חצי אמת: על ניוז ועל פייק-ניוז

אולפנת טליה, כתה י, שיעור ראשון בנושא העליה השניה. על הלוח הלבן – מצגת של צילומי מצבות מבית העלמין בכנרת. תוחלת החיים בעשורים הראשונים של המאה ה-20 במקום הפסטורלי הזה לא מעוררת קנאה.

ואז מתרוממת יד מהקצה השמאלי של סוף הכתה. "אבל איך נדע", שואלת אותי ש', "שהתמונות שאת מביאה לנו פה הן באמת מדגם מייצג?"

ברור שעניתי לה. והתשובה, כמובן, היא לא החלק החשוב בסיפור. מה שחשוב הוא המחמאה הזו שקיבלתי מבת חמש-עשרה: היא שואלת אותי, המורה שלה להסטוריה, איך היא יכולה לדעת שאפשר לסמוך עלי. אני רק מקווה שהיא סמכה על התשובה.

מחוננים – ביקורתיים, או חושבים ביקורתית?

"למחוננים יש חשיבה ביקורתית מפותחת, זה ידוע", אמרה לי השבוע מורה בבית ספר יסודי. מאחר שאני מאד אוהבת דברים שכולם יודעים, בעיקר כשמדובר במחוננים, ביקשתי דוגמאות. היא חשבה רגע. "לא משנה איזו פעילות אני עושה בשיעור חינוך, הם תמיד מקטרים". אולי הם פשוט לא אוהבים פעילות חברתית? – שאלתי בזהירות. אחרי הכל, לא כולנו חובבי מעגלי-שיח ומשחקי-שיתוף-פעולה. "זה לא זה", היא אמרה, מחפשת דוגמא טובה יותר, "זה שעל כל דבר יש להם מה להגיד".

כל מי שחושב שלעבוד עם ילדים מחוננים זה רק כיף – טועה. כלומר, זה בהחלט כיף, ממש כמו לעבוד עם שאר ילדי העולם. אבל יש גם חלקים פחות כיפיים. אחד מהם הוא שילדים מחוננים נוטים לביקורתיות מסוימת. זה לא אומר שיש להם חשיבה ביקורתית מפותחת.

מה ההבדל, בעצם?

במכון ברנקו וייס אומרים שחשיבה ביקורתית היא "הערכת דיוקם של היגדים", וממשיכים בהגדרה של רוברט אניס (1987): "פעילות רפלקטיבית שקולה ומעשית המתרכזת בהחלטה למה להאמין ומה לעשות". אתר הידען מציע את ההגדרה של טארוויס ו-ווייד (1993): "היכולת והנכונות לאמוד טענות ולבצע שיפוט באופן אובייקטיבי על-בסיס נימוקים מבוססים היטב".

האם זה מה שמתארת המורה המלינה על "ביקורתיותם" של תלמידיה המחוננים? – לא ממש. היא מלינה על נטיה לביקורת, לא על חשיבה ביקורתית. היא מתארת חוויה של "לקוח בלתי מרוצה", לא של הערכה מסודרת של עובדות המתכנסת לשיפוט מושכל. היא מתארת ביקורתיות, לא חשיבה ביקורתית.

חשיבה ביקורתית מתחילה מהעובדות

מערכת החינוך קורסת. גם מערכת הבריאות. כולנו יודעים את זה. עובדה: מעמד ישראל במבחני הפיז"ה הולך ומידרדר וגם הזקנה עודנה במסדרון.

אבל אולי קיבלתם לאחרונה שירות טוב במרפאה, או יצאתם בחיים מבית החולים. ואולי שמעתם שישראל הגיעה למקום העשירי במדד הבריאות העולמי בשנת 2019. ובכלל, המחנכת של הילדה נהדרת, והאמת היא שהילד הולך לבית הספר בשמחה לפחות פעם אחת בשבוע. – האם משהו מאלה, שיתכן שקרה לכם, משנה את הנתון שכולנו רואים ושומעים ללא הרף, לפיהן מערכות החינוך והבריאות בקריסה מתמדת?

מה הניוז, ומה הפייק-ניוז?

התשובה, ככל הנראה, נמצאת אי-שם בין קריסה מוחלטת לבין גן-עדן. היא מורכבת; היא מה שאנחנו רואים כשאנחנו מתפנים לבדוק את העובדות ולהסיק מהן מסקנות.

שאלות מעין אלה אני מפנה, מדי פעם, לתלמידים שאני פוגשת. לפעמים זה נושא השיעור, לפעמים זה קורה כשזורקים לחלל הכתה משהו ש"כולם יודעים". לפעמים זה כשאני מלמדת משהו, ואז שואלת – למה אתם מאמינים לי, בעצם? (ברוב הכיתות מספיקה פעם אחת. התלמידות שלי מהירות מאד).

וכאן מתחילה העבודה. קודם מפרידים בין דעות לעובדות ובין אלה למסקנות (יש מי שחושב שהן דעה ויש מי שחושב שהן עובדה) ואז הולכים לברר את העובדות.

ואיך נדע מה העובדות?

נתחיל לחפש מקורות. לבדוק את מקורן של העובדות, את הרקע של הכותבים, את מקום הפרסום שלהן. בעידן האינטרנט זו אחת המיומנויות הקשות והמורכבות שהמבוגרים צריכים לרכוש כדי להקנות אותן לצעירים.

כשהייתי ילדה, העולם היה הרבה יותר פשוט. בכיתה י"א למדנו ציונות ושואה. לחופשת הפסח קיבלנו מטלה חביבה: לסכם את ערך "שואה" ואת ערך "ציונות" באנציקלופדיה העברית (לא בדיוק, אבל בערך. רק את העמודים הנוגעים לחומר הלימוד. היו כמה מאות כאלה, בקטנה). האנציקלופדיה העברית היתה מקור רשמי מכובד, וכך היו גם בריטניקה, ומסדה, אביב ומכלל. ספרי עיון נמצאו לי בשפע בספריית המתנ"ס בפרדס חנה ושניים-שלושה מקורות הספיקו לכל עבודה שנתבקשתי להגיש. וכשהגעתי לאוניברסיטה כבר היו חמש קומות, והרבה יותר ספרים, אבל הכלל היה שמה שלא שם – לא (צריך להיות) קיים. כי כל מה ששם עבר סינון אקדמי, אישור: מישהו חכם אמר שזה בסדר.

ואז הגיע האינטרנט.

במקום שני מקורות יש שני מליון, או לפחות מאתיים. ואף אחד לא מסנן אותם עבורנו. כלומר, אף אחד פרט למנוע החיפוש של גוגל, שכולנו מאמינים לו. מתי, לאחרונה, הגעתם לדף 2 בחיפוש גוגלי? ולדף 3? ואולי יש פה צדיקים שהגיעו לדף 4? – להגיע למניין דפים, על כל פנים, זה עניין בלתי סביר לחלוטין. וגוגל מתעדף כמו שבא לו: עניין של שיווק, פרסום, כניסות, וגם קצת של רצינות. אבל זה לא פוטר אותנו מלבדוק אחריו. (וכן, אני יודעת שלא מזמן טענתי פה בבלוג שגוגל הוא אשה. האלגוריתם שלו, לעומת זאת, הוא גבר).

אז אני בודקת, ומלמדת את ילדי ותלמידותי לעשות את אותו הדבר: לבדוק את הסיומת של כתובת האתר – ולהבין מה זה אומר כשיש בה .ac. או .gov.; לחפש עוד מאמרים והמלצות על הכותבים; לראות מי חולק עליהם, מי מצטט אותם, אם בכלל. להבדיל בין כתבי עת רציניים לכאלה שאינם, בין סוגים של עיתונות יומית. אפילו לבדוק איך סוקרת את אותו האירוע חברת החדשות המתחרה.

אחר כך מגיע שלב הניתוח

כשכבר יש עובדות, אפשר להתחיל לחשוב עליהן. כאן אני פחות מאמינה בחשיבה ביקורתית "כללית" ויותר מאמינה בשימוש בכלים של חשיבה לפי תחומי דעת. (כן, זו אני, שכתבתי שהעולם לא מחולק לתחומי דעת. כמה הפתעות יש לי היום!)

הכי פשוט להדגים את זה במספרים. סטטיסטיקות, ובעיקר אלה המתורגמות לדיאגרמות פאי, נוטות להיות רמאיות להפליא כשלא טורחים לקרוא את המספרים הקטנים ולהבין אותם. ולא מדובר בלימודים גבוהים אלא בסקרים שכולנו קוראים. הנה דוגמא ששימחה אותי. המקור: דף הפייסבוק "עושה חשבון פשוט" של נצחיה פלג. כמובן, יש עוד.

האם מדובר בטעות מכוונת או בטעות דפוס של החלפת הכיתוב? – אני לא יודעת, אבל זה גם לא באמת חשוב. פייק-ניוז הן כאלה גם כשהן לא בכוונה.