רחל ארליך

רחל ארליך

עשרה בטבת – יום זכרון שנשכח

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
"את אמנם שייכת למשפחת ווערצבערגער", היתה סבתי אומרת לאמי, "אבל זכרון – יש לך של פיל". סבתא, שממנה ירשתי כנראה את נטייתי למשחקי מלים, התייחסה לשם נעוריה, אלפנט, ודיברה בדאגה על זכרונה הטוב של אמא, שזכרה כל טובה וכל עוולה שעשה לה כל אחד, אי-פעם.ואכן, לאמא שלי היה זכרון מעולה (עד שבא האלצהיימר ונטל אותו ממנה בנבזות, כמו שרק הוא יודע). זכרון אישי מעולה, אבל גם זכרון לאומי. "כמה מהר שוכח העם היהודי את תולדותיו" – היתה מקוננת מדי פעם, "לא חזרנו לספרד מאות שנים אחרי הגירוש, אבל לגרמנים כבר מיהרנו לסלוח".

עשרה בטבת: תאריך לא מוכר

אינני חובבת סקרי רחוב, אבל אילו היו שואלים "מהו עשרה בטבת" – זה היה קריטריון מצוין לחלוקת החברה היהודית לשלושה שבטים: הרוב – שלא שמעו על היום הזה, והמיעוט, שיאמרו "יום התחלת המצור על ירושלים, שנקבע גם יום הקדיש הכללי לקרבנות השואה שמועד הרצחם לא נודע". (והשבט השלישי? – אלה שיאמרו את התשובה השניה, אבל בסדר הפוך).השנה יחול צום עשרה בטבת ביום שלישי, 18.12.2018. שתי פנים ליום הזה: תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון, ויום הקדיש הכללי. עבורי, זה זמן טוב לחשוב מדוע היום הזה פחות מוכר מימי זכרון אחרים, ומה זה אומר על זכרון קבוצתי – לאומי ודתי.בתמונה: חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493. חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493. כך מתאר ספר מלכים את האירוע שלזכרו נקבע הצום:א וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב ב וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ ג בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ ד וַתִּבָּקַע הָעִיר… ח וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ–הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל–יְרוּשָׁלִָם ט וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה' וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ (מלכים ב, כה, 1-9).בחודש העשירי בעשור לחודש. החודש העשירי הוא חודש טבת (הספירה התנ"כית מתחילה את השנה בחודש ניסן, הוא ראש חודשים וראשון לחודשי השנה (שמות יב, ב). ביום זה נקבע צום לזכר התחלת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון.המצור נמשך כשנה וחצי. בי"ז בתמוז נקבע צום לזכר פריצת הבבלים לעיר, ובתשעה באב – לזכר חורבן שני בתי המקדש, הראשון והשני. 2600 שנים עברו מאז חורבן הבית הראשון, והעם היהודי ממשיך לזכור, ולהתאבל. זה מעניין, כי צום הוא לא הדרך בה אנחנו מציינים אבל במאה ה-21. היום יש לנו טקסים, מעגלי-שיח, כיכרות מתמלאים בנרות, צפירות זיכרון, הורדת הדגל, סגירת בתי שעשועים – הכל, רק לא צום. ועדיין, צמים. וזוכרים.

זכרון הוא עניין של מזל (או של לוח חופשות)

בפועל, אין יום המציין את חורבן בית המקדש במערכת החינוך. ברוב בתי הספר הדתיים "הולאם" עשרה בטבת לטובת זכרון השואה (ואתייחס לכך בהמשך), י"ז בתמוז ותשעה באב חלים בחופש הגדול, וגם אם נזכיר את צום גדליה – ג בתשרי – למי יש זמן לדבר עליו? במעט הימים שבין חגי תשרי עוסקים בחגים עצמם, וזכר החורבן נדחק מפניהם. וזה בחינוך הממ"ד; בחינוך הממלכתי שניהם (עשרה בטבת והחורבן) עוברים מתחת לרדאר.אז הנה, הזדמנות. לדבר על החורבן, ועל ההחלטה לחבר את האירועים זה לזה. ועל הדרך להזכיר גם שזה הצום היחיד שצמים בזמנו כאשר הוא חל ביום ששי. הסיבה לכך היא נבואתו של יחזקאל, אשר מתנבא ליהודים שגלו לבבל:א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר  ב בֶּן-אָדָם כתוב- (כְּתָב-) לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם–אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.. (מלכים ב, כה, 1-9).בעשרה בטבת מספר יחזקאל לשומעיו שממש היום החל מצור על ירושלים. וזה לפני 2600 שנה, טרם מבזקי חדשות וטוויטר וקבוצות ווטסאפ, כשמידע עוד לא דולף במהירות האור. נבואתו תתאמת רק לאחר החורבן, עם בואם של גולים חדשים, אלה אשר חוו את המצור ויגיעו לבבל כדי לספר לוותיקים מה היה.

זכרון הוא עניין של זמן

בתמונה: הוריו של אבא: סבא ישראל, תמונת פספורט מוגדלת, תלויה על קיר הסלון בבית ילדותי. סבתא שרה ברכה, תמונה מתעודת הכניסה לגטו, שהגיעה לידינו לפני מספר שנים
 בשנת תשי"א (1950) החליטה הרבנות הראשית לקבוע את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי": ביום זה מציינים קרובי קרבנות השואה את רצח יקיריהם שמועדו לא ידוע. אומרים קדיש, קוראים משניות ומדליקים נר זכרון. הרבנות הראשית החליטה שלא לקבוע יום צום נוסף, מיוחד, לזכר השואה, אלא לחבר בין היום המסמל את תחילת החורבן הראשון של העם היהודי לציון החורבן האחרון שלו. רק לאחר מכן נקבע יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה ביום כ"ז בניסן, ועשרה בטבת נשאר היום בו מציינים הדתיים את יום השואה – במקום, או בנוסף, לכ"ז בניסן.אנחנו חיים את יום השואה, אומרת לי חברה, אבל מה יישאר ממנו לילדינו? עבורם, זכרון השואה יהיה רחוק כמעט כמו… חורבן בית המקדש. כי הזמן עושה את שלו, וסבא וסבתא שחוו ושיכולים לספר – כבר אינם, ואנחנו מעבירים את הסיפור הזה כחוויה מדור שני או שלישי, וזה כבר לא זה.אז אני חושבת על אבא שלי, ניצול השואה. ועל מה שאנחנו עושים כדי לזכור את סיפורו וסיפורי אחיו ואחותו, שניצלו. וכדי לזכור את הוריו, סבא וסבתא שלא הכרנו, ואת אחותו, שנרצחה בטרבלינקה יחד עם הוריה ועם אלפי בני העיירה פשיטיק. אנחנו מספרים, שוב ושוב. ביום השואה שעבר, למשל, סיפרנו את סיפורו בשמונה מוקדים שונים של "זכרון בסלון". ממש מוקד-לכל-ילד.עם חניכי בני-עקיבא בעופרים, אותם פגשתי בליל יום השואה מיד עם תום הטקס המרשים שעשו (עם "הצופים" של בית אריה), דיברתי בדיוק על זה. על היותם שגרירים של הזכרון. על כך שהם צעירים מבני הצעיר, שגם הוא כבר לא ממש הכיר את סבא משה, ובטח לא את סבתא שרה מהצד השני, ניצולת שואה אף היא. על הקושי בזכרון כשאין מישהו שאתה מכיר שהיה שם, ועל ההצלחה המדהימה של העם היהודי – לזכור אלפי שנים את מה שחשוב לו. "יום אחד תספרו אתם לילדיכם", אמרתי להם. הם היו בשוק: "אנחנו עוד ילדים בעצמנו", אמרו לי, חצי ברצינות, חצי בצחוק-של-מבוכה. אבל הם יזכרו, כי נמשיך לספר להם.או להראות להם. אנחנו לא נוסעים לפולין (במצוות אבא), אבל google street view יודע לספר שהבית שגדלו בו עוד קיים. התמונה הראשית של הפוסט, זו המופיעה בראש הדף, היא תמונת הבית הזה (רואים בה את החלק הימני, הישן, של הבית).

זכרון הוא עניין של מסורת

יש את הזכרון, ויש את הדרך בה זוכרים אותו. אכילת מצות מזכירה את יציאת מצרים, הדלקת נרות מזכירה את נצחון בית חשמונאי וצומות מזכירים את החורבן. כל שנה אותו טקס, כל שנה אותו טקסט. לא משעמם? לא נדוש? – אולי כן, אבל אני שמרנית, ומאמינה שכוחו של זכרון הוא גם בצורה."כמה פעמים אפשר לשמוע את "מגש הכסף?" תהתה באזני מורה לפני מספר שנים, בזמן הכנת טקס יום הזיכרון ויום העצמאות. בואי נשאל מי מהתלמידות מכירה אותו, הצעתי. לא ממש הופעתי לגלות שכמעט אף אחת לא. מתישהוא נשמע השיר נדוש ומוכר באזני מי מהמדריכים בבני עקיבא, או מורי בית הספר, או אחראי הטקסים של השכונה, ואת מקומו תפסו שירים אחרים, חדשים יותר. לא פחות יפים; ושיהיה ברור, שגם בעיני אין קדושה ב"מגש הכסף". אבל יש משהו בטקסט החוזר, המוכר-לעייפה, שכוחו בכך שכבר המון, המון, המון שנים אומרים אותו בדיוק כך. ממש כמו שקוראים את אותה מגילת אסתר בפורים, את אותה הגדה בפסח, את אותו "על הניסים" בחנוכה. המשהו הזה מחזק את הזכרון.
טקס יום השואה בתיכון הראל, 2008
בתמונה: טקס יום השואה בתיכון הראל, 2008. תמונה מויקיפדיה, קרדיט: https://www.flickr.com/photos/30075944@N07/2923781531
 כמובן, יש מתח בין הרצון לשמר לבין הרצון לחדש, "לחבר", להשתמש בכלים "שהדור הזה מבין יותר טוב". ליד ההתחברות הזו אני מאמינה גדולה בדברים שעוברים ל"דור הזה, מעל לראש – בתנאי שהמבוגרים נחושים בדעתם שזה בסדר. בטקס יום השואה בבית אריה נצפו כל הגילאים, "מנער ועד זקן, טף ונשים". הטקס לא כוון לבני הארבע-חמש, אבל הם ישבו בו בשקט מרשים, בכבוד. כי המבוגרים שידרו להם שכך מתנהגים. הם לא באמת הבינו כל מה שקרה על הבמה, אבל היתה להם הרגשה שהם שותפים לטקס של גדולים, וההרגשה הזו היתה מרגשת וחשובה לכשעצמה, ויעילה ביותר. גם ביישוב שלנו יושבים בטקס ליל יום העצמאות מאות אנשים בגילאי כלום עד שמונים פלוס, וזה בסדר, וזו מהותו של הטקס היישובי.

זכרון הוא גם עניין של אופי

ואולי ככה נראית התקופה הטובה של העם היהודי: זו שיש בה מדינה, וימי שמחה, וסוף הגלות, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את השמחה ולהקטין את האבלות? – אולי, רק אולי, זו הסיבה להתפוגגות היום הזה מלוח השנה הציבורי. כי זכרון, חוץ מזה שהוא עניין של מזל וזמן ומסורת, הוא לפעמים עניין של אג'נדה (יעידו יום רצח רבין, יום רצח גנדי, יום הרצל, האחד במאי – על איזה מהם מציינים בבתי הספר של הילדים שלכם?). אבל הוא גם, ואולי בעיקר, עניין של עקשנות. כמו שאמרה אמא שלי, כנראה שפעם היה הזכרון הלאומי טוב יותר, או לפחות עקשן יותר.~~~תוך כדי כתיבה, עלו במחשבתי עוד ימי זכרון נשכחים כאלה. כ"ט בנובמבר, יום ירושלים, פורים-שני. אולי, יום אחד, אכתוב גם עליהם. ואם יש עוד ימי זכרון כאלה, שנשכחו מלב – ספרו לי בבקשה, אשמח מאד!וגם אשמח לשמוע מה דעתכם על היום הזה, על שני ענייניו: על מה חשוב לזכור, ומה כדאי לשכוח, ואיך כדאי לעשות זאת.~~~
דגלים

ב-48 לא היה פה כלום

עטיפה כסופה, ועליה ילדים וילדות שלובי-ידיים. ומאחור – שמות השירים. כך נשתמר בזכרוני אחד התקליטים האהובים עלי ביותר, כזה ששמעתי שוב ושוב

2 תגובות

    1. תודה, טלי!
      זו תמיד התלבטות, האם והיכן להכניס את הפן האישי, ותמיד שמחה לשמוע שהוא מחבר ונוגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן