למה צריך את מבחן המחוננים בבית הספר היסודי?

היינו בנות חמש בערך. לח' נולדה אחות קטנה, והיא סיפרה לי שהם "משפחה ברוכת ילדים". ביררתי מה זה. "ברוכת זה כשיש ארבעה או חמישה ילדים", אמרה ח' בידענות. "אה", אמרתי, "אז אנחנו ברוכת כבר מזמן, אנחנו שמונה". ח' הביטה בי בבוז מהול ברחמים. "לא", הסבירה בסבלנות, "רק ארבעה או חמישה זה ברכה".

הייתי בת חמש בערך. לא ידעתי מהי "נורמה" אבל הבנתי את העקרון: יש טווח שהוא טוב, ומה שמעליו ומתחתיו – פחות.

זכרונות ילדות הם עניין מתעתע. האם השיחה הזו התקיימה באמת? אני חושבת שכן, בעיקר משום שאני זוכרת את חוסר האונים שלי מול ח'. ידעתי שזה לא הגיוני, שארבעה או חמישה זה ברוכת ילדים ושמונה לא, אבל לא הצלחתי להסביר את זה לח' הבטוחה בצדקתה.

העניין הוא שלא היה לי את מי לשאול. אני יודעת שאני מתרגמת מצוקה ילדותית למילים של אשה מבוגרת, אבל תזרמו אתי, כי אני מבוגרת וזה הכי קרוב שאני יכולה לשחזר: לא היה לי את מי לשאול, כי מי שיש לו ארבעה או חמישה ילדים "נוגע בדבר" (ברור שלא הכרתי את המילים, אבל חשדנות כבר היתה לי). וכך גם מי שיש לו שמונה. ומה עם מי שיש לו פחות ילדים? – נו, באמת. הוא לא ידע, זה לא מעניינו.

הפסטיבל השנתי של "כמה איום מבחן המחוננים"

החל לפני כשבועיים. לכבודו שיתפתי את השיחה הזו גם בפייסבוק.

רק על השיחה סיפרתי שם. חששתי לספר על המחשבות שליוו אותה. כי במרחב הפייסבוקי עלולות מחשבות כאלה להיתפס, בקלות, כלא מדויקות (שלא לומר – בדותה מוחלטת), וחמור יותר – כשחצנות. 

מי שגרמה לי לכתוב, שחור על גבי מסך, את המחשבות האלה היתה תמר מאיר, שפרסמה פרק "מיומנה של מחוננת". הפוסט זכה לתגובות רבות ולשיתופים בפייסבוק, ואני, כשקראתי אותו ואת התגובות עליו, ממש הרגשתי שתמר "יצאה מהארון".

ונתנה לי אומץ.

מוקש ה"מחוננות היא חינוך מיוחד"

כתיבת הבלוג הזה התחילה לפני כמעט שלוש שנים, והיא התחילה מהחוויות האישיות שלי, כמו השיחה הזו שהיתה לי עם ח'. כמו המכות שקיבלתי מנ' עוד לפני חנוכה של כיתה א', כשגררתי אותו אל המורה שתכריע בויכוח – האם יש שפה כזו, כתב, כי אנחנו למדנו בינתיים רק דפוס (העובדה שהייתי הקטנה והנמוכה ביותר בכיתה לא סייעה לי, כמובן). כמו הצביטה שהרגשתי כאמא של זה שלא קיבל תעודת הצטיינות כל המחצית הראשונה של כיתה א' כי הוא לא "התאפק בגבורה ולא הפריע בשיעור" ולא "התמודד עם קושי בקריאה", הוא פשוט למד והצליח. האבחנה והציטוטים, שיהיה ברור, היו לגמרי שלו.

הורים למחוננים ומי שאחראים על טיפוחם נופלים לעתים בפח הזה. הם מסבירים שמחוננים הם "חינוך מיוחד לכל דבר ועניין", מזכירים שמחוננים בגיל ההתבגרות עשויים להיות "נוער בסיכון" ומעלים על נס את הקשיים הרגשיים שעלולים ללוות את המחוננות. גם הפיסקה הקודמת שלי נפלה בפח הזה, אני יודעת. וגם הדברים שכתבה תמר.

וזה פח, כי המחוננות – הרבה לפני כל אלה – היא מתנה עצומה. אחרי הכל, מי לא היה רוצה שהילדים שלו יהיו מחוננים – במשהו? כשהורים שולחים את ילדיהם לקורסי הכנה למבחני האיתור למחוננים אני מתמלאת צער. ההרגשה שמחוננות היא כתר ששווה להניח על הראש היא הרגשה מוטעית ומזיקה, אבל אפשר להבין מה גורם לה.

כי זה העניין:

לא המסכנות של המחוננים היא המחייבת התייחסות לצרכיהם המיוחדים אלא הצרכים עצמם.

יש מתנות שמצריכות השקעה מתמדת (תודה, איש יקר, על העציץ שקנית לי ליום הולדתי… מזל שזה לא אקווריום). ילדים הם מתנה כזו, תמיד, לרבות ילדים מחוננים.

הבעיה האמיתית היא החינוך החד-גילאי

מערכת החינוך מקבצת תלמידים לפי יום לידתם. מינואר שעבר ועד דצמבר זה – שנתון שהיה, מינואר זה ועד דצמבר הבא עלינו לטובה – שנתון שיהיה. וכך נוצרים שנתונים הטרוגניים שיש בהם ברכה גדולה ואתגר גדול. הברכה: ילדים גדלים בחברת בני גילם, שהם חברה מגוונת מכל בחינה אחרת. האתגר: מדובר במערכת שיש לה מטרות לימודיות, והיא נאלצת ללמד בתוך טווח גדול מאד, לפעמים מדי, של יכולת וידע ומיומנויות. כי בני האדם מתפתחים באופנים ובמקצבים שונים.

דוגמא נהדרת למקרה כזה נתנה רות שפירא לפני כשנה, כשסיפרה בפייסבוק על בתה:

ואולי הבעיה היא הפתרון שנותנת המערכת

הייתי בת חמש בערך.