רחל ארליך

רחל ארליך

מי ידאג לילדי הפריפריה? – יחידה 8200 כמקרה בוחן

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
ציור של איינשטיין על ארון חשמל ברחוב אחוזה ברעננה

"אם הפקקים נגרמים מכך שכולם שמים את הילדים בגן בשמונה בבוקר ויוצאים לעבודה – למה שלא יצאו חצי שעה קודם?" את השאלה הזו שאל ילד אחד, פעם, רגע לפני שהבין למה הרעיון הגאוני שלו לא יעבוד. ואני נזכרתי בה לפני כמה ימים, כשקראתי את הטור של אלישיב רייכנר, "החסמים של ילדי הפריפריה בדרך ליחידה 8200", בגליון סוף השבוע של מקור ראשון. כך זעקה כותרת המשנה:

"יחידה 8200 הפכה לשער כניסה מרכזי להייטק הישראלי, אך שורה של חסמים גורמת לכך שצעירים מהפריפריה מתקבלים אליה הרבה פחות משיעורם באוכלוסיה".

קריאת הטור עצמו העלתה שורה די קצרה – שלושה חסמים, למעשה:

החסם הראשון הוא המרחק.

המיונים ליחידות הטכנולוגיות מתבצעים באיזור המרכז, וילדי הדרום שרוצים להגיע אליהם צריכים לצאת מוקדם מאד בבוקר, וגם זה רק אם יש מי שיקח אותם. בכך הם מתחילים בתנאים גרועים לעומת חבריהם תושבי המרכז. מדוע, הציע רייכנר, שלא יקיימו מיונים גם בדרום? – זו שאלה מצוינת: לחסם הזה יש פתרון שצה"ל מספיק חכם כדי לבצע (ועל הדרך, אני מזכירה שהדרום לא לבד. למדינתנו הקטנטונת יש גם צפון ומזרח).

החסם השני הוא הגודל.

התיכונים בפריפריה קטנים וברבים מהם אין מגמת מדעי המחשב שהם כרטיס כניסה למיונים ליחידות הטכנולוגיות. כדי ללמוד במגמות על איזוריות צריכים ילדים לנסוע פעם-פעמיים בשבוע לעיר הקרובה ורק מעטים מצליחים לעמוד בכך. וזו אכן בעיה, ואני מכירה אותה היטב ממסגרות המחוננים: השכל מתחלק שווה בשווה בין חדרי הלידה בפריפריה לאלה שמרכז, אבל מספר היילודים לא; בפריפריה פשוט כי נולדים פחות ילדים, ואם יש פחות ילדים – יש בכל שנה (ובכל תיכון) פחות ילדים שרוצים ללמוד מדעי המחשב וקשה לפתוח מגמה כזו. אגב, יש גם פחות ילדים שרוצים ללמוד ספרות והיסטוריה, אבל הי, אנחנו פה בשביל 8200, מה שמביא אותי אל

החסם השלישי – החשוב, הקשה, הכואב מכולם, שלשמו התכנסתי:

החסם השלישי הוא ההיכרות.

ילדי הפריפריה, אומר רייכנר, פשוט לא מכירים את היחידות האלה. ומי שלא מכיר, לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להתקבל אליהן – וחד גדיא, חד גדיא. "חלק מהעבודה שלנו היא לחשוף את הילדים ליחידות האלה" אומרים אנשי חינוך בירוחם, וזה נכון, ויש דרישה שצה"ל יעשה פה עבודה רצינית וגם זה נכון (והוא עושה, אגב). אבל יש פיל בחדר, ועליו אף אחד לא מדבר:

מודל ההצלחה שמציב הבית

צה"ל יכול לשלוח קצינים להרצאות ולעשות מיונים בכל בית בפריפריה, אבל כדי שיותר ילדים בפריפריה ירצו ללמוד מדעי המחשב ולהתמיין ל 8200 הם צריכים ללמוד מגיל צעיר שללמוד זה שווה. שלימודים זו השקעה לטווח רחוק, אבל זה גם כיף לטווח קצר. שמעריכים אותם על כך שהם רוצים ואוהבים ללמוד. שמאפשרים להם לעשות את זה.

לא מפתיע לגלות שרבים מאד מחיילי 8200 הספיקו לצבור בילדותם קילומטראז' מכובד של לימודים בכלל ותכנות בפרט. כמובן, לאפשרויות הרבות שמציעה הסביבה בה גדלו יש תרומה גדולה לעניין הזה, אבל אי אפשר להתעלם מכוחו של הבית שראה חשיבות וערך בהתנהגות למדנית. כי כמה שווה ללמוד – זה משהו שילדים לומדים הרבה לפני שהם יודעים לומר "בית ספר". הם לומדים את זה בבית: מתרבות הפנאי של אבא ואמא, מהדרך שבה מדברים על הדוד שהוא סוחר מצליח ועל הדודה שהלכה לאוניברסיטה, על השכן שהוא מורה ועל השכנה שבהייטק. מי "גבר-גבר", מי אישה שמצביעים עליה כמודל הצלחה, ועל מי מדברים בזלזול נסתר או גלוי? ורק אחרי שלמדו את זה בבית מגיע תורו של בית הספר להעמיד יעדים, לדרבן, לעודד. לראות בלמידה ערך ולא רע הכרחי.

וזה לא שלתיכון אין תפקיד:

חלק מתפקידם של התיכונים בפריפריה הוא להזיז את יחידות הטכנולוגיה הצה"ליות מאזור הנוחות שבין רמת השרון למחלף השלום ולהביא אותן לדבר עם התלמידים ולהדליק להם אור בעיניים. אבל זה לא יכול לחכות לתיכון. זה חייב להתחיל מגיל צעיר יותר, כי ילד שלא למד ביסודי (כי זה לא כל כך חשוב ללמוד, וזה גם לא ממש כיף) יתקשה לעשות את הסוויץ' הזה ולהשקיע ברצינות בתיכון (לא בלתי אפשרי, אבל קשה מאד). וזה צריך להתחיל, במקביל, בגיל המבוגר, כלומר – בדיבור ובחשיפה ובגיוס של ההורים להצבת מטרות שתלויות גם ברכישת השכלה.

אני מחנכת ילדים במקצועי, לא הורים. אבל אני יודעת שעבודה עם ילדים מתחילה בבית, ושלפעמים המקום הנכון להשקיע בו את הכסף והמאמץ של תוכניות התערבות הוא שם ולאו דווקא במסגרת החינוכית.

כי הילדים שייכים לפני הכל, ואחרי הכל, להוריהם. אי אפשר להשאיר את כל עבודת החינוך למדינה.

~~~

בתמונה: דברים שרואים ילדים ברעננה כשהם הולכים ברחוב.

~~~

פורסם בפייסבוק, 14.7.21

~~~

ומה דעתך?

אשמח לשמוע – כאן, בתגובות!

נורה עם עיבוי

חורף, ברור

כל הימים הקיציים דומים זה לזה; ימי החורף – כל אחד רטוב בדרכו שלו. לא צריך להיות סופר רוסי כדי לדעת שהאנושות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן