זה היה כמה שבועות אחרי תחילת השנה. כתה ט חדשה של מחוננות ומצטיינות, ואני, שעוד הייתי חדשה בתחום, ואני חשבתי לתומי שהן מלאות תשוקה ללמידה.
נתתי להן עבודה בקבוצות: כל ארבע בנות היו צריכות לתת ארבע דוגמאות לאחד העקרונות שלמדנו ולהציגו בפני הכיתה. "כל אחת צריכה לדעת את כל ארבע הדוגמאות?" – ביקשה א' לוודא, ואני, בחוסר זהירות, עניתי: "בסופו של דבר, כל אחת תצטרך לדבר על דוגמה אחת".
עבודה בקבוצה אינה, בהכרח, עבודה שיתופית
"מומחה הוא אדם שעשה את כל הטעויות האפשריות בתחום הצר בו הוא מתעסק", אמר פעם נילס בוהר (או שלפחו ככה מספרים). אז עוד לא עשיתי את כל הטעויות, ככל הנראה, אבל התשובה שלי ל-א' היתה אחת הטעויות הגדולות שלי בהוראה. היא גרמה לבנות לחלק ביניהן את המטלה כך שכל אחת עסקה בדוגמה אחת בלבד. כמובן, כל קבוצה ידעה לתת ארבע דוגמאות, אבל הידע התחלק במקום להתפזר וכל אחת למדה דוגמה אחת בלבד. כלכלת הלמידה המפורסמת, זו שגורמת לכל תלמיד ללמוד את המינימום הנדרש כדי לקבל את מקסימום הציון, הוכיחה את עצמה.
עבודה בקבוצות, למדתי לומר במפורש, אינה בהכרח עבודה קבוצתית, בוודאי שאינה בהכרח עבודה שיתופית. ועוד הבנתי שאם אני מאמינה שהתנסות בלמידה שיתופית חשובה במערכת החינוך בכלל ולתלמידים מחוננים בפרט, אני צריכה להבין מהי שיתופיות, למה היא חשובה לי ומה אני צריכה לעשות כדי שתוכל להתרחש.
מהי שיתופיות?
כשמדברים על שיתופיות, בוודאי בהקשר של למידה, מדברים בעצם על שלושה דברים:
Share – שיתוף – מה שכולנו עושים כל הזמן: משתפים אחרים במה שעשינו או ראינו. כשאומרים שהדור הצעיר גדל לתוך שיתופיות מתכוונים שהוא גדל לעולם שבו טבעי לשתף. עולם שבו מומחה ידוע ככזה לא רק מפני שעשה את כל הטעויות האפשריות אלא גם משום שסיפר על זה (וגם על ההצלחות, ברור).
השיתוף הוא חד-כיווני. הוא יכול להזמין שיח, אבל מתקיים גם ללא שיח כזה. כשאני מבקשת מתלמידות להעלות לפורום של הכיתה תמונות שעוסקות בנושא מסוים, כך שכולן תוכלנה לראות מגוון תמונות, אני מבקשת שיתוף. לא יותר מזה.
Cooperate – שיתוף פעולה – זה מה שקורה במצב בו מספר אנשים פועלים למען מטרה משותפת, תוך חלוקת משימות ביניהם. כל אחד יכול לעשות את עבודתו בלי לשתף אחרים – אפשר, תיאורטית, לעשות שיתוף פעולה, cooperation, בלי שיהיה שלב של sharing בשלבי ביניים או בתוצאות. זה למעשה מה שעשו התלמידות שלי: הן עשו חלוקת עבודה מופתית. שיתוף פעולה במירעו.
Collaborate – שיתופיות – זה הגביע הקדוש שלנו: כמו לומד עצמאי, גם שתופיות היא מילה שמערכת החינוך מדברת עליה בלי סוף, לא מבדילה בינה לבין אחיותיה הקודמות ובעיקר מספרת לעצמה שהיא עושה אותה. אבל שיתופיות היא אותה עבודה של מספר אנשים בתהליך שכולל חשיבה משותפת, תכנון, שיתוף, חלוקת תפקידים, לעתים מעבר בין תפקידים ושינוי בעקבות התקדמות במשימה – בקיצור, עבודת צוות אמיתית והכרחית להשגת מטרה או תוצר גדולים ובעלי משמעות. זה תהליך שדורש זמן לתכנון ולביצוע ומאמץ גדול, ולא מתרחש רק משום המורה החליטה שצריך "לעבוד על שיתופיות", אלא משום שיש משימה שהיא באמת גדולה ומורכבת ואי אפשר להשיג אותה ללא העבודה השיתופית הזו.
שלוש רמות, לא שלוש נקודות
סוגי השיתופיות שונים זה מזה במורכבותם. קל יותר לשתף מאשר לחלק תפקידים, וחלוקת תפקידים עשויה להצטייר כמשחק ילדים בהשוואה לעבודה שיתופית "אמיתית". אבל החיים לא עובדים ככה. יש מי שחלוקת התפקידים, שמאפשרת עבודה אישית, קלה להם יותר מהפומביות שבשיתוף. יתרה מכך: לא נכון לסמן את רמות השיתוף כנקודות קשיחות אלא כציר. בצד אחד שלו – העבודה היחידנית, בצידו השני – העבודה השיתופית-לגמרי. על הציר הזה צריכות לנוע משימות שיש בהן אלמנטים של עבודה שיתופית. ויש מטרות שמצריכות חלוקת תפקידים ואז שיתוף ובעקבותיו סיעור מוחות ועבודה עצמאית וחלוקת תפקידים מחודשת – איפה היינו ממקמים אותן?
אז מדובר במיומנויות של שיתופיות, שמצריכות תירגול וחשיבה ובחירה ותנועה על פני ציר שגם קצוותיו ראויים, הרי יש מקום לעבודה עצמאית לגמרי ממש כפי שהשיתופיות חשובה, אבל רצוי לבקר גם באמצעו של הציר מדי פעם. זו לא בינוניות. זו הפעלת שיקול דעת.
ועכשיו כבר אין דרך להתחמק מהשאלה החשובה:
למה, בעצם, אנחנו רוצים למידה שיתופית?
בפוסט "כמה, כמה" שאלתי מה תפקידו של בית הספר: ללמד או לחנך? – וגם בשאלת השיתופיות אני חושבת שצריך לשאול מה הסיבה ו/או המטרה בעבודה שיתופית (פרס חינוך הוא תשובה מצוינת, אבל לשאלה אחרת).
יש שתי סיבות טובות להרגיל תלמידים לעבודה שיתופית. הראשונה היא חינוך לעולם האמיתי: בראיון ערכתי עם אריק גולדשטיין, מורה למתימטיקה ואיש פיתוח תוכנה, הוא העלה את הסיבה הזו כחשובה ומספקת. ואכן, אין ספק ששיתוף מידע, חלוק עבודה ועבודת צוות ברמה גבוהה הם מיומנויות חשובות של המאה ה–21. גם אין לי ספק שהקניית מיומנויות שהילד של היום יזדקק להן בעתיד היא מחובתו של בית הספר.
אבל לא רק העתיד חשוב, אלא גם ההווה. ואני מאמינה שגם עולם ההווה של הילדים יוצא נשכר מהתנסות בשיתוף ובשיתופיות. ילדים, כמו מבוגרים, פועלים בעולם שיש בו עוד אנשים. למרות שהם צעירים אנחנו מבקשים מהם להכיר בצרכים של אחרים, להכיר את עצמם, לדעת במה הם צריכים עזרה וכיצד הם יכולים לעזור לאחרים. מדובר במיומנויות חברתיות ותקשורתיות והן חיוניות הרבה לפני המפגש הראשון עם עולם העבודה.
שיתופיות, כמו כל מיומנות אחרת, היא שריר
לא כל הילדים אוהבים לעבוד יחד. למעשה, יש בהם כאלה שמתעבים ממש עבודה שיתופית: הם מעדיפים ללמוד לבד. כך יש להם שליטה בתהליך, והם לא מרגישים "פראיירים" – כי נודה על האמת, עבודה שיתופית היא פירצה, ופירצה קוראת לטרמפיסטים, וטרמפיסט, כשקוראים לו, בא. כולנו מכירים את ההרגשה המתסכלת של "רק אני עובדת פה וכל השאר מתבטלים". אצל ילדים מחוננים זה יכול להיות עוד יותר מורכב: הם מדמיינים את התוצר המוגמר לפרטי פרטים, ויש להם דרך משלהם לעשות דברים – ועבודה קבוצתית שמחייבת גמישות וויתור לא מאפשרת לאלה להתקיים.
כמובן, זו בדיוק הסיבה לכך שעבודה שיתופית במערכת החינוך כל כך חשובה. עבודה שיתופית, בכל הרמות, היא שריר. אפשר לטפח אותו. בוודאי שלא היינו רוצים לתת לו להתנוון. איך עושים את זה? – בהדרגה.
בנחישות וברגישות.
ומתוך הבנה ששיתופיות היא עניין תרבותי.
איך מקדמים שיתופיות בכיתה?
קילומטראז' מכובד של ספרות מתח לימדה אותי משהו על מניע והזדמנות. מניע ליצירת שיתופיות כבר החלטנו שיש (וגם מניעים למה לא). עכשיו נשאר לנו לסדר את העניין הקטן הזה של ההזדמנות.
מקדמים sharing – שיתוף
האמת היא שיש תרבות מסוימת של שיתוף בבתי הספר, כמו שיודעת כל מי שעברה במסדרונות עמוסי תוצרים או קיבלה הזמנה לערב הצגת עבודות. אבל בתוך הכיתה השיתוף נעשה בדרך כלל מול כל התלמידים והמורה, בעיקר המורה. והנה טיפ שאפשר להתחיל איתו רוטינה של שיתוף בקבוצות: כך מתחילה אמי ווית'רס, מורה בניו יורק, כל שיעור. התלמידים מכירים את השגרה ומתנהלים בה היטב. בסרטון הקצר הזה היא מתארת איך זה עובד. הרוטינה הזו חשובה גם כדי להרגיל את התלמידים לעצמאות: החשש המתמיד, הצורך לקבל אישור "מוסמך" מהמורה – הוא צורך שכדאי להיגמל ממנו.
מקדמים cooperating – שיתוף פעולה
אחת הדרכים הטובות להפעיל תלמידים היא לחלק משימה לחלקים באופן כזה שהשלמתה תלויה בביצוע של כל החלקים כולם. שימוש בקוביידע יכול להיות כזה: מגדירים מטלות ממוספרות, והתלמידים יכולים לבחור מטלות או להטיל קוביה למטלה אקראית. אם מגדירים לקבוצת תלמידים ניקוד שיש לצבור כדי למלא את המשימה הקבוצתית נרוויח פעמיים: כל תלמיד יעשה מטלה מתאימה ליכולותיו, והקבוצה כולה תפעל למען השלמת המשימה. גם הכנת קובץ שיתופי של למידה לקראת המבחן, כאשר כל תלמיד מסכם חלק מהחומר לטובת הכיתה כולה, הוא שיתוף פעולה.
מקדמים collaborating – למידה שיתופית
זה כמובן קשה יותר, כי אנחנו חושבים מיד על למידה באמצעות פרוייקטים או על משימה גדולה ומורכבת. אבל האמת היא שגם עבודה זוגית יכולה להתבצע כך שתחייב חשיבה משותפת. כך, למשל, נכניס שלב מובנה של דיון מתועד לפני כתיבת תשובה או הגשת תוצר. כשהדיון הוא חלק מהמשימה, והוא מקבל זמן מתאים והתייחסות בבדיקה ובניקוד התוצר, גדלים הסיכויים שהוא ייעשה ברצינות.
אלה דוגמאות, ויש עוד, כמובן. אבל הדבר החשוב ביותר הוא ליצור
סביבה מעודדת שיתוף ושיתופיות – במידה נכונה
סביבה מעודדת שיתופיות צריכה להתקיים באופן כללי, וגם בזמן המשימה. זה לא קורה לבד: מדובר בתהליכים ובהתנהגויות שמחייבים תכנון ותשומת לב מצד המורה.
בשוטף צריך –
- לפנות זמן ותשומת לב לשיתופיות. להרשות אותה, לעודד אותה: כשנותנים תרגיל בכיתה – לעודד שיח זוגי, כשלתלמיד יש שאלה – לעודד אותו לפנות לחברים. זה לא טבעי לרוב המורים, אבל זה חשוב.
- להעדיף שיח קבוצתי ותגובות של תלמידים רבים על פני פינג-פונג של תלמיד-מורה.
- להיות קשובים באמת לרעיונות והצעות של תלמידים.
כשמובילים משימה שיתופית צריך –
- להגדיר באופן מפורש את השיתוף כחשוב לא פחות מהתשובה הנכונה, ולגבות את האמירה הזו במעשים: להקדישזמן וסבלנות לשיתוף ולכלול אותו במשוב והערכת התוצר (במלים אחרות, הוא מהווה חלק מן הציון).
- להסביר מדוע השיתופיות חשובה במקרה זה
- לתת מרחב מסוים לבחירה של רמת השיתופיות: לא הכל חייב להיעשות ביחד, לא הכל יכול להיעשות לבד.
- לבנות את המשימות כך שהן באמת דורשות שיתוף פעולה או עבודה שיתופית.
- לארגן סביבה פיזית או דיגיטלית תומכת בשיתופיות (צורת הישיבה בכיתה, שימוש בכלי תקשוב שיתופיים). ושוב מדגישה: לא השימוש בקובץ גוגל שיתופי יוצר את העבודה המשותפת, ממש כפי שישיבה בקבוצות אינה עושה זאת. שניהם פלטפורמה שמאפשרת שיתופיות, לא יותר מזה.
ועכשיו?
עכשיו תורך.
לחשוב איזו שיתופיות, ומתי, ואיך.
וכמובן – לשאול, להתווכח או פשוט לספר לי פה למטה, בתגובות, איך זה עבד אצלך, אילו רעיונות עבדו לך, ומה עוד היית רוצה שיקרה (-:
~~~
הפוסט נכתב על בסיס הרצאה שהעברתי במסגרת השתלמות "עם הפנים קדימה: שיחות השראה ליום שאחרי". ההשתלמות נערכת בפסג"ה בנימין בהובלת ענת בזק וורוניקה גרלק.
~~~
קרדיט לתמונות:
Helena Lopes , Nathan Dumlao, Kyle Glenn, Ham Kris, Yanapi Senaud on Unsplash
והתמונה בראש הפוסט – שלי, הפוגה באוטו באמצע יום עבודה, אי אז לפני היות הקורונה…
~~~
שאשלח לך מייל כשמתפרסם פוסט חדש? הרשמה כאן למטה (ואפשר גם לקבל עדכונים בווטסאפ: רק לשלוח לי הודעה ל 054-2022348, והשאר – עלי)
תגובה אחת
את התמונה הובילה אותי לרוגע לסבלנות ולאי נקיטת רעיונות והחלטות חמות מיד אחרי המקרים בחיינו .
הייתי מציעה את התמונה על מצגת מול הכיתה ומחלקת את הכיתה לקבוצות .
אז קודם כל הייתי משתפת את המידע אחר כך משתפת פעולה עם התלמידים כך שהם משתפים פעולה למען מטרה משותפת ואחר כך לשיתופיות כך שמספר תלמידים עובדים למטרה משותפת ולעיתים מעבר בין תפקידים בעקבות התקדמות במשימה בקיצור עבודת צוות.
הייתי מבקשת שיח קבוצתי בין התלמידים ולהיות קשובה לרעיונות והצעות של התלמידים.מארגנת ישיבה בכיתה ומשתמשת בכלים דיגיטליים .