התמודדות עם אי-ודאות

השבוע חזרה מערכת החינוך לתיפקוד כמעט מלא.

כמעט – כי יש מסגרות, כמו מרכזי המחוננים, שעוד לא הורשו לחזור ללמידה רגילה; אבל גם כי נראה שהשגרה היחידה המלווה את חזרתה של המערכת הוא חוסר הוודאות וההוראות הסותרות והמשתנות מדי יום ומעלות את חמתם של צוותי החינוך ושל ההורים כאחד. הרי ידוע שדברים שרואים משער בית הספר לא רואים ממשרדי הממשלה.

חזרה לשגרה, או תחילתה של שגרה חדשה?

השגרה הזו, שהיא שגרה אבל בתנאים חדשים: עם מסיכות, בלי מסיכות, עם מסיכות אבל לא בשרב, מותר לדבר אבל אסור להעביר חפצים, קפסולות בכתה וערבוב בהסעה – השגרה הזו מאד מבלבלת. ביררתי עם חברות, האם מה שקרה אצלן עם השיבה ללימודים ראוי לתואר חזרה לשגרה. התשובות היו, בגדול

"ככה-ככה"

מצד אחד, התלמידים סוערים בהתרגשות – מזמן לא נפגשו ויש כל כך הרבה מה לספר… ולא, זום זה לא באמת זה.ִ "לא הספקתי מה שתכננתי", מספרת מחנכת צעירה, ואני חושבת – ממש כמו ביום הראשון של הלימודים.

מצד שני, הקטע הלוגיסטי לא ברור. ההפסקות שינו את זמניהן כדי לשמור על קבוצות ילדים קטנות. הצלצולים לא פועלים, כדי לא להפריע לכיתות שלומדות, ויש שמאחרים לשיעור כי טרם התרגלו ללו"ז החדש. מתי יותר שוב להשתמש בברזיות? כמה תלמידים וכמה מורים מותר להכניס במתחם נתון, והאם אפשר לשמור על הרווחים ביניהם? והבנו שאסור להתקהל בכיתה, אבל מה קורה כשיש תור לשירותים?

מצד שלישי, חזון אחרית הימים מתגשם לנגד עינינו: לומדים בקבוצות קטנות ומקפידים על הנקיון.  "איזה כיף היה", אמרה בת עשר ביום הראשון, "הלכתי לשירותים בהפסקה והשירותים היו נקיים!". ואני לא יודעת אם לשמוח על הקורונה או להצטער על שחוויית השירותים של תלמידי ישראל לא השתנתה מאז שנות ה-80.

מצד רביעי, מה יהיה על ההיבט החברתי? "תמיד מלמדים בקבוצות. עכשיו סופסוף יושבים בזוגות", מספרת לי מורה, "והילד שלי חזר הביתה מאושר: לא מפריעים לו ללמוד, ויש לו מקום להניח את התיק, והכל רגוע פתאום". ושלא יהיו אי-הבנות: מדובר בבית ספר חדשני המתהדר בכיתות M-21 מאובזרות בצבעוניות מדהימה. מנהלת בית הספר מנחה את הצוות לשים דגש על עבודת צוות "כי זה מה שחשוב במאה ה-21". אבל הילד מאחר את זמנו. אולי היה צריך להיוולד במאה ה-20… אין מה לעשות איתו, הוא רק רוצה ללמוד.

וכל זה מאד מבלבל.

זה מבלבל את הילדים, אבל לא רק אותם, אלא גם אותנו המבוגרים. כאילו עברה פה מגיפה של התבגרות פתאומית: הילדים מגלים שהמבוגרים לא יודעים הכל. המבוגרים מגלים ש"מקבלי ההחלטות" ויועציהם לא באמת יודעים מה יקרה ושאין להם "אסטרטגיית יציאה" מסודרת ומוסכמת. נראה שמשרדי הממשלה מתחרים במשיכת חבל ובמקביל משנים בכל רגע את כללי המשחק. השוק מוצף בשלל תחזיות סותרות: יש המדברים בוודאות גמורה על הגל השני של המגיפה, שהוא רק עניין של זמן, ויש המבטלים את המגיפה בטענות על היסטריה במקרה הטוב ועל קונספירציה במקרה הרע. הבלבול עצום, וכמוהו הכעס. מסתבר ש

מה שצריך באמת זה תחושת בטחון

בשונה מבטחון, עניין שאני לגמרי בעדו, בתחושת בטחון אני דווקא נוטה לזלזל. דינוזאורים כמוני עוד זוכרים את נחמן שי, האיש ההוא עם הקול הרגוע שבימי מלחמת המפרץ המליץ לנו "שתו מים". נדמה שמכל המלצות פיקוד העורף בימים ההם זו היתה ההמלצה הטובה היחידה (אגב, לא היה לה זמן תפוגה, ואני ממשיכה לשתות מים, עד היום). בשנות מגורי במטה בנימין גיליתי שגם צה"ל נוקט בגישת "תחושת הבטחון של התושבים", גישה שמבלבלת לעתים בין תחושה לבטחון, ובימות קיצוצים מסתפקת בתחושה.

אבל לפעמים אפלו אני חייבת להודות שמה שצריך הוא תחושת בטחון. כי בטחון מוחלט, כזה שהיינו רוצים שיהיה, פשוט לא קיים. ממש כפי שלא ניתן למגר את האיום הבטחוני, אבל אפשר לצמצם אותו למינימום, כנראה שיש מחלות שלא ניתן למגר, אבל ניתן לצמצם את נזקיהן. בשני המקרים יש פעולות בטווח הקצר ופעולות בטווח הארוך, ויש הצלחות ויש כשלונות. בשני המקרים זה יקח זמן.

ובזמן הזה צריך לתכנן

אסטרטגיית יציאה ארוכת טווח

באסטרטגיה הזו יש לי שני סעיפים.

לדבר עם הילדים על מה שיודעים, אבל גם על מה שלא

לדבר עם ילדים על חוסר וודאות זה מפחיד. פעמים רבות אנחנו חוששים להפחיד אותם, ולכן לא מדברים, אבל לרוב אנחנו רק מפחידים אותם יותר. כל הילדים נולדו עם אמצעי קליטה מגוונים: הם שומעים וקוראים ורואים המון דברים, בבית ובחוץ. ילדים מחוננים עשויים להיות מבולבלים אף יותר מאחרים, כי הם שומעים יותר ומבינים יותר, אבל לא בהכרח מסוגלים להתמודד מבחינה רגשית עם ההבנות הללו.

אני חושבת שהבנתי את זה לראשונה כשגשם היה בן שלוש וחצי. זה היה לפני פסח, הגננת סיפרה בגן על שיעבווד בני ישראל במצרים והוא חזר הביתה מבועת מהמחשבה שפרעה ישליך את שלג בת שבעת החודשים ליאור. היה לי קשה לשכנע אותו שפרעה מת מזמן ("לא יכול להיות, הגננת סיפרה עליו היום") ושגם אז הוא גזר על הבנים ("הגננת אמרה תינוקות, ותינוקות זה בנות"). לרגע חשבתי שהוא מפחד על עצמו, אבל לא, הוא באמת פחד רק על אחותו ("פרעה לא זורק ליאור ילדים גדולים"). לא זוכרת איך שכנעתי אותו שהיא מוגנת, כן זוכרת את ההבנה שיש סיפורים שילד צריך לשמוע כשהוא יושב לבטח על הברכיים של אמא שלו. כי דווקא ההסברה שלנו עשויה להעניק בטחון – ידע הוא כח – כמובן, אם היא נעשית בעדינות.

ומה זו הסברה עדינה? – הנה כללי האצבע שלי, שעבדו לי די טוב עד היום בבית ובכיתה:

לתת מידע אמין.

להגיש אותו במנות קטנות.

לעצור בין מנה למנה ולתת מקום לשאלות.

לענות רק על מה שנשאלתי (ולתת מידע אמין…)

כשאנחנו נותנים את המידע בצורה שהילדים מסוגלים להתמודד איתו אנחנו בונים את עצמנו כמקור ידע שאפשר לסמוך עליו בתוך ים המידע הסותר והמבלבל. זה נכון כשמדובר על "לדבר עם ילדים על כסף", זה נכון כשמדובר בענייני משפחה ובאקטואליה. כשאנחנו יודעים להגיד גם מה אנחנו לא יודעים, כשאנחנו יודעים איפה אפשר לבדוק וגם מה אי אפשר לדעת, אנחנו מלמדים את ילדינו את האמת הפשוטה: יש מצבים של אי-ודאות. צריך לדעת להתנהל בתוכם. מכאן שצריך

ללמד את הילדים להתנהל במצבים של אי-ודאות

לא מספיק לדבר, צריך גם להתנהל בעצמנו וללוות את הילדים בהתנהלות שלהם. זה לא משהו שאני מלמדת אותם כמומחית; זה משהו שאני מלמדת אותם כבעלת נסיון. בכל זאת יש לי יתרון מספרי של כמה שנים טובות שזימנו לי מצבים מורכבים.

ואלה השלבים שלנו:

שוקלים ומתכננים את ההתנהלות לזמן הקרוב, מתוך ראיה של סיכויים וסיכונים.

מגדירים איזו עזרה אנחנו צריכים לקבל ובודקים מי יכול לעזור לנו (לחילופין, ואולי במקביל, בודקים למי אנחנו יכולים לעזור).

לוקחים בחשבון שלא כולם ינהגו כמונו, ומתכננים מה לעשות עם זה.

קובעים נקודות לעצירה והתבוננות, כך שיהיה אפשר לחשב מסלול מחדש. מקדימים אותן במקרה הצורך.

עם התובנות החדשות, שוקלים ומתכננים את ההתנהלות לזמן הקרוב.

האם זה תמיד עובד? – ברור שלא. יש דברים שלא יכולנו לדעת, יש דברים שיכולנו לדעת – ולמרות זאת טעינו בהערכה. יש דברים שתכננו ובסוף עשינו אחרת, ולפעמים זה היה טוב ולפעמים לא. אבל עצם העובדה שיש תבנית, שיש משהו שאפשר להתכנס לתוכו – כבר נותנת תחושת בטחון: גם אם כל מה שאנחנו יודעים זה מה נעשה אנחנו, זה יותר מאשר לא לדעת כלום.

"שלווה מופרת
וכבר אחרת
ואין טעם לכסות
כי בפתח נכנסות –
התמורות"

כך כתבה רחל שפירא, וכך שרה את מילותיה אילנית. ואני, שפיראית כמעט שני עשורים לפני שנהייתי ארליך, לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בלי שמילות השיר "נחמה" יתנגנו לי בראש.

אחרית דבר

כתבתי את הפוסט, פרסמתי, שלחתי מייל למנויי הבלוג והלכתי לישון בשקט. בבוקר גיליתי לזוועתי שהבלוג שלי נפל גם הוא קרבן למתקפת האקרים איראינית על אתרים ישראליים. מצאתי את עצמי בחברה טובה, אין ספק.

כתבת פוסט על התמודדות עם אי-ודאות, לא? – חייכו חברי בפייסבוק ומחוצה לו, והזכירו לי את השנה ההיא, בה לימדתי על מאורעות הכותל בתרפ"ט בשבוע בו ניסו להתנקש בחייו של יהודה גליק, ואז על מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בשבוע בו היה רצף פיגועים אכזרי ברחבי יו"ש, ותלמידה אמרה לי, חצי בצחוק: אפשר שלא נלמד על השואה השנה?

כי היו פה 24 שעות של מתח. האם מי שנכנס לאתר שלי דרך הקישור במייל חשוף לפגיעה? האם יהיו כאלה שיבטלו את הרשמתם לעדכונים מהבלוג? האם יצליחו לתקן את הפריצה? ומתי? וכשיצליחו, האם באמת יחזור כל התוכן בבלוג באופן תקין? (ולמה האיראנים, שכבר משקיעים בפריצה רחבת-היקף, לא טורחים לתרגם את איומיהם לעברית ומשתמשים בגוגל טרנסלייט? תגידו אתם: זו מקצועיות, זו?)

"שלחת ניוזלטר על חזרה לשגרה בתנאי אי-ודאות. ההשתלטות על האתר נראית כמו טיזר לפוסט שלך" כתב לי חבר. חשבתי על זה. עכשיו, 24 שעות אחרי, כשהאתרים חזרו לעלות ואני משחזרת את הפוסט הזה, החלטתי שזה יהיה אפילוג. מצרפת את הפוסט שפרסמתי בפייסבוק ומודה למתכנת שלי, שהרגיע ועבד והגיב מיידית לכל שאלה (כרגיל), וגם לכל מי שהתעניין, תמך והצחיק אותי. אין כמו הומור ביום כזה.