רחל ארליך

רחל ארליך

למידה מרחוק בימי קורונה – דוגמאות מהשטח (2): ממשיכים את רצף הלמידה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

זהו הפוסט הרביעי שאני כותבת על למידה מרחוק. בשבוע שעבר עסקתי בפדגוגיה של שיעור סינכרוני והצעתי דרכים לשימוש בווסטאפ לצורך למידה. השבוע אני עושה "ריגול תעשייתי": שומעת מה קורה אצל אחרים, ומספרת למי שאני פוגשת. השראה, קוראים לזה.

הפוסט הראשון עסק בלימודי העשרה: מיזמי למידה שלא קשורים לתוכנית הלימודים, ויש בהם מסגרת אחרת ואווירה אחרת. ועכשיו אני מציגה את

ממצאי הריגול, חלק ב: המשך הלמידה הרגילה – אבל מרחוק

בפוסט הזה אתאר למידה שהיא חלק מהרצף הבית ספרי, אבל מותאמת ללמידה מהבית, כי זה מה שיש עכשיו. אלה דוגמאות בודדות מתוך הרבה סיפורים שנחשפתי אליהם מאז התבייתה הלמידה, ובכולם חשיבה פדגוגית, נכונות לשינוי וללמידה, ומעבר פרדיגמה מ"הוראה" ל"למידה".

וגם כאן, כמו בחלק א', מאחר שהימים עמוסים, אני חורגת ממנהגי ומתחילה דווקא ב

פינת התכל'ס:

מה צריך כדי שלמידה כזאת, מרחוק, תצליח?

  • מטרות ברורות בתחום התוכן והמיומנויות.
  • הבנת האפשרויות והמגבלות של הטכנולוגיה, כולל למידה סינכרונית וא-סינכרונית בכלל, ופלטפורמות שונות – בפרט.
  • מתן זמן למידה ללמידה החדשה. המורים צריכים ללמוד איך  מפעילים את הפלטפורמה, התלמידים צריכים ללמוד מה מצפים מהם ואיך לעמוד בזה. ליאת פלד כתבה על זה השבוע בבלוג שלה, ואני לא מפסיקה לצטט: "ההיכרות עם הפלטפורמות השונות התומכות בלמידה מרחוק וקשיי ההסתגלות הן חלק מלמידה של כלים בעידן החדש. על כן, שיעורים ראשונים בהם יהיה מעט בלבול וחוסר סדר הם לא 'בזבוז זמן' של למידה, הם ה-למידה".
  • ציפיות ברורות מהתלמידים, ולו"ז ברור לביצוען. כולם צריכים לדעת מה חובה ומה רשות, מה צריך להגיש ומה "רק" ללמוד, מתי המפגש הבא ואיך מתחברים אליו.
  • אוטונומיה למורים, מגוון ובחירה לתלמידים. זה חשוב תמיד, אגב, ולכל התלמידים, לא רק למחוננים. אבל בלמידה מקוונת זה הכרחי עוד יותר מהרגיל.
  • התאמת הציפיות מהלמידה-מרחוק להרגלי הלמידה בשגרה. במקומות שרגילים ללמוד עצמאית, לומדים עצמאית גם עכשיו. במקומות בהם יש פיקוח הדוק על המורים, הלמידה נשארת פרונטלית וצמודה, כי נדמה שבה הכי קל להוכיח תוצאות. וכן, זה מלמד בעיקר על מה שצריך שיקרה אחרי המגפה.

ועכשיו ליעל שפירא, שהיא מורה להסטוריה באולפנת להב"ה בקדומים, ולשמחתי – גם גיסתי. הקורונה תפסה אותה בדיוק בסיומו של נושא – האיסלאם – לפני שהספיקה לסכם אותו. היא הבינה שאין ברירה וצריך לסכם מרחוק.

מסלול מגוון ללמידה עצמאית וסיכום סינכרוני: הסטוריה מרחוק

יעל הכינה לתלמידות דף עבודה ללמידה מקוונת. הדף כלל מסלול מגוון של למידה:

  • שני סרטונים לצפיה
  • טופס מבדק שמסכם את החומר של היחידה כולה
  • כתבה וסרטון נוספים, קשורים ליחידה ההסטורית, אבל עם נגיעה אקטואלית
  • שאלת חשיבה שאת התשובה עליה התבקשו התלמידות לכתוב על "פתק" בלוח שיתופי

מלמידה א-סינכרונית למפגש סינכרוני

לאחר מכן הזמינה יעל את התלמידות למפגש מקוון. שאלתי אותה אם ההשתתפות היתה חובה. הדף חובה, ענתה לי, השתתפותת בשיעור מומלצת: "יש לי התלבטות לגבי חובת ההשתתפות במציאות החדשה.
אני לא רוצה לחייב. לא לכל התלמידות יש נגישות למחשבים, חלקן עוזרות עכשיו בהתנהלות המשפחה… אם נצטרך להמשיך בלמידה מרחוק אחרי פסח אני מניחה שנקבל הוראות ונהלים, וכמובן, אפעל בהתאם".

השיעור הסינכרוני היה מלווה בסרטונים, והתנהל שיח על האסלאם בחיבור לפסח. יעל דיברה עם הבנות על מציאות של ליל סדר אחר מהרגיל, ועל ליל הסדר האחרון בגטו ורשה לעומת הסדר שיהיה אצלנו השנה.
הבנות שיתפו מה יהיה אצלם השנה, ובמה יהיה שונה משנה רגילה. "התחזקנו בידיעה שאנחנו חיים במדינת ישראל עם צבא ממשלה ומשטרה שעושים הכל לסייע ולשמור עלינו", מסכמת יעל את המפגש.

המעבר מלמידה בכיתה ללמידה מקוונת

ההסתגלות המהירה של יעל –  שפתחה את השיחה ב"את יודעת שאני לא טכנולוגית" – לא הפתיעה אותי. היא אולי לא טכנולוגית, אבל היא בהחלט פדגוגית. בכלל, צוות ההסטוריה של חטיבת הביניים בלהב"ה שינה תפיסה לפני שלוש שנים, כשעבר ללמד ב"חצימים" – שיעורי בוקר של שלוש שעות ברצף. הוחלט שאת לימודי ההסטוריה יצמצמו משנתיים לשנה, ובכפל שעות: את החומר של כיתות ז-ח מלמדים בכתה ז, בארבע שעות שבועיות. שני שיעורים כפולים. המבנה הזה מאפשר למורות להיות משמעותיות ולהפוך את התלמידות לאקטיביות.

הסטוריה בימי קורונה

התכנים לא השתנו, היא מעידה, אבל שיטת העבודה כן: בכל יחידה יש לימוד, חוויה ורלוונטיות. בכל יחידה יש למידה עצמאית ועבודה על תוצר – לעתים ביחידות, לעתים בזוגות. ויש זמן ללמידה הזו, ויש המשכיות ורצף. התמונות המצורפות הן של דגמים של האחוזה הפיאודלית שהכינו תלמידות לסיכום הנושא הקודם. ניתן להן זמן מספיק לתכנון ולהכנה – בשיעורים, לא בבית!

גימיק הוא עניין מהיר. הכנת תוצר רציני, לעומת זאת, מצריכה זמן. התכנון, שיתוף הפעולה, הביצוע, מה שמצליח ומה שלא – כל אלה הם למידה. כשנותנים מספיק זמן ומלווים את כל אלה מקרוב עוברים מתודעה של הוראה לתודעה של הנחיית תהליכי למידה. יעל מעידה שזה לא פוגע בהספק החומר: בשנה אחת של ארבע שעות שבועיות מספיקים ללמד את מה שלימדו בעבר בשנתיים של שעתיים, ועושים את זה בנחת, ועם הרבה יותר עבודה על מיומנויות.

והבסיס הזה שיצרו המורות להסטוריה בשגרה איפשר מעבר חלק, יחסית, לעצמאות בשעת חירום.

דגש על מיומנויות והנחיה במקום למידה

הדוגמא השניה היא של אורית אריה, מורה בבית הספר הממ"ד "אריאל" ברעננה. בין השאר היא מלמדת הסטוריה בכתה ו', שעה שבועית, כיתה עמוסה בלמעלה מ-35 תלמידים. היא קראה את אחד הפוסטים הקודמים והתקשרה להתייעץ: לא מתאים לה, אמרה לי, להמשיך ברצף החומר: הנושא הבא שהיא צריכה ללמד הוא חורבן בית המקדש השני, והיא לא רוצה לעסוק בחורבן בימים אלה. לאחר התלבטות החליטה על תירגול מיומנויות בלמידה עצמאית: היא נתנה לתלמידים מאגר מגוון של קישורים לאירועים ודמויות היסטוריות – קטעי מידע, פודקטסטים וסרטונים. הם התבקשו לבחור אירוע או דמות, לנסח 5 עובדות חשובות ולהכין תוצר כמו חידון, משחק, סרטון, ציור, קומיקס – שיספר על מה שלמדו למי שלא מכיר. את  התוצרים הם התבקשו להעלות ללוח שיתופי ((padlet). השעה השבועית הפכה לשעות של תמיכה, עזרה, משוב על הטיוטות… שלא לדבר על המשובים האישיים.

כך כתבה אורית לתלמידיה עם השלמת הלוח:

כל הכבוד ל — (וכאן היא מפרטת, שלושים ומשהו תלמידים – אני נותנת דוגמיות):
ל', שחקר את מלחמת המפרץ והכין מצגת וחידון בלרגו; י', מכינה סרטון ומשחק מתוקשב בטריוינטי – שני תוצרים מקסימים ומאתגרים גם טכנולוגית; ח', שלמד על הסארס וחיבר שאלות חשובות. הידעתם שהסארס הוא נגיף מהמשפחה של הקורונה שפתאום נעלם לו ?! הלוואי שזה גם מה שיקרה עם הקורונה…וכן הלאה.
וכך היא כותבת להם, לסיום המשוב:
"אני כ"כ שמחה לקבל הודעות מילדים שכותבים לי שהיה להם כיף להכין את העבודה, שהם נהנו ללמוד נושא חדש, שהם שמחים שיכלו לבחור מה להכין ועל מה, שמבינים עכשיו שהם מסוגלים להתמודד לבד עם חומר ומשימה חדשה.
זה הכל בזכותכם!
זה קרה משום שהתייחסתם ברצינות למשימה, שלא פחדתם לנסות דברים חדשים, ששאלתם אותי וביקשתם עזרה ושהייתם מוכנים לתקן עד שהגעתם לתוצר מעולה".

אורית מעידה שהיה שווה כל רגע. מה שאי אפשר לעשות בשעה שבועית בכיתה, כמו בדיקת טיוטות וכתיבה-מחדש של התלמידים, היא הצליחה לעשות בפעילות חד-פעמית מקוונת כזאת.

ואני שומעת את אורית וחושבת: אם תהיה לפעילות הזו המשך, בוודאי אם עוד מורים בשכבה יתנו לתלמידים משימות שיש בהן למידה עצמאית ותיקון טיוטה, אין ספק שכולם ירוויחו. עכשיו צריך לחשוב איך עושים את זה בתוך חומר הלימודים. אחרי ההתנסות הראשונה זה כבר פשוט יותר.

ואחרון חביב: ד"ש מעבר לים

משפחה גדולה אנחנו, והרבה מאיתנו עוסקות בחינוך. כך כתבה לי בבא כהן, אחותי, על המתרחש בישיבת ברקאי בברוקלין, בה היא מלמדת:

כבר שבועיים לפני סגירת בית הספר עבד צוות הטכלונוגיה על תוכנית. קבלנו שתי סדנאות על השימוש בזום ולמידה מרחוק ואינטגרציה של תוכנות שונות בתוך השעור.
ביום שהודיעו על סגירת בית הספר כבר היתה תוכנית לימודים. אחרי השבוע הראשון עשו שינויים פה ושם, לא במערכת. למשל, ביקשו ששיעור לא יהי יותר מארבעים דקות, הוסיפו חוגים בשעות אחר הצהרים. הוסיפו  התעמלות לבנים והתעמלות לבנות, שיעורי בישול, אפיה וכדומה.

פעם בשבוע בערב יש פגישת זום לצוות המורים. צוות ההנהלה מתקשר באופן אישי למורה בטלפון פעם בשבוע. ההנהלה כל הזמן בחזית ויש תגובה מיידית לכל שאלה, בעיה, הצעה.

כל המורים מדווחים יום יום על השעורים שהם נתנו. השאלות בדיווח הן:

  • האם השיעור היה חי, איזה עוד אמצעי לימוד הופעלו?
  • מה היתה מטרת השיעור? האם הושגה?
  • אילו תלמידים איחרו או לא הופיעו?

הדיווח, היא ממהרת להסביר, אינו לשם פיקוח אלא לשם למידת עמיתים, העלאת רעיונות, התייעצות ושיפור הלמידה.

ואני, היא מוסיפה, שטכנולוגיה היא סינית בשבילי – אני משתפרת משיעור לשיעור. מעזה יותר, מגוונת יותר. לומדת.

התמונה שהיא מתארת משלימה לי כתבה שהתפרסמה השבוע בעיתון מקור ראשון, בה תיארה אביטל אינדיג בית ספר בניו ג'רזי. "המקום שבאמת מצליחים ללמוד בו מהבית", מכרזה הכותרת, ואני חושבת שזה המקום שבאמת מצליחים ללמוד בו כל השנה.

כי תלמיד שנכנס לכיתה באיחור אופנתי עם פתק "ר' איחר בידיעתי" תלמידה שחוזרת מחופשה ביוון בעל חשבון ימי לימודים הם מחזות ישראליים מאד; לא תראו אותם בבתי הספר שתוארו כאן. מעמדו של בית הספר וגבולות התפקיד של המורים, שאין להם הגדרה מוסכמת אצלנו, ברורים שם, מעבר לים. במקום בו אפשר להקפיד על נוכחות כל השנה, סביר להקפיד עליה גם היום. במקום בו בית הספר מודיע להורים – מודיע! לא מבקש! – שיש להיערך ללמידה מרחוק, וההורים נערכים, ובית הספר מסייע היכן שצריך – אפשר לבנות מערכת של שמונה שעות ביום. במקום כזה אפשר גם לחשוב על המערכת, להתגמש, לשנות תוך כדי הליכה, לעודד את המורים לשנות כיוון בקצב שלהם.

אז… האם אני אופטימית או פסימית?

תלוי באיזו שעה של היום שואלים אותי.

בפוסט מרתק בפייסבוק כתבה הדס קליין את הדברים הבאים: "נעתי בין כעס נוראי על ההערכות הבעייתית, לתקווה לעתיד טוב יותר למראה ההנבטות שהחלו לצוץ וייאוש מהפערים המערכתיים שהשתקפו מכל הסיטואציה, וכעת אני מוטרדת בעיקר מכך שכהורה, לא נראה שיש הערכות משמעותית להמשך".

הדס המשיכה ופירטה את מה שראתה, מנקודת מבט של ניהול ארגוני, ואני הרגשתי שדיברה מגרוני.

כי אני לא מאמינה שהלמידה מרחוק תביא למהפכה חינוכית. בוודאי לא בשלב זה. נכון להיום, הדף המרכזי של משרד החינוך ללמידה מרחוק מכיל בעיקר מערכת שעות של טלויזיה חינוכית יחד עם הנחיות טכנולוגיות לשימוש בפלטפורמות מקוונות. אבל חינוך הוא תהליך, ושינוי פרדיגמות הוא תהליך ארוך עוד יותר. מי שרוצה מהפכה מוזמן להתבונן בלמידה מרחוק ולהיזכר במהפכת "מחשב לכל ילד" ו"טאבלט לכל ילדה". האם ילדים שדפדפו בטאבלט במקום בספרים מודפסים באמת לומדים היום טוב יותר מרחוק? ובכלל, אני מורה להסטוריה: אין לי חיבה גדולה למהפכות.

מצד שני, גם אין בי הערכה לקפיאה על השמרים.

אני מקווה שמערכת החינוך לא תתפתה לדרוש דיווחים נוקדניים ומערכת שעות קשיחה אחרי חג הפסח (למרות שכל הקולות שאני שומעת מסביב מלמדים שבדיוק כך יהיה).

אני מקווה שתבין שיותר משזה זמן לפיקוח, זה זמן להנחיה ולשיחרור.

והכי אני מקווה שהמורים, אלה שהעזו ושטעמו הזדמנות ללמידה אחרת, בה הם פחות מורים ויותר מנחים, יהיו מסוגלים להתמיד בה.

כמה כמה: כמה הוראה, כמה חינוך?

"מה צריכה להיות ההתכווננות של מורה כשהוא נכנס לכתה בתיכון?" – שאלה מרצה של שלג במכללה להכשרת מורים, "לחנך? ללמד ידע? או

2 תגובות

  1. שלום רחל מה שלומך?

    שמחה על העדכונים שאת שולחת. רציתי לספר לך קצת על איך אנחנו מיישמים למידה מרחוק.

    גם אנחנו ההורים שאיננו מורים יכולים בכל זאת לייצר בית ספר מרחוק.

    1. יוצרים שגרה – מתי לומדים, מתי משחקים, מתי מסכים ומתי לא.

    יצרתי שגרה בתוך החוסר שגרה המטורף הזה… בעיקר שהסוף של המצב אינו ידוע.

    כל ילד מתחיל את היום בארוחת בוקר ואחר כך במשימה באופק שהיא לרוב קלילה ומשלבת משחק.

    אחר כך כל אחד לומד נושא בעברית או באנגלית או בכלל במדעים או מתמטיקה. למשל אתמול הגדולים שלי קראו סיפורים קצרים של או.הנרי ונחשפו לסיפור הקצר ולמוטיב המשעשע והמפתיע של הסופר.

    הקטנים למדו על נלסון מנדלה ועל חיות באוסטרליה.

    יש זמן משחק וטלוויזיה חינוכית אחריו ארוחת צהריים שאחריה שלוש שעות ללא מסכים פעילות חופשית ברחבי הבית שאינה כוללת מסכים. הילדים לומדים למצוא דרכים להעביר את הזמן.

    2. תכנים חדשים – הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מתלוננים על התכנים ושיטות הלימוד בבית הספר. עכשיו יש זמן לנסות על ילדינו משהו חדש.

    מנצלים את הזמן להכניס תכנים שאין בבית הספר – לומדים על זוויות צילום בקולנוע ומשמעותם, על אנשים כמו סטיבן ג'יי גולד והבוהן של הפנדה, לומדים על אנשים חשובים בהיסטוריה האנושית ועוד.

    3. משתתפים במסגרות למידה מרחוק גם בשעות לא שגרתיות –

    משמח אותי לראות שיש מסגרות פרטיות כגון התכנית לנוער מוכשר במתמטיקה ואף נבחרת כדור המים של בית יצחק שמייצרים שגרת אימונים ושיעורים על אף המצב.

    נוער מוכשר במתמטיקה מאתגר כל יום בחידה מתמטית בשמונה בערב עם ניקוד על הזמן שבו מצליחים לפתור. כדור מים מבצעים אימונים ברחבי הבית וצופים במשחקים בשעות הערב.

    נפגשים עם המורים מבית הספר לשיח על המצב, לשיעור בעברית ועוד.

    לא שהייתי מוכנה לעבור לשיטה הזאת לתמיד, אבל אפשר להגיד בכל זאת הרבה תודה על מה שיש ועל מה שהצלחנו לבצע למרות המשבר המוזר הזה 🙂

    מאחלת לך ולכל משפחתך חג פסח שמח למרות הכל!!! הרבה בריאות והמשך פעילות!!!

    מירב חביבי

    1. מירב,
      תודה רבה על השיתוף במה שקורה אצלכם בימים אלה!
      לקראת סוף חג הפסח עכשיו, וחגים – יש להם שגרה משלהם, גם אם אחרת… תוהה מה יקרה עם החזרה לשגרה המוזרה של אחרי-הפסח, זו שכפתה עלינו הקורונה.
      כתבת שלא היית מוכנה לעבור לשיטה הזו לתמיד, אבל את אומרת תודה על מה שהצלחתם לבצע למרות המשבר. – אני חושבת שחלק ממה שקשה במשבר הזה הוא ההפתעה, אבל במובן מסוים – זה גם חלק מכוחו. החופש הגדול ידוע מראש. האם מתארגנים לקראתו? – יש מי שיותר, יש מי שפחות. לקורונה לא באמת התכוננו. בודאי שלא התכוננו למצוא את עצמנו עם הילדים בבית למשך זמן לא מוגבל. ועם כל הלא-מוגבל הזה, אנחנו יודעים שהוא יסתיים ושהחיים יחזרו לתקנם, רקלא יודעים מתי… והידיעה שזה זמני נותנת כח משל עצמה.
      פעם, בשיחה עם מי שהיו ילדים במלחמת המפרץ, התברר לי שהם זוכרים את הימים ההם כנחמדים למדי. זכרונות של ילדים שלא כוללים את הדאגה אלא נשארו בפאזל מרובה החלקים שעשו בחדר האטום, בטלויזיה שקנו ההורים, אפילו הברדסים נזכרים בבדיחות הדעת. מאחלת שיהיו אלה הזכרונות אצלכם: הימים המוזרים האלה בהם היינו בבית, אפילו חברים לא יכולנו לבקר – אבל היה טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן