רחל ארליך

רחל ארליך

יש לי בלוגולדת והשמחה רבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

יום הולדת ה-4 שלי חל במוצאי שבת. אני זוכרת את זה בעיקר בגלל המחשבות הקיומיות שליוו אותי בימים שלפני: במוצאי שבת אהיה בת ארבע. ומה אחר כך? האם אשאר בת ארבע או שאחזור להיות בת שלוש?

לפני כמה ימים גיליתי בהפתעה שהבלוג שלי בן ארבע. בלוגולדת, כך קוראים לזה בבלוגוספירה. את שלושת בלוגי-הלדת הקודמים לא טרחתי לחגוג. גם את האחד הזה לא התכוונתי, אבל זכרון השאלות הקיומיות של יום הולדתי הרביעי בצירוף התלבטות מתי אציין את הפוסט ה-100 הביאו אותי עד הלום.

ולא רק הם. היו גם שתי שיחות בשבוע שעבר, אחת עם חברה ותיקה ואחת עם חברה בקבוצת פייסבוק שיצאתי "לעשות איתה קפה", שביקשו שאספר להן על הבלוג. בעיקר על איך מתחילים. אחת שאלה על הפרטים הטכניים, השניה שאלה על האומץ, ושתיהן החזירו אותי למשהו שהרגשתי שהוא הסטוריה שאני נזכרת בה בחיוך.

אז איך חוגגים בלוגולדת? – חשבתי והגעתי למסקנה שמכינים קפה, מתיישבים רגל-על-רגל ומזכירים אירועים מחוננים… ובבלוגולדת 4 מתאים להזכיר ארבעה כאלה.

מזל טוב! בלוג נולד

אומרים שלכל סיפור יש התחלה אמצע וסוף, לא בהכרח בסדר הזה. כשכותבים בלוג כל פוסט חדש הוא הסוף, עד שיש חדש ממנו. ומרגע שהפסיק להיות סוף – כל פוסט הוא אמצע בדרכו שלו. אבל התחלה יש אחת, ואצלי ההתחלה היא הפוסט "אתה חוננתנו" שהיה הפוסט הראשון, ובהתחלה גם שמו של הבלוג. כלומר, השם המתוכנן, לפני שעלה לאויר. השם הזה הוא משחק מלים מגזרי ולכן שמחתי ממש כשעלה בדעתי שם אחר.

מבוגר עוזר לילד להשתמש בטלסקופ

בפוסט הזה סיפרתי על שלג ועל החוויה המפתיעה שהיתה לנו עם הגעתו של מורה צעיר, מלא מקום, לכיתה שלו. שלג כבר יצא למרכז מחוננים בתקופה ההיא, כתבתי, אבל כדרכם של ילדים מעצבנים, הוא לא מיצה את המחוננות שלו ביום השליפה, אלא היה מחונן גם בשאר הימים. נראה לי ששמתי פה בסיס לפוסטים הבאים בבלוג שעוסקים במחוננים – 45 במספר.

פוסט ליום העצמאות

אולי זה עניין של גיל, אולי של הבית והמגזר? – כך או כך, יום העצמאות הוא יום חג אצלנו בבית. חג ממש. הוא מתחיל בתליית דגל ובמפה לבנה על השולחן. ועל המפה מונח תמיד הדגל ההוא שבלה מעפולה תפרה לאבא שלי ליום ההולדת הראשון למדינה. את סיפורו של הדגל הזה סיפרתי בפוסט "להקים או לא להקים, מדינה?" שפרסמתי ביום העצמאות תשע"ח, שלושה חודשים אחרי שהבלוג עלה לאויר. זה היה בסך הכל הפוסט החמישי שלי. התגובות היו כל כך מעודדות שבשנה אחר כך פרסמתי פוסט יום-עצמאותי נוסף, גם הוא מנקודת מבטה של מורה להסטוריה, והמשכתי במסורת בשנתיים הבאות. והשנה, שאני יותר עסוקה כי לימודים, אני מתכננת את פוסט יום-העצמאות כבר מעכשיו…

דגלים בירושלים, שכונת גבעת מרדכי, יום העצמאות תשע"ח

מה שמפתיע, במבט לאחור, הוא שהפוסט הזה היה חלק מבלוג-הופ – התאגדנו, ארבע בלוגריות, לפרסם פוסטים של יום העצמאות בנושאים שונים ולשתף, כל אחת, את שלושת הפוסטים האחרים. זה מפתיע, כי לא זכרתי שבשלב כל כך מוקדם נכנסתי להרפתקה "בלוגית" כזאת, ועוד נהניתי ממנה.

מה שמביא אותי לאירוע השלישי, הלא הוא

אתגר תמונה ו-15 מלים

לכתוב בלוג זה עניין מאתגר. הרבה בלוגים מתחילים ונתקעים, מסיבות כאלה ואחרות. די בתחילת הכתיבה הבטחתי לעצמי שאם אהיה טובה ואתמיד אלך ללמוד בלוגינג בצורה רצינית. ואכן, לאחר שהתמדתי כמה חודשים הלכתי ללמוד.

בין האתגרים שזימנה לי הכתיבה היה עניין התמונות. אני יותר מילולית מאשר חזותית; יודעת לבחור תמונה ופחות יודעת לצלם. באחד השיעורים קיבלתי אתגר – לצלם מדי יום תמונה אחת בסלולרי, לכתוב עליה 15 מלים ולהעלות בקבוצת הווטסאפ של הקורס. ככה, למשך חודש. זה היה תהליך מרתק שבעקבותיו כתבתי פוסט על התמודדות עם האתגר, והוא הפך להאשטג פייסבוקי שלי – תמיד בחיוך, לפעמים עם דמעה.

אתגר תמונה ו 15 מלים - תמונה מבית קפה: "אז מי אמר שלדברים טובים צריך לחכות הרבה זמן?"

אחר כך הגיעה סדנת צילום בנייד, ובעקבותיה הפוסט בו סיפרתי על התחרות הידידותית עם האיש – תחרות שנמשכת, אם תהיתם, עד היום. וגם ההנאה נמשכת. לא כל התמונות בבלוג הן שלי, אבל בפייסבוק אני משתמשת בתמונות שאני מצלמת ועורכת, ועד היום מציאת תמונה מתאימה היא החלק המאתגר ביותר בכתיבה.

והאירוע הרביעי? וואו, קשה לבחור. שלושה הגיעו לגמר, ומתוכם בחרתי את

ההחלטה להעלות לבלוג פוסטים שנכתבו לפייסבוק

הבלוג הביא הרבה דברים לחיי: החזיר את הכתיבה שאבדה לי אי-שם בתום התיכון, הכיר לי חברות חדשות ופתח בפני את עולם הצילום. וגם דחף אותי לפייסבוק.

כתיבה פייסבוקית אינה כתיבה של בלוג. היא קצרה יותר, אין בה כותרות והתמונות לא מלוות אותה לאורכה, ויש לה חוקים משלה – ולא חוקים משלי. הקהל – בחלקו זהה בחלקו שונה לגמרי.

כשפתחתי את הבלוג היה לי חשבון פייסבוק, לא מאד פעיל. בשלב הראשון העמקתי את הנוכחות הפייסבוקית שלי כחלק מהפצת הבלוג, ואז למדתי ליהנות ממנו כשלעצמו. מתישהוא הבנתי שאני כותבת שם דברים שלא התכוונתי לכתוב בבלוג וחזרתי אל הבלוג לשיחת "יחסינו לאן". פה אחד החלטתי שזה החדר שלי, ובחדר שלי יש מדף לדברים שנכתבו על ידי לגורמים זרים. "דברים שאני", קראתי לפינה הזו שהתחילה את דרכה כפוסטים שהם "מן הגורן ומן היקב" – כלומר, כאלה שאינם נכנסים לשלוש הקטגוריות הראשיות של הבלוג (מחוננים, חינוך והוראת הסטוריה). ההחלטה הזו לימדה אותי, שוב, שבלוג הוא חדר חי ומשתנה בהתאם לצרכי מי שגרה בו.

חצי סלפי בחדר העבודה שלי

אבל ההחלטה הזו גם גרמה לכך שויתרתי על ציון הפוסט ה-100. כי איך סופרים? רק את הפוסטים שתכננתי מראש או גם את אלה הפייסבוקיים שנכנסו לפה על תקן ארכיון? "זו חידה, ותשובה לי אין" שרה פעם להקת הכל-עובר-חביבי. עודני ילד, קוראים לשיר הזה שכתבה עדנה פלג והלחין נמרוד טנא, ואני שקטה: הבלוג שלי בן ארבע ובהחלט יכול להרשות לעצמו לא לדעת.

ואני? – גם אני לא יודעת לאיפה יקח אותי הבלוג, אבל יודעת שבלוגולדת 4 הוא כבר הרבה יותר משיכולתי לחלום עליו אי אז, בפברואר 2018.

אולי תהנו לקרוא גם...

קמח ותותחים: תובנות ממבחן סמסטר

בלילה שלפני המבחן בכלכלה חלמתי שאני מסדרת שקי קמח בשורות-שורות מחוץ לעמדה ומאמינה שהם יגנו עלי מפני התותחים של מבחן 2011. ספרתי

10 תגובות

  1. רחל יקרה, איה יופי! איו הזדמנות להיחשף למשהו שהוא כל כך את – אדם של מילים ושל התבוננות ושל תובנות. יום הולדת שמח לבלוג ועכשיו אפשר להתחיל לעקוב יותר ברצינות… ב ה צ ל ח ה

    1. אהובה יקרה, את, שמזהה בי מילים והתבוננות ותובנות – ומהווה בעיני דוגמא ומופת לכל אלה; מילים שלך, תובנות שלך, מתנגנות בי מאז שהכרנו, אי אז, בשנתי הראשונה בהוראה…
      כל כך שמחה שאת כאן. ומודה על מילותיך החמות.

  2. אהבתי את הכותרת "הדברים שאני", מסקרן ותיכף אכנס להציץ. מתישהו מפסיקים לספור כמה פטסטים, זמני תיזמון וכו' ועיקר הדגש עובר לכתיבה עצמה, לסיפור שאת מספרת. ארבע שנים זה פרק זמן מספיק ארוך כדי שהכתיבה לבלוג תשתלב בחיים ותהיה מספיק משמעותית ומתגמלת כדי לחצות את קו המאה.
    מזל טוב ולחיי ההמשך חיי הבלוג במרחב האינטרנטי!

    1. עיקר הדגש עובר לכתיבה. לסיפור. ממש כך.
      כתיבה שהיא משמעותית ומתגמלת בפני עצמה, עוד לפני שאני לוחצת על "פרסם".
      שמחה כל כך שאת כאן, אילנה, תודה!

  3. בלוגולדת שמח, רחל. למרות שלתחומי העיסוק שלנו יש כמה נקודות השקה (ומפגש) אפשריות, עובדה שנפגשנו דרך הבלוגים והכתיבה. אני תמיד שמחה לקרוא פוסטים חדשים שלך, ומקווה שיום יבוא וניפגש גם אופליין.
    לגבי פייסבוק, אני מאוד בעד לפרסם גם בבלוג דברים משם. אם זה תוכן שאת רוצה לחזור אליו בעתיד, או רוצה שקוראים יצליחו להגיע אליו בעתיד, בפייסבוק הכל הולך לאיבוד אחרי כמה ימים, מקסימום חודש – ולכי תמצאי את זה אחר כך. בבלוג יש חיפוש פנימי, אינדוקס בגוגל, והרבה יותר קל למצוא.

    1. תודה מעין!
      יש לנו נקודות מפגש והן מעניינות ומיוחדות, כי הן לפעמים בדרך הראשית שלנו ולפעמים דווקא בשביל צד.
      לגבי פייסבוק – את מנסחת לי את מה שהרגשתי אינטואיטיבית, שיש הבדל לא רק בצורת ההגשה אלא משהו עמוק יותר. פעם כשהתלבטתי בשאלה הזו כתבה לי מישהי "אם פייסבוק יחסום אותך, לפחות יהיה לך את הבלוג כגיבוי", אבל אני מרגישה שיש פה משהו שהוא קצת יותר מזה, והסדר והאפשרות לחזור הם חלק ממנו.

  4. מזל טוב! איזה כיף שהחלטת לכתוב בלוג – אחרת איך הייתי זוכה להכיר אותך ואת כתיבתך המשובחת? תמשיכי לגדול ולצמוח – והספירה? אחרי שנים זה באמת לא חשוב. שימי לב שנכנסים באופן אקראי לפוסט מספר 73 או 39, אז מה זה באמת משנה איך הם מסודרים?
    לחיי הפוסטים המשובחים הבאים!

    1. לא סתם כתבתי שאחד הדברים החשובים שקיבלתי מהבלוג זה הקשרים האלה, שלא הייתי יוצרת בשום דרך אחרת! המפגשים האלה בבלוג שלי, בבלוג שלך, מדי פעם בעולם האמיתי – הם עונג.
      ולגבי הספירה, אני מרגישה שיש פה נקודה של התבגרות שלי ביחס לבלוג, וכמו בהתבגרות – זה קצת מוזר, לפעמים זה כואב, ותמיד הכרחי ובהחלט מבורך

  5. בלוגולדת שמח!
    כתבת המון דברים שאני עכשיו אחרי בר מצווה שנות כתיבה בבלוג מאד מתלבטת בהם. קשה לשמור על צביון של בלוג כל כך הרבה שנים -אני השתנתי, הכתיבה שלי בודאי ובודאי וגם הדברים שאני כותבת עליהם. בשנה האחרונה יש בבלוג שלי בעיקר צרצרת (כלומר שקט שם כל כך ששומעים צרצרים….) ואני חושבת פנינו לאן….
    מתי קפה?

    1. בר מצווה! נשמע לי כמו נצח! (אבל פעם גם ארבע שנים נשמעו לי כמו נצח).
      את בעצם אומרת – הבלוג הוא כמו בייביגרו, גדל איתנו. ואולי מתישהוא מפנה את מקומות לחליפה. או שעובר לשמש מישהו אחר. צריכה לחשוב על זה (: טוב שיש לי תעסוקה עד שנמצא זמן לקפה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן