תדע כל אם עבריה, כי בקנותה לילדיה מחברת ראשונה היא דנה אותם לתוכנית חלוקה
"איזה מקצוע צריך לכתוב על המחברת?"
"בקורס הזה אנחנו לא לומדים מקצוע, אנחנו לומדים נושא".
"כן, הבנו, אבל איזה מקצוע לכתוב?"
השואלים – ילדי קורס "אמירים" בשנתו הראשונה בבית הספר. המורה בחרה בנושא רב-תחומי, והילדים מתקשים למלא את כריכת המחברת במידע החשוב המתבקש…
והבקשה הגיונית: כיצד ימצא תלמיד את ידיו ורגליו בציוד בית הספר, אם לא יכתוב את המקצוע על גבי כריכת המחברות? בעיית הספרים נפתרה לא מכבר, עם המצאת העטיפה השקופה, אבל המחברות עדיין מהוות אתגר, בעיקר כשמדובר בבתי ספר מסוגים מסוימים (נאות-מדבר, בד"כ דתיים או התיישבותיים, מקומות בהם יש ערך לפשטות, ומה שחשוב הוא מה שבתוך המחברת ולא כריכתה).
לומדים "תחומי דעת"
והמחברת – לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הלמידה כולה יצאה: כבר בגן הילדים יש "תחומי דעת", כפי שניתן ללמוד משיטוט מהיר באתר אגף החינוך הקדם-יסודי של משרד החינוך. שפה ואוריינות. מתימטיקה, מדע וטכנולוגיה, תיאטרון, חינוך גופני ועוד… ולכל אחד מהם – תכנית לימודים משלו. ובבית הספר היסודי יקבלו התלמידים מערכת שעות מסודרת, ובה פירוט מקצועות הלימוד שבכל יום, ובבית הספר העל-יסודי ידייקו בתחומי הדעת: המדעים יהפכו לפיזיקה ולכימיה, המתימטיקה תתפצל לשעות אלגברה וגיאומטריה; אמנויות יקבלו שם פרטי, ובבתי הספר הדתיים יהפוך התנ"ך לשיעורים נפרדים של תורה ונביאים וכתובים.
ומה רע? הרי באמת אין "אמנויות ומדעים", ויש תחומי דעת, וכך לומדים בעולם כולו.
וזה נכון, אלא שהעולם לא בא לעולם כך, בגירסה המחולקת…
כשהיה אחד הילדים – נקרא לו כאן שלג – בן חמש בערך, ביקרנו בגן החיות התנכ"י. התחלנו בביתן החיות הקטנות, שם נמצאים תניני היאור. הוא התרשם כראוי, אבל משהו הטריד אותו: כי התנינים אוכלים בני אדם, וזה בסדר מבחינתו, אבל תנין תינוק, הוא מהרהר בקול, איך הוא אוכל אנשים? – ומיד מתבהרות פניו כשהוא מוצא פתרון: "בביסים-ביסים".
אז תחומי הדעת הם ה"ביסים-ביסים" של בני האדם בבואם להבין את העולם, כי הוא גדול מכדי שיוכלו לבלוע אותו בבת-אחת.
ושוב אני צופה בשיעור בקורס אמירים, והפעם – קורס מדעים בכתה ג.
המורה עורכת הדגמה של שקית תה מעופפת. התלמידים מרותקים, מבקשים הדרן, ובסופו – פותחים מחברות ומבצעים את הנוהל הקבוע של תיאור ניסוי במחברת: נותנים שם למה שראו, מתארים אותו, משערים מה קרה שם ומדוע, ולבסוף – כותבים לאיזה מהמדעים שייך הניסוי, ומסבירים מדוע.
כאשתו של פיזיקאי, שהמקצוע "מדעים" הוא אחד הדברים הבודדים המוציאים אותו משלוותו, אני שמחה לראות שבכתה ג' הזאת לא מכירים במקצוע המשונה, "מדעים", אלא מבדילים בין הפיזיקה לכימיה ולביולוגיה ועוד. אבל משהו בי תוהה: בקבוצה הקודמת שמחתי במה שמעומעם, ולמה דווקא כאן חשובה ההבחנה?
שאלה טובה.
כי הסיפור הוא אותו סיפור: העולם לא מחולק לתחומי דעת… שקית התה מעופפת גם משום שהרכבה הכימי מאפשר התנהגות פיזיקלית כזאת, ממש כפי שבהופעת הבלט ממנה נהניתי שולבו האמנויות (מוזיקה ומחול) זו בזו, וברקע תפאורה מדהימה (אמנות פלסטית) ואלמלא שיתפו כל אלה פעולה, לא היה מופע ליהנות ממנו.
"נו, באמת", אומרת לי מורה, "אי אפשר שלא ללמוד את מבנה תחום הדעת".
זה נכון.
באחד משיעורי הראשונים בכיתת מחוננות בחטיבת הביניים הזכרנו את מארי אנטואנט ואת המשפט המפורסם, המיוחס לה בטעות, לפיו "אם אין לחם – יאכלו עוגות". "אבל זו לא אשמתה", התקוממה תלמידה, "היא פשוט לא ידעה מה קורה בקרב הציבור הצרפתי". ואני הבנתי שיש לי עוד מקום כמורה להסטוריה בכתה הזו… כי מארי אנטואנט הובלה לגליוטינה לא בשל המשפט הזה (שכאמור, לא נאמר על ידה), אלא משום שהיתה חלק מבית מלוכה מנותק ממה שמתרחש ברחוב הצרפתי; וכי כשלומדים הסטוריה יש מבנה של סיבות וגורמים, ויש מקום למעשיו של האדם הבודד – גם אם הוא השליט במקרה זה, ויש גם את מקומו של התהליך ששותפים לו המונים וכל אדם הוא רק חלק ממנו, ורק הבנה של הדרכים בהן ניתן להתבונן על האירוע ההסטורי תתן את ההבנה העמוקה של מארי אנטואנט וסיפורה.
הבנה אמיתית, עמוקה, של תופעה כוללת בתוכה גם הבנה של תחום-הדעת, ותופעות קשורות, ומושגי יסוד. והיא חשובה במיוחד למחוננים, כי אחת התופעות המוכרות אצלם היא "הידע כבלון": הם יודעים משהו באופן מאד כללי, ויודעים לדבר עליו בבטחון עצמי משכנע להפליא, אבל אם נגרד את השכבה העליונה של הידע הזה נגלה שהוא בעצם לא חלק מהבנה עמוקה, אלא ידע ללא פיגומים וקישורים לעולם האמיתי.
"נו, באמת", אומרת לי מורה, "אי אפשר ללמוד את העולם כאילו הוא מחולק לתחומי דעת".
וגם היא צודקת, כי זה לימוד עקר.
ובאמת מדי פעם מתעורר בי געגוע לשיטת "הנושאים" – זאת שהיתה מקובלת פעם בחינוך הקיבוצי, וקיימת בצורה מסוימת בלימוד התקופתי האנתרופוסופי, והיא הבסיס לטרנד ה PBL (למידה באמצעות פרוייקטים) וקשורה לפדגוגיה של למידת מושג גדול, ושל למידה רב-תחומית ובין-תחומית – שיטת למידת העולם "כפי שהוא", ללא חלוקה (מלאכותית, כבר אמרנו) לתחומי הדעת.
אבל אז אין את ההבנה של תחום הדעת, חד-גדיא, חד-גדיא.
אז מה עושים?
איך מלמדים?
ובכן, מלמדים פעם כך ופעם כך, ובכל פעם – בהתאם למטרות התוכן והמיומנויות שרוצים ללמד – בוחרים במה להתמקד.
כשהייתי אם צעירה, ועוד היה לי זמן לקרוא ספרי הדרכה להורים, קראתי המלצה לרכישת שפה עשירה והבנה עמוקה בגיל צעיר. כשאתם עושים עם הילדים שלכם דברים, היה כתוב שם, הסבירו להם מה אתם עושים, והשתמשו במלים מקצועיות. למשל, כשאתם מכינים עוגה ועושים אתם הר געש מסודה לשתיה ונוזל – הסבירו להם מה הם רואים, וקראו לזה "ניסוי בכימיה".
בהתחלה התלהבתי. אחר כך תהיתי.
קודם כל, שאלתי את עצמי, האם זה ניסוי?
שלג ענה לי על זה בדרכו החיננית: בערך באותה תקופה של הביסים, הוא נשאר עם אבא אחה"צ בבית, וביקש שיעשו יחד "ניסוי אפיה". מה זה ניסוי אפיה? – "נערבב ככה וככה, נוסיף את זה וזה ונראה מה יצא". "ולמה שלא תעשה את זה עם אמא, שהיא יותר טובה באפיה?" שאל האיש הנבוך. – "נו באמת", הסביר המדען הצעיר בסבלנות, "עם אמא זה לא ניסוי, עם אמא אני יודע שזה מצליח!"
אז אם ניסוי, צריך שאכן יהיה כזה.
אחר כך תהיתי, האם נכון לארגן את המידע במגירות מגיל צעיר?
(השאלה היחידה שלא שאלתי היא "בשביל מה צריך את זה". כי זו לא שאלה. ללמוד צריך תמיד.)
מה עשיתי בסוף? – גם וגם. פעם כך ופעם כך. ובשונה ממה שקרה בתכנון ההוראה – כאן לא תמיד חשבתי או ידעתי מראש מה אני עושה ולמה. בכל זאת, עם הילדים יש דברים שפשוט זורמים… אבל בשיעור – ממש כמו בפוסט על כמה-כמה – מחליטים מה עושים בשיעור, או ביחידה, או בשנה הזאת: לומדים תחום-דעת או לומדים נושא? – ואז די להזכיר שבעצם, אבל יודעים שהסיפור הגדול לא נמצא שם.
או, אם להשתמש במילותיו של החוקר הצעיר – ממשיכים ללמד בביסים-ביסים, אבל זוכרים בכל פעם מאיזה שלם נגסנו.
~~~
