מחוננים בגיל ההתבגרות

"אנחנו צריכים להיות שם, אבל בצד. להאיר ערוצים נסתרים ולאפשר להם להחליט האם לצעוד בהם ומתי ועד מתי. להוות נקודת משען. לא לדחוף ולא להפריע". המלים האלה מלוות אותי מאז ששוחחתי עם עם אלין קשטכר על מחוננים בגיל ההתבגרות.

מעטים האנשים שאני יכולה לשמוע הרצאה שלהם שנה אחר שנה, באותו נושא, ולגלות כל פעם משהו חדש. אלין, האחראית על מערך הייעוץ באגף למחוננים, היא אחת מהם. בכנס הורים למחוננים שהתקיים בירושלים דיברה אלין על מחוננים בגיל ההתבגרות, וכרגיל, השאירה אותי עם תובנות ועם שאלות מעניינות. הצעתי שניפגש לקפה ונדבר. יהיה כיף, אמרתי לה, ויצא מזה גם פוסט.

השיחה שלנו מתחילה בשני ספרים שאלין המליצה עליהם בחום – להורי מחוננים, וגם למחוננים עצמם. "יכול להיות להם מעניין לקרוא על מה שהם חווים", אמרה אלין בהרצאה, ואני – שהתחלתי לקרוא את Living with Intensity של Daniels & Piechowski – מבינה לגמרי למה היא מתכוונת: כי הספר הזה מחזיר אותי שלושים ומשהו שנים אחורה, אל גיל ההתבגרות שלי. אל הנסיון להבין את השונות, למצוא מה לא בסדר אתי, ואולי – עם אחרים; להבין את החוויות המטלטלות והעוצמתיות של גיל התבגרות עם ווליום של מחוננות. שואלת את עצמי מה זה היה עושה לי, אם מישהו היה דוחף לי את הספר הזה לידיים בשלב המחוצ'קן ההוא. לא יודעת לענות.

מחוננים מתבגרים הם גם וגם

זה לא שיש מחוננים, ויש מתבגרים, ויש מחוננים מתבגרים – שהם טיפוס שלישי ונפרד, אומרת לי אלין. מחוננים בגיל ההתבגרות מכילים בתוכם את כל מאפייני המחוננות שאת כבר מכירה, וגם הם מכירים למעשה, ובנוסף, הם חווים חוויה חדשה – את ההתבגרות על כל מאפייניה.

אז רגע, אני מבקשת, בואי נעשה סדר.

אמרנו שמחוננים מתבגרים הם מחוננים

וכמחוננים הם מתאפיינים, מלבד באינטליגנציה גבוהה, בשלוש תכונות נוספות:

התפתחות א-סינכרונית – אצל מחוננים ניכר פער בין ההתפתחות הקוגניטיבית המהירה להתפתחות רגשית וחברתית, ביחס לבני גילם ובוודאי ביחס להתפתחותם האינטלקטואלית.

The young gifted child may appear to be many ages at once. He may be eight (his chronological age) when riding a bicycle, twelve when playing chess, fifteen when studying algebra, ten when collecting fossils and two when asked to share his chocolate chip cookie with his sister"

את התיאור המקסים הזה כותבת סטפני טולן במאמרה Giftedness As Asynchronous Development, וממחישה את הבלבול שאוחז בסביבה למראה ההתפתחות המוזרה והבלתי מותאמת הזו – בסביבה, וגם בילד עצמו.

עוררות יתר – ופה אני נשענת על התיאוריה של קז'ימיירז דברובסקי, מדבר על עוררות היתר כעל תכונה של מערכת העצבים, שחווה גירויים ומגיבה אליהם בעוצמה גבוהה מהרגיל. עוררות היתר יכולה להתבטא בחמישה תחומים: פסיכומוטורי, תחושתי, אינטלקטואלי, רגשי ודמיוני. עוד על עוררות היתר כדאי לקרוא בעיבוד שערכה אלין למושגים מרכזיים בתיאוריה של דברובסקי.

צורך באוטונומיה – כל מתבגר מחפש אוטונומיה. כשאנחנו מדברים על "מרד" גיל ההתבגרות, זה לא מרד נגד המבוגרים, אלא מרד למען המתבגר עצמו: כחלק מההתבגרות, הוא מחפש אחר "הקול הפנימי" שלו. המחוננים מחפשים את האוטונומיה הזאת מאז היוולדם. הם לא מקבלים מוסכמות רק משום שכך מקובל; הם צריכים לחשוב ולבדוק עצמאית. אצלם זה לא עניין שמתלווה להתבגרות, אלא לדופק. גם על זה מדבר דברובסקי כתכונה המאפיינת מחוננות.

ומחוננים מתבגרים הם מתבגרים

הספר השני שאלין ממליצה לקרוא (טרם הספיקותי, אבל הוא כבר בדרכו אלי באדיבות אמאזון) הוא Brainstorm של Daniel Siegel. ובשלב זה אני מקבלת הרצאה קצרה על התפתחות המח: תינוק נולד כשמוחו כבר מכיל את כל התפקודים שהוא נדרש להם. מה שמתפתח במהלך הילדות זה התיזמור: "עבודת הצוות" בין התפקודים השונים, זו שיוצרת בסוף סימפוניה. וה"תזמורת" הזו של המוח מתפתחת עם הגיל.

מתברר שבגיל ההתבגרות יש התפרקות מסוימת של התזמורת: המוח מתפקד פחות טוב. קצב גלי הגאמה יורד, יש נסיגה בהתפתחות של הסינכרוניות התפקודית. ההרמוניה של התזמורת עובדת פחות טוב. המוח "גוזם" תפקודים שפחות מועילים לו, להבנתו, או מפחית את מידת פעילותם. במקביל, הנוירונים במוח מתעטפים במיאלין, שמגביר את המוליכות שלהם, ולכן מהירות התיפקוד גדולה יותר – והתגובות מהירות יותר, עד כדי אימפולסיביות. זה מסביר במידה מסוימת את החוויה שלנו, כמבוגרים, שהילד השתנה פתאום: אבל עד אתמול היה אפשר לדבר איתו, עד אתמול הוא עשה או לא עשה כך או אחרת – מה קרה פתאום?

נוסיף לכך את העובדה שסיגל מתייחס לגיל ההתבגרות כאל גילאי 12-24 ונבין שהשינויים המבניים במוח נמשכים זמן ארוך מאד. הילד מתבגר מחטיבת הביניים אל התיכון, ומשם אל השירות הצבאי, והגיל הזה לא נגמר עד אחרי הטיול הגדול, אולי אפילו אמצע התואר הראשון.

ועכשיו אפשר לחזור אל ה"גם וגם"

אז אנחנו מדברים על מחוננים בני 12 פלוס, שמלבד כל מה שאנחנו מכירים בהם, הם עוברים עכשיו תהליך של "שיפוץ" מוחי.

נשמע איום? – לא בהכרח.

גיל ההתבגרות אצל מחוננים יכול להיות מאד מעניין, אומרת לי אלין, בעיקר אצל ילדים שהאוטונומיה שלהם מאד חזקה מאז ומתמיד, והם לא מרגישים צורך במרד ובערעור על מוסכמות. הם הרי לא קיבלו אותן מעולם. ודווקא בגיל ההתבגרות הם נעשים בשלים ובוגרים יותר וסוף סוף ניתן לנהל אתם שיחה אינטיליגנטית על מוסכמות ואוטונומיה (זה לא אומר שהם יסכימו איתנו, רק שיהיה ברור).

מצד שני, מחוננים שעד כה נטו לרצות את סביבתם, עלולים לחוות גיל התבגרות מרדני במיוחד. שילוב הצורך באוטונומיה יחד עם הצורך במרד ההתבגרות מייצר מכפלת כח. לילד קשה יותר, למבוגרים הסובבים אותו קשה עוד יותר.

פה אני עוצרת רגע ושואלת את אלין מיהם המחוננים שאנחנו מדברים עליהם. כבר עסקתי פה בבלוג בסוגיית האיתור: משרד החינוך מאתר תלמידים המתאימים לתוכניות הטיפוח למחוננים, אבל יתכן שיש תלמידים מחוננים שלא אותרו ככאלה במבחן. "אני מדברת על המחוננים שדברובסקי מדבר עליהם", היא אומרת, "אלה שמלבד יכולת קוגניטיבית גבוהה מתאפיינים גם בשאר מאפייני המחוננות".

בנוסף, מסתבר שגם מחוננים בתחום אחד מתאפיינים פעמים רבות במאפייני המחוננות שמתאר דברובסקי. היא מספרת על ילדים שהוגדרו כמחוננים בתחומי אמנות, ולא ידוע לנו על הישגיהם במבחני אינטליגנציה קונבנציונאליים, אבל בהחלט מתאפיינים בהתפתחות א-סינכרונית, בעוררות-יתר ובצורך עז באוטונומיה.

גורמי סיכון, גורמי חוסן

אז מחוננים מתבגרים לא נמצאים בסיכון יותר ממתבגרים אחרים? – אני שואלת.
כשאנחנו מדברים על סיכון, אנחנו מדברים על כמה חוסן יש להתמודד איתו, מבהירה אלין. וזה קשור לא רק להתבגרות, אלא לחיים בכלל. לכל אחד מאיתנו יש גורמי פגיעות, קובעים את מידת הסיכון, וכל אחד מאיתנו צריך לטפח נקודות חוסן. המחוננות מביאה איתה גם גורמי פגיעות וגם גורמי חוסן. יש בה גורמי פגיעות, כי היא מקשה על יצירת התיזמור במוח. אבל היא מביאה גם גורמי חוסן: תושיה, הומור, יצירתיות. השאלה החשובה היא מה "שוקל" יותר ברגע נתון.

גיל ההתבגרות מזמן התמודדויות רבות. הוא כולל מעברים בין בתי ספר (מהיסודי לחטיבה, מהחטיבה לתיכון) ועדיין נוכח כשתקופת הלימודים מסתיימת והמתבגר עובר לעצמאות. השייכות החברתית הופכת לחשובה יותר מאי-פעם, משום שעם ירידת קרנם של המבוגרים כעוגן שנשענים עליו פונים המתבגרים אל בני-גילם. גם עם השינויים הפיזיולוגיים צריך להתמודד, בין אם הם מתרחשים בזמנם ובין אם מקדימים או מאחרים יחסית להתפתחותם של בני הגיל.

המחוננות עשויה להיות גורם סיכון: הטרדה שגורמות שאלות קיומיות שהמחוננים עסוקים בהן, הקושי במציאת מענה אינטלקטואלי מספק, עוצמת חוויית ההתבגרות – כל אלה יכולים להקשות על המחונן בגיל ההתבגרות עוד יותר משהם מקשים עליו בגיל הילדות. מצד שני, העצמאות בחשיבה והשאלות הגדולות יכולות להוות גורמי חוסן: תחושת הבדידות שחווים מתבגרים אינה פתאומית, ואולי בשל כך – פחות מבהילה; החשיבה העצמאית אינה חדשה, ועשויה להשרות דווקא רוגע ובטחון.

למצות פוטנציאל

אנחנו יושבות על כוס קפה, אז השיחה זורמת, אבל גם הזמן, וגורמי החוסן מביאים אותי לנושא האחרון והחביב במיוחד של "מיצוי פוטנציאל". הרבה מהעיסוק של גיל ההתבגרות (והוריו) סובב סביב הפוטנציאל והמיצוי: באיזו מגמה לבחור? לאילו חוגים ללכת? "העשרה זה נחמד", אני מספרת לאלין מה אמר לי אבא בכנס הורים על קורסי בית הספר הווירטואלי לתלמידים מחוננים, "אבל היא כבר בכתה ז, אני רוצה שתעשה משהו שמועיל לה לעתיד. אלפא או אודיסיאה, אולי אקדמיה בתיכון. שתמצה את הפוטנציאל שלה".

מי מחליט מהו פוטנציאל הזה, שיש לממש? – מחזירה לי אלין בשאלה. למה הילדה המחוננת, שבנוסף להיותה מבריקה במתימטיקה היא גם ספורטאית מוכשרת, צריכה לממש דווקא את המתימטיקה ולא את הספורט? למה המחונן שמנגן בחסד עליון צריך לממש דווקא את הבנתו המדעית? אולי הוא צריך לממש את שניהם יחד, אולי רק אחד, אולי קודם אחד ואז השני? ואולי יש תחום אחר, פוטנציאל, שהוא עוד לא גילה שיש לו?
שאלה טובה, אני אומרת לה, וחושבת על אשת חינוך שאני מכירה, שמצרה על בנה המוכשר המבזבז את חייו כמאייר בסטודיו לעיצוב גרפי.

להיות נקודת משען

אבל אם לא נדרבן אותם לעבוד ולהתאמץ, אני חושבת בקול, הם באמת לא יממשו את היכולות שלהם.
ואם כן נדרבן אותם? – היא שואלת בחזרה. – אם לא נצליח, וננסה לדחוף אותם למקום שהם לא רוצים להיות בו, הפסדנו. ואם כן נצליח להביא אותם לעשות משהו שאינם רוצים בו, גם הפסדנו.

אז מה אנחנו צריכים לעשות? כמה אנחנו צריכים לזמן להם התמודדות, מפגש, אתגר עם העולם הזה שמסביב?
אנחנו לא, אומרת לי אלין. העולם מזמן את עצמו. כל אחד מאיתנו פוגש אתגרים וקשיים והתלבטויות. גם המחוננים, בוודאי מחוננים בגיל ההתבגרות. ואנחנו – אנחנו צריכים להיות שם, כשההתמודדות מתרחשת, אבל להיות בצד. לעזור כשהם מבקשים עזרה, להאיר ערוצים נסתרים ולאפשר להם להחליט האם לצעוד בהם ומתי ועד מתי. להוות נקודת משען. לא להאיץ ולא להפריע.