"תורידי את האצבע, אני יודעת שאת יודעת את התשובה". יש ילדים שזו חוויית הילדות שלהם. יש מי שיחשבו שזו חוויית ילדות נהדרת. מה יותר טוב מלהצליח ללא מאמץ? אבל לא מעטים שיזכרו אותה כחוויה של שקיפות.
כשמערכת החינוך מכוונת את המורים לעקומת הגאוס של הישגי תלמידים בכיתה רגילה, הטרוגנית, היא מבקשת מהם להתייחס לעשירונים השני עד השמיני. היא מתעלמת במכוון מהעשירון התחתון, שכולל את שלושת הילדים החלשים ביותר בכיתה. היא פשוט מיואשת ממנו. (ואני לא מדברת על החינוך המיוחד, שבו היא דווקא משקיעה מאמצים).
אז היא מכוונת טיפה יותר למעלה, לעשירון השני. היא מתחילה משלושת התלמידים שהם לא הכי נמוכים בכיתה, אלה שיש צ'אנס לקדם אותם "אם נראה אותם כמו שצריך". ולאלה שמעליהם, ולאלה שעוד קצת מעליהם. ושם היא עוצרת: החמישון העליון, היא אומרת לעצמה, כבר יסתדר לבד. היא מתעלמת ממנו בשיעור, אבל אומרת את זה בדרך בה היא מתמללת ציונים: הציון 80 מתורגם אצלה ל"טוב". וכידוע, מי שכבר "טוב" לא צריך טיפוח.
הייתי הילדה שבבית הספר היסודי הורידו לה את האצבע, כי יודעים שהיא יודעת. והורידו שוב. ושוב. והאצבע הזו, שהפסיקה לעלות, היא שהביאה אותי לעבוד, כעבור שנים, באגף למחוננים. ובמחשבה-לאחור, אולי מגמת המחשבים בתיכון היא זו שקבעה יותר מכל את גורלי: מצד אחד, לא למדתי שם ללמוד. הכל היה קל, והמורה הרשתה לי לעשות מה שאני רוצה ובלבד שזה לא יהיה בולט, במקום לתת לי משימה אישית לפיצוח – אולי ללמוד שפה בעצמי, או לכתוב קוד מסובך במיוחד. היתה לי הרגשה של הצלחה, אבל כזו שאין בה סיפוק של עמל, כזו שלא מעודדת למיד והשקעה. מצד שני, שעות במקלט של האולפנא, בין Digger המיתולוגי לשורות קוד, לימדו אותי לא לפחד מתיקשוב.
הוראה דיפרנציאלית.
רוב המורות שומעות את המלים ורואות לנגד עיניהן מחזה אימה של ארבעה דפי עבודה שונים בכל שיעור. משום מה הדיפרנציאציה מתקשרת אצלנו למשימות ולתוצרים של למידה. אבל הוראה דיפרנציאלית היא יותר מזה, והיא יותר פשוטה מזה, וראו זה פלא: הטכנולוגיה מאפשרת אותה יותר מאשר הלמידה בכיתה. ובעיקר היא מאפשרת להיות דיפרנציאליים גם כלפי מעלה.
כי דיפרנציאליות מתחילה בדרך בה לומדים.
"כולם צריכים ללמוד מספר הלימוד" – אבל למה, בעצם? הרי ספר הלימוד הוא רק אחת האפשרויות! ממה עוד אפשר ללמוד? – מסרטונים, ממאמרים אקדמיים, מהערך בויקיפדיה (ואם עושים שימוש בדף השיחה של הערך, או בקישורים החיצוניים – אז בכלל הרווחנו. אבל זה כבר לפוסט אחר). אז כשמלמדים את החומר, או טוב מכך – כשמנחים את התלמידים ללמוד את החומר, לא כולם חייבים להשתמש באותם מקורות. אפשר לתת להם לבחור, אפשר לעשות הגרלה, אפשר להחליט עבורם – לא משנה מה נעשה, כל האפשרויות יוצרות דיפרנציאציה; וזה אומר גם לאתגר את מי שזקוק ליותר. וכמובן, מגוון המקורות הקיים ברשת זמין יותר ונוח יותר מאשר זה המצולם.
דיפרנציאציה ממשיכה בתיווך שהלומדים זקוקים לו.
הטכנולוגיה מאפשרת סביבות למידה גמישות. היא מאפשרת מעקב של המורה אחר תהליך הלמידה, עצירה, שאלה, הסבר – תוך כדי למידה, ולא רק אחריה.
אבל היא מאפשרת גם משך למידה גמיש. אין צורך "להעסיק" תלמידים שהבינו ויכולים לצאת לעבודה עצמאית בזמן שמתווכים שוב למי שצריך עוד. אין צורך לדאוג שמא אלה שסיימו את המשימה יפטפטו או יפריעו. קל מאד לתת להם משימות ייעודיות, מתאימות להם, או לאפשר להם הפוגה בלמידה עד שיחזרו לקבוצה.
ועוד היא מאפשרת בדיקה עצמית ווידוא הבנה כתנאי מעבר למשימה הבאה.
ורק אחרי כל אלה,
דיפרנציאציה נוגעת למטלה ולתוצר.
וגם כאן, מאפשרת הטכנולוגיה דברים מרתקים. היא מאפשרת שימוש במיומנויות נוספות – לא מחליפות, נוספות – לשימושם של הלומדים: בין אם מדובר ביצירת תוכן חדש – צילום ועריכה של תמונות וסרטונים, כתיבה אינטרנטית בסוגות שונות (טוויטר, פייסבוק, בלוג ואינסטגרם הן כבר ארבע דוגמאות בסיסיות) ובין אם אוצרות של תוכן קיים (יצירת לוחות השראה כתובים או ויזואליים, בניית לוחות או שרשראות קישורים). וכמובן, יש עוד.
וגם כשמדברים על מטלה ותוצר צריך להתבונן בחמישון העליון ולשאול מה אנחנו מצפים שיעשה. האם המטלה או התוצר של כל הכיתה מהווה אתגר עבור המצטיינים? ואולי צריך לשאול האם תפקידנו לספק להם אתגרים, או נסתפק בהגיעם לתקרת הזכוכית – כי מספיק שיהיו בדיוק כמו כולם?
כשחושבים דיפרנציאלית, וכשמוכנים לראות גם את הצד הימני של עקומת הגאוס (שעשויה להשתנות מתחום לתחום; המחוננת במדעים אינה, בהכרח, מחוננת ויזואלית, והמצטיין בתפיסתו הספרותית לא תמיד בולט ביכולותיו המתימטיות) – נותנים מענה גם למחוננים ולמצטיינים, מענה שהוא חלק מתפקידה של מערכת החינוך לא פחות מהמענה לצידה השמאלי של העקומה.
ומעניין לגלות שכשמאפשרים ומגדילים את טווח האפשרויות מרוויחים כולם. גם אלה שפתאום מאותגרים; גם אלה שלא חשבנו להציע להם "יותר" ופתאום הם, ואנחנו, מגלים שאפשר; וגם אנחנו, המורים, שחושבים גבוה יותר ורחב יותר.
כי כשיש גאות, לא רק חרטום הספינה מתרומם, אלא הספינה כולה.
~~~
~~~
יש לך רעיונות לדיפרנציאציה בכיתה? – מאש אשמח לשמוע עליהם – כאן, בתגובות!
~~~
וכאן למטה נרשמים לקבלת עדכון כשמתפרסם פוסט חדש. זה קורה פעם בשלושה-ארבעה שבועות, וזה כדאי, כי למה לפספס?
~~~
הפוסט נכתב במקור לקבוצת הפייסבוק "חדשנות טכנולוגית בחינוך" בניהולה של נעה להב, ונכנס לפה בשינויים קלים. ורק אומרת שזו קבוצה נהדרת למי שבעניין, ושבפוסט הזה התפתח שירשור תגובות מעניין ושווה בפני עצמו.
