר, "שטח משוחרר לא יוחזר". לא היתה ברירה. קבענו שיחה עם המנהל. סוכם ששלג יקבל פטור משיעורי מדעים, בשני תנאים: 1 – שישלים את המטלות בספר הלימוד על פי דרישת המורה, 2 – שיעשה עבודת חקר במדעים (בהנחיית אבא ואמא, כי המורה, כך הסביר לי המנהל, לא תהיה מסוגלת להנחות אותו).

המורה דרשה שיענה "על כל שאלות האתגר בספר". הוא ישב לעבוד, ועשרים דקות לאחר מכן הודיע שזהו, הוא מילא את חובתו למערכת. הרמנו גבה. בדיקה קצרה העלתה כי בכל הספר כולו היו שלוש (!!!) שאלות כאלה. כלומר, הוא עשה את שיעורי הבית, המורה דווקא לא. אבל – למרבה המזל – היא לא הוסיפה דרישות, והוא התפנה לבדוק את מצבם של נמרי השלג, ולחשוב מה צריך לעשות כדי להציל אותם מסכנת הכחדה.

הפעם יצאנו בזול.

~~~

חוויה מוכרת? – למה שלא תספרו לי על זה, בתגובות?…

מחוננים צריכים אוטונומיה, הם רוצים לעשות דברים בדרך שלהם. כך הם מגלים את העולם

על החירות הזאת

"למה את אומרת שזה ערעור על סמכות? זה לא נכון!" – העיניים של נ' כמעט נעלבות, ואני יודעת שאני על תקן "שוב

8 תגובות

  1. "ובאמת, למה לא לשמוח במתנה הזאת? שהרי אין ספק שמחוננות היא מתנה עצומה!" –
    גם מבחינה לשונית, הן בעברית והן באנגלית, "מחוננות" היא מלשון מתנה

  2. כאמא לילדה מחוננת, מאוד נהניתי לקרוא את המאמר ובמיוחד מהחלק שבו הצעת והדרכת מה כן אפשר לעשות. הרגשתי שה"טיפים" הללו חשובים, מדייקים ויכולים לסייע בידי. יש כל הזמן הרגשה שאני לא לגמרי מבינה את הבת עד הסוף.
    הכי אהבתי את החלק הזה כי זה כ"כ מתאים לבת:
    תנו להם לנשום.

    תנו להם ללמוד, אתכם וגם לבד.

    שימו עין על מה שהם עושים לבד, כשזה במשמרת שלכם.

    אתגרו אותם גם במה שקשה להם ולא רק במה שקל.

    תנו להם לבחור.

    תנו את הדעת לעולמם הרגשי והחברתי.
    תודה רבה על מאמר נפלא ובלוג נהדר
    מירב

    1. מירב יקרה,
      תודה שהגעת,
      ותודה שאת כותבת ומחזקת אותי שנכון לכתוב – גם כשאני מרגישה שזו אמירה מאד כללית ואולי לא מדויק לכל אחד בכל רגע (כי איך זה יכול להיות? כמו כל בני האדם – גם מחוננים שונים זה מזה…).
      בשנים האחרונות אני מתוודעת למושג "הורות טובה דיה", ומרגישה שבמטוטלת הזאת, שבין "הורים נהדרים" ל"הורים איומים" אנחנו צריכים לחפש שילוב לא פשוט של מעורבות ואחריות ומתן חופש והנחיה – להם, ולנו. ואיכשהוא, המחוננים מדגישים לנו את הצורך בכל אלה בעוצמה גדולה.
      תודה לך,
      רחל

  3. כל כך נהניתי לקרוא את דברייך.
    כמעט כמו שנהניתי לשוחח איתך. כמה כיף לדעת שאת כאן, עבור הילדים המקסימים שלנו וגם עבור בנך !

    1. אלה, אני שמחה שאת כאן אתי, ושאת נהנית.
      ותמיד שמחה לכל היכרות ולכל תובנה שאני שומעת מהורים, אחרי הכל – הילדים המחוננים דומים זה לזה, אבל גם מאד שונים זה מזה, והמפגשים מלמדים אותי הרבה.
      תודה!

  4. יוצא מן הכלל כתוב בצורה מקסימה מלא חוש הומור והתבוננות אל תוך העולם.
    נהנתי מאד

  5. מלי, תודה! שמחה שהיה לך מעניין… השאלה שלך – איך לגרום להם להתאמץ – היא מהקשות ביותר, בעיקר משום שקל יותר להגיד איך *לא*: לא להכריח אותם לתרגל אינסוף תרגילים מיותרים כדי "שירכשו הרגלי עבודה", כי בכך הם רוכשים בעיקר הבנה של "אם זה מה שיש לכם להציע, אז *באמת* אין סיבה להתאמץ". מכירה את "כוחה של נחישות" של קרול דווק? היא לא עוסקת במחוננים, אבל כן בקשר בין התגובה שלנו, המבוגרים, להצלחה – לבין הנכונות של הילד לעשות מאמץ. כשאנחנו מייחסים את ההצלחה שלהם ליכולת ("הצלחת כי אתה חכם") אנחנו מנתקים במו-ידינו את הקשר בין עמל להצלחה. וכמובן, יש את אמנות מתן האתגר האידיאלי – זה שהוא מספיק מאתגר כדי לעניין, אבל גם אפשרי להשגה במאמץ סביר, שזה מקום שקשה מאד לשים עליו את האצבע.
    מה שאני חושבת שעובד, ואת עושה אותו בדרכים שונות – זה לפתוח עוד ועוד אפשרויות. עוד תחומי עניין, עוד גירויים. ואז, כשיש אתגר – לחבק ולהכיל כשקשה, ולעודד להמשיך ולא לוותר.
    ולגבי בתי הספר… גם זה מסובך. האגף למחוננים ולמצטיינים התחיל השנה בתכנית "המחונן בכיתתו", שמטרתה בדיוק זו שכתבת עליה – העמקת ההבנה שיש מאפיינים של מחוננות, והם מצריכים מענה מתאים. אני מאמינה בתהליך הזה, מאד, גם אם יודעת שיקח זמן ושצריך לנשום עמוק. מקווה שדבר1 ודבר2 עוד יספיקו ליהנות ממנו.

  6. איזה כיף שמישהו כותב על מחוננים. מצאתי את עצמי מזדהה עם כל משפט, ושמחתי שיש מישהו שמבין. בפסקה. מחוננים בעיה??? כמעט קפצתי מידית לתגובות לכתוב: בעיה!
    טוב שהמשכתי לקרוא.

    אני מזדהה עם כל האתגרים. עם רובם אני מתמודדת במידת כזו או אחרת של הצלחה.
    הדבר היחיד שלא מצאתי עבורו פתרון הוא:
    הכל בא להם בקלות, הם לא רוכשים שום הרגלי למידה, בית הספר לא מאתגר אותם בשום צורה. הם מקבלים בקלות ציונים טובים בהכל, אבל לא מתרחשת שם למידה, או רכישת מיומנויות.
    וזו המשימה העיקרית שלי, לאתגר אותם מחוץ למערכת בית הספר כדי שירכשו הרגלים. בקשר לידע אני לא דואגת.

    בעיה נוספת שאני לא מצליחה להתמודד איתה, היא להביא את בית הספר להבין את המאפיינים המיוחדים. מבחינתם מחונן צריך להיות טוב בהכל ובזה מסתיים הסיפור.
    אני לא מצליחה להסביר להם שאם שיטת המיון שמסננת לכיתה מצויינות( שדבר1 רוצה ללכת לשם רק בגלל פרויקט חקר ובגלל שאין שם ערסים) היא כזו שאין לו סיכוי לעבור אותה, אז משהו לא בסדר במסננת.

    תמשיכי לכתוב, יש בזה ערך רב להורים למחוננים, כי יש לך את הזווית ההורית ואת העיסוק המקצועי.

    מקווה שיום אחד תכתבי על תאומים מחוננים, כי זה מוסיף נדבך שלם של אתגרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן